לפני 5 שנים. 4 ביולי 2019 בשעה 20:30
אולי אני חיה בסרט
אבל אתה - מת לכרטיס
אבקת פיות
עולמי ומלואולפני 6 שנים. 4 במאי 2018 בשעה 15:34
you will learn to keep a precious thing close to your heart even when it is far from the eye
Or.... you will lose me forever...
לפני 6 שנים. 2 במרץ 2018 בשעה 0:41
אני זו שקיבלה אותו לעבודה אבל הוא זה שהראה לי מי הבוס
מהרגע שהתיישב מולי הביע עניין
הרבה עניין.
מנומס, ג'נטלמן...
מאז הרבה לבקר במחלקה בתירוצים שונים...יום אחד נכנס אל משרדי , סוגר את הדלת ונועל אותה. אני מרימה אליו מבט מופתע מהניירת שבה הייתי שקועה.
הוא מתקרב לשולחני, עוקף אותו, אני מרימה אליו מבט "מה אתה עושה ?"
"רק חיבוק" הוא מושיט יד ומושך אותי אליו מהכיסא.
אני מחבקת אותו, מרגישה כל שריר מהגוף המדהים שלו.... אבל החיבוק שלי מהוסס והוא נשען על השולחן שלי ומצמיד אותי אליו חזק
"אני ... לא יכולה..." אני נרתעת, "ששששש.." הוא לוחש ומושך אותי אליו , הפעם חזק יותר, מכניס רגל אחת שלו בין רגליי ומפשק אותן
"את מטריפה אותי... תגעי בי, תראי מה את עושה לי", הוא אוחז בידי ומניח אותה על המכנס, הוא מגורה אש... אני מרגישה היטב אבל נבוכה מאד מהמעמד לגעת בו כך...
מישהו מנסה לפתוח את הדלת וקורא בשמי , אני נבהלת... הוא משתיק אותי במבט, מי שניסה מתייאש והולך.
אני מתנשמת בכבדות, מהתרגשות, מכעס, "אי אפשר... תלך בבקשה"...
אני מנסה לזוז אבל הוא אוחז אותי כך שהרגל שלו כולאת אותי, אני מנסה לסגור את הרגל אבל הוא עקשן "אל תזוזי"... השפתיים שלו מגששות אל שלי ואני מתחמקת...
"תסתובבי" הוא פוקד ולמעשה לא שואל אותי ומסובב אותי עם גבי אלי, מצמיד את ישבני אל חלציו וביד אחת אוחז בצווארי ולוחש "את בלשכה שלי עכשיו חיילת... ואתמול, בישיבה ראיתי איך הסתכלת על קצין המבצעים... לא אהבתי את זה! רק אני מזיין אותך, זה ברור לך ?"
אני נושמת בכבדות, בהלם מוחלט, "אל תדליקי אותי! תעני לי !" הידיים שלו יורדות בין רגליי ולמרות הטייץ הצמוד הן גורמות לי להרטיב בשניות, אני תופסת את היד שלו ומנסה להזיז אותה אבל הוא חזק מאד, חזק ממני בהרבה והוא מעיף לי את היד וממשיך.... "לא.... תפסיק בבקשה" אני בקושי מצליחה לדבר....
"אני רותח... ואני אעניש אותך !"
הוא מסובב אותי ומצמיד אליו שוב, הברך שלו בין רגליי מה שמאלץ אותי שוב להישען עליו בפישוק, הוא נצמד אלי ולוחש לי "את כזו סקסית... מהרגע הראשון שראיתי אותך דמיינתי איך אני מזיין אותך פה על השולחן!" בשניות יד אחת שלו תופסת את היד שלי ומכופפת אותה מאחורי הגב, בשניות הוא מכניס את ידו השנייה לתחתונים שלי אני נאנקת בהפתעה "לאאא מה אתה עושה ......"
"שששש.... אל תתנגדי לי" הוא מגשש אלי עם אצבעו ואני נבוכה כשהוא מחייך בעונג נוכח הרטיבות שלי, הוא מתחיל לענג אותי ואני מתקשה לעמוד, הרגליים שלי נחלשות ואני מתנשפת כמה שיותר בלחש... הקירות דקים ושאון העבודה והאנשים במשרדים לידי נשמע היטב, אני נשענת על הכתף הרחבה שלו והוא תופס אותי ומגביר קצב, אני כבר לא מסוגלת להפסיק אותו, זה כל כך טוב..... אני אשכרה עומדת לגמור בעמידה ! אני נושכת את החולצה שלו והנשימות הקצובות שלי מסגירות שזה קרוב מאד....
"יפה שלי.... את מחרמנת אותי בטרוף" אני כבר לא שומעת דבר וכעבור שניות גומרת כשאני גונחת בשקט לתוך החזה שלו...
הוא מוציא את היד שלו ומלקק את האצבע שעינגה אותי... "הריח שלך מטריף... והטעם מתוק.... אני מת לזיין אותך..."
אני מנסה להסדיר את הנשימה, הכתמים האדומים על העור שלי מסגירים בדיוק מה קרה פה הרגע...
"תראי מה עשית !" הוא מצביע על הזקפה המפוארת שלו... "מצטערת המפקד" אני עונה בלחש.. "אצטרך להעניש אותך שוב ביום אחר..." הוא פוסק.
הוא מסובב את המפתח בדלת ומגיע לשבת מולי, "אז... אני מחכה לתשובה בקשר לחוזה " הוא מדבר בקול כדי שייראה כאילו לא קרה כלום כרגע, אני יושבת מולו, הריגוש עוד ניכר בפניי, הוא מחייך חיוך ממזרי ויוצא מהמשרד....
לפני 16 שנים. 5 בדצמבר 2007 בשעה 21:21
"למה הצורך הזה, הצמא לשליטה שלי? להכנעה שלי?"
"מאיפה זה בא?"
הוא לוחש לי באוזן בעודו מצמיד אותי אל הקיר
חוקר את פי ושפתיי בלשונו
ספק שואל
מעמיד אותי בניסיון
מציב שאלות שאין לי כל כוונה
לענות עליהן
והשתיקה שלי
מהולה בציפייה
לשאלה הבאה
ששוב תזכה אותו בשתיקה
רק כדי
לעורר אצלו זעם חייתי
מסנן משפתיו
"את כל כך יפה שזה כואב.."
"העיניים האלה.. אני לא יכול.."
"תסבירי לי, מאיפה הצורך הזה?"
איך להסביר לו
שזה כמו חמצן
כמו לנשום
כמו לשתות
כמו להירדם בלילה
אי אפשר שלא
ואין כמו המבט שלו
כשהוא כועס
שוב שותקת - צוללת לתוך עיניו
איך להסביר? זה זורם לי בדם...
"שאלתי שאלה - ואת תעני!"
רגע לפני שהוא מסתער על כולי
רגע אחרי
ששתיקתי היכתה בו שוב
לפני 17 שנים. 13 בנובמבר 2007 בשעה 21:30
לאור מיני פוסטים שקראתי לאחרונה הנוגעים ל"עשרת הכללים" של להיות אדון מוצלח, הרשו לי לשפוך עבורכם השולטים מעט אור על מה נשלטות באמת רוצות:
נתחיל?
תן לה לחוש שהיא במקום הראשון
כל נשלטת אוהבת לחוש שהיא ורק היא המיוחדת עבור האדון שלה ברגע נתון. וזה בכלל לא משנה לצורך העניין כמה נשלטות אחרות נוכחות בסיטואציה (אם בכלל).
שולט מקצועי יודע איך לתת לנשלטת שלו את ההרגשה המיוחדת הזו.
קראתי דבר מה עצוב שכתב כאן אחד השולטים: "היה מוכן לוותר על הנשלטת שלך בשנייה, ובלי להתחרט".
טעות גדולה – גם שליטה היא מערכת יחסים זוגית, במסגרתה נרקם חוזה בין שני אנשים, נאמנות ומסירות הם מיסודותיו העמוקים ביותר, אם הנשלטת תחוש שהיא לא משמעותית למאסטר עד כדי כך שהוא היה מוכן לוותר עליה בלי להניד עפעף, היא לא תהיה שם לאורך זמן.
לפני הכל וטרם כל סשן, אנחנו בנות אדם. יש לנו לב ורגש. הדרך לשלוט בנו עוברת דרך הלב שלנו.
אנחנו לא חייבות להתאהב בכם, אנחנו כן חייבות לעומת זאת להתאהב במה שאתם מייצגים.
אם אתה לא שם – אתה לא קיים
החשיבה לפיה אם הנשלטת תחוש שאין לך זמן עבורה זה "יעשה לה את זה" מוטעית מיסודה. ההיפך הוא הנכון.
הנשלטת זקוקה לחוש עד כמה מחשבותיך וכמיהותיך נתונות לה, עד כמה אתה סופר את הדקות ומתרגש לגעת בה שוב. מפגשים נדירים אינם משמרים את המתח החיוני כל כך להנאה מטריפת חושים. שמר את הריגוש עם הנשלטת באמצעות מיילים, הודעות בסלולארי שיגרמו לה לחזור ולקרוא אותן שוב ושוב בהתרגשות למפגש הבא שלכם. תן לה לחוש שאתה נמצא איתה וסביבה גם אם אינך נוכח פיזית ודאג להיות שם באופן שיספק את שניכם ולא רק אותך.
תשקיע
למד את הראש של הנשלטת שלך, חדור אל תוך אושיות ליבה ונפשה, נסה ללמוד – מה מרגש אותה, מה משמח אותה, מה גורם לה עצב, מה גורם לה להזיל דמעה, מה מגרה את חושיה ומסעיר את גופה.
ותשקיע, תפתיע, תרגש, תחדש, תשתמש בדמיון ותהיה יצירתי. אם זה משהו שהיא באמת אוהבת – אז אין משמעות ל"יותר מדי מאותו הדבר" להיפך – יחד תשחיזו את החוויה בכל פעם מחדש עד לשלמות.
תדבר לעזאזל!
דבר עם הנשלטת תוך כדי הסשן וגם אחריו, תאמר לה עד כמה היא מדהימה בעיניך, מטריפה את חושיך ותתאר לה בפרטי פרטים מה תעשה לה ואיך. המוח להזכירך, הוא האיבר הכי אירוטי בגוף, אתה יכול לגעת בנפשה בדרך בה ידיך לעולם לא יצליחו לגעת בה, לחדור למוחה בדרך בה לעולם לא תצליח לחדור אל גופה.
תהיה בן אדם
הסתיים הסשן? יופי, כעת זה הזמן לחבק, ללטף, לתת מילה טובה ולא להיעלם אל תוך הלילה.
גם אם הלכת – שלח SMS, תתקשר, תשאל לשלומה, מה עבר עליה ואיך הרגישה בכל שלב.
שולטים לא תמיד מבינים איזה תהליך פנימי קשה עוברת נשלטת בחוויה שלה ובתפיסתה את עצמה תוך כדי הסשן והם משאירים טעם מריר אחריהם.
זכור – הנשלטת שלך אולי תשכח את מה שעשית – אך לעולם תזכור היא איך גרמת לה להרגיש.....
לפני 17 שנים. 6 במרץ 2007 בשעה 14:52
גיליתי שאני מכורה לריחות טובים... יש התמכרות כזו?
אני מוצאת את עצמי תרה אחר כל מני מבערים ומבשמים מיוחדים (ויקרים להחריד), בחיי יש לי כבר דוקטורט בנושא, הבית שלי מתחיל להיראות ולהריח כמו חנות של לאוקיסטאן (נראה אתכם מי מכיר שירים יד)... אני כל כך נהנית להביא ריח חדש לבית או שמן מיוחד של מבער... כמה שמחה יכולים דברים כל כך קטנים לגרום :-)
לפני 18 שנים. 25 ביוני 2006 בשעה 20:27
מר עצב מכה בבטני וללא כל אישור הוא מזדחל לו פנימה. הוא מתדפק בין דפנות מהותי שלי ואז בוחר להתיישב לו בלב. שם, הוא פותח את המזוודה הישנה שלו, מדליק סיגריה ונושף ענני מועקה.. לא נעים לי כשהוא שם, הוא יודע בדיוק מה מתחולל לי בפנים, מוציא דפים לבנים ועליהם יצירת חיי ופורט על כל נים ונים באומנות של ממש... וכל תו וצליל קורעים קרעים בנשמתי ומכאיבים.
הוא מכיר אותי היטב.
הוא מנגן, והמנגינה שלו חורטת בי סימנים כמו סכין, וזה שורף.
אני יורדת על ברכיי ומביטה בעיניו בתחינה - "תלך", מנסה למשוך תחתיו את הדפים, הוא לא צריך אותם באמת, עוצם את עיניו ושומט ראשו אחורנית ומנגן בתשוקה ולהט בלי להביט בהם, מתעלם מקיומי כפי שעשה כל כך הרבה פעמים..
כשהייתי ילדה עם קוקיות צהובות ועיניים גדולות ועצובות היה לו קשה יותר. לרוב הוא לא היה עומד בפניי ומחבק אותי ופורץ בבכי. הדמעות שלו היו מרטיבות את החולצה שלי בתכלת של שמים,
כשהיינו נפרדים הייתי מנופפת לו לשלום ביד קטנה ולוחשת "ולא להתראות", אז אמא הייתה שואלת למי אני מדברת... אז המזוודה שלו הייתה די חדשה וחלק מן הדפים היו ריקים מתווים.
כשגדלתי קצת הסברתי לו שאחרי שהוא בא כואבת לי הבטן יומיים ואין לי מנוחה. הוא אמר שהוא מצטער, שהוא יודע שאני סובלת, שהוא קצת מכור ושהוא לא יכול להפסיק.
עם השנים נהיה לו קצת יותר קל. הוא אומר שלא השתניתי הרבה, אני דווקא רואה את סימני הגיל בפניו.
היו תקופות ארוכות של שקט, חשבתי שהוא נסע רחוק מכאן, ואז הוא היה מפתיע אותי. ומכאיב מחדש בנגינה חרישית ומתמשכת...
והערב... הערב הוא התיישב על רצפת הלב שלי, פתח את המזוודה, והתחיל לנגן...
לפני 18 שנים. 5 ביוני 2006 בשעה 15:40
טוב, אז הגיע הזמן לנער את האבק מעל דפי הבלוג שלי ולעורר את האריה ממרבצו...
לא הרבה השתנה לאחרונה, רק ימים ארוכים מלאי פעילות (כן כן גם מהסוג שעליו חשבתם סוטים קטנים) 😄
חברה טובה שלי מסיימת פרק חשוב ומשמעותי של נישואין, ואני נפעמת ממנה - עד כמה חזקה היא וכמה יפה לראות שניים שיודעים לאהוב ולגעת זה בנימי נפשה של זו ולהיפך גם כשהמסך יורד....
מישהו חכם אמר לי פעם שלא פחות חשוב מלדעת עם מי להתחתן, חשוב לדעת ממי להתגרש, וזה כל כך נכון. כמובן שמתחת לחופה עת מביטים הם זה בזו בעיניים נוצצות והבטחה בלב שישארו לעד באהבה גדולה, איש לא חושב על סיום אלא רק על התחלות חדשות ומבטיחות, אבל מה לעשות - כיום כשהסטטיסטיקה ממשיכה להכות הלב שלי מתכווץ לא אחת מול הנתונים היבשים. מאחוריהם מסתתרים אנשים, לבבות, חיים משותפים, ילדים והרבה הרבה דמעות וכאב.
והנה - מסתבר שיש אנשים שיודעים לסיים יפה, לא לטרוק את הדלת, לא לסיים מכוער ולדעת להוקיר את מה שהיה ביניהם כפי שראוי.
אז חברתי הנהדרת, בכל סוף יש גם ריח של התחלות חדשות, כמו אחרי הגשם, גם עכשיו כשקשה ובמיוחד כעת כשכואב, שתינו יודעות שעשית את הצעד הנכון. אני לא יודעת אם תקראי את זה, אני לא יודעת אם את מבקרת פה, אבל אני רוצה שתדעי שאני כאן עבורך - כמו אז - כמו אתמול - כמו מחר - כמו תמיד.
אוהבת
beauty
לפני 18 שנים. 8 במרץ 2006 בשעה 23:44
אני עומדת על הרצפה הקרה....
רגליי יחפות....
שמלה לבנה שקופה... שכל משב רוח קטן מצמידה לגופי...
ידיי קשורות... גבוה, לשרשרת המשתלשלת מן התקרה..
עיניי מכוסות... לא אראה אותו.. למרות שיודעת כיצד הוא נראה
שותקת..
הוא סובב סביבי, אני יודעת כי פסיעות רגליו נשמעות היטב
"אלוהים.....כל כך יפה..." שומעת את קולו הסמכותי
חשה את מגע ידיו על גופי... אצבע אחת בלבד לאורך הגב
הנגיעה מתחזקת.... אני מרגישה יותר, על סף הכאב.. אך עוד לא...
עוד לא...........
הוא מתקרב אל פני... חשה את נשימתו על עורי
מעבירה בי צמרמורות מוכרות
הוא כל כך קרוב, הריח המוכר של הבושם המשכר שלו
כשלא רואים... יש חושים אחרים שמפצים...
חוש הריח שלי עובד מצוין כך נראה...
כשלא רואים... יש חושים אחרים שמפצים...
הלשון שלו חוקרת את שפתיי ...
תובענית - היא לוחצת , פולשת בינות הורוד והרך
מפשקת אותן באחת וחודרת.. עמוק....
חוש הטעם מזהה אותו מייד....
אצבע נוספת עולה במעלה גופי.. עוברת על בטני...
מציירת מעגלים סביב הטבור שלי..
לשונו נוטשת את שפתיי, יורדת במורד הצוואר
מתעכבת על כל תא.... כל פיסת עור..
אצבעו השנייה על שפתיי.. מלטפת... מגששת...
אני מפנה את ראשי. הוא לבוש.... אני נחשפת
ברגע קורע מעלי את החלק העליון של שמלתי
הבד הדק נכנע לכוחו ממש כפי שאני נכנעת לו
לשונו ממשיכה לרדת, נשימותיי הופכות כבדות
הוא יודע בדיוק היכן להתעכב....
ידו השניה אוחזת בפני שסבו ממנו
"האם הפנית את פניך ממני??!!
שיט... לא עונה לו... לא..... לללללא
איזו טעות.... איני רואה דבר...
אבל עיניו רואות הכל... הכל....
לא מוכנה לסטירה שממתינה לי
לא יכולה אפילו לנחם את פני בידיי הקשורות
בולעת את העלבון..ורק אותו..
דמעה חמה זולגת במורד הלחי. שלי.. מחליקה לצווארי
הוא מוחה אותה בידו.. מלטף את המקום הצרוב
את הכאב שגרם לי...
מצמיד את גופי לגופו..
שפתיו על אוזני.. לוחשות.. מילים של אהבה....
"יפה שלי.... שלי..... את.... ורק.. שלי"
"נושם את ריח גופך.... מטריפה את חושיי"
"פולשת אל ימיי... גונבת רגעים מלילותייי"
"רוצה לטעום אותך.... את כולך...... בנגיסות קטנות"
כשלא רואים... יש חושים אחרים שמפצים...
מקשיבה.... שומעת היטב... חוש השמיעה כבר מכיר את הטון
יד אחת על אחוריי, מחליקה קלות...... "ענוגה שלי.."
מצליף בי "תספרי!"..."בכל הצלפה את סופרת ומסיימת בתודה אדוני"!!
ידו מצליפה בי.... כואב..."אחת! תודה אדוני"! (לא משתגעת על זה..)
"ילדה טובה... " "מי אני"??!! ...
מה עונים.. מה עונים...? כמו בלאק אאוט לפני בחינה חשובה
"אדוני.... האדון שלי"! "טעות"!!! הוא לא צועק אך באוזן שלי זו צעקה
הצלפה נוספת .... הפעם איני יכולה להודות.... מה הוא רוצה........
כעת אני חושבת שהמצאתי חוש חדש - את חוש הכאב....
"מאסטר"! "אני המאסטר שלך"!
"כן מאסטר"..... בקול חלש חלש......
הוא מלטף אותי בשתי ידיו.... "הכאבתי לך קטנה"?......
"לא נורא... " אני יודעת שבחיבוק זה יעבור
מרים את סנטרי באצבעו....מעביר אותה על צווארי
כשלא רואים... יש חושים אחרים שמפצים...
חוש המישוש מבהיר לי עד כמה הוא מגורה...
הוא מוריד לי את כיסוי העיניים..
האור מכאיב אחרי אפילה כה ממושכת
עיניים חומות עושות דו קרב עם עיניי הירוקות
ומנצחות...
"את יודעת מה לעשות עכשיו.."
יודעת היטב... ומבצעת.......
מזל שישנו חוש אחד נוסף.... החוש השישי....:-)))
לפני 18 שנים. 5 במרץ 2006 בשעה 22:21
השעון לא צלצל.... לא מזכיר לי שצריך לקום... כי לא
קרן שמש אחת מתחילה לטייל לי על הגוף, מבעד לחלון....
יוצרת פס ארוך צהוב וחם על הבטן שלי וממשיכה לירך...
אני צוחקת, זה מדגדג...
"קרן שמש מאוחרת... בשערך יפה שלי"... שר שלום חנוך האחד והיחיד
מהרדיו אצל השכנה.... שירים של בוקר שבת נפלאה..
עין ירוקה אחת נפקחת רק טיפה... לסקור את העולם...
תנו לישון.. אני מושכת את הפוך מעל לראש ונטמעת בכר
מה נפלא יותר מלחוש את מגע הענן הענק הזה על גופי העירום
חם לי בפנים... נעים, מלטף ורך..
זה מזכיר לי את שמיל, החתול של א. היפיוף שאימצתי לארבעה חודשים
שמיל היה החתול הכי מפונק בעולם (יותר ממני - מי היה מאמין)
ואני הייתי הבעלים הכי מפנק בעולם....
בחיי לא נראה לי שיש חתול שהיה מטופח יותר ממנו....
שמיל ואני היינו נרדמים יחד על כרית אחת.
בכל ערב, אותו הדבר
לאחר שהיה טורף בגרגורי תענוג את מעדן הסלמון שקניתי לו
(מצטערת - לא יכולה לעמוד במבט הזה החתולי המבקש..)
הוא היה מתלקק, שם לב שהאור בחדרי כבה...
קופץ לו על המיטה... נותן לי לק של אהבה... שם כפה אחת על הלחי שלי.
ונרדם..................... ראש ליד ראש...
לא היה דבר יותר מתוק מזה בעולם כולו (חוץ מהאחיין הקטן שלי - הנסיך של חיי)
שמיל חזר ל א. כי לא הייתה ברירה.... אוי כמה בכיתי בפרידה..
גם שמיל בכה, אני יודעת כי הוא נצמד אלי ולא הסכים לעזוב....
אח"כ הוא גם ילל נורא..... מאז אני חושבת להביא עוד אחד.. אבל הוא לא יהיה שמיל..
מוקדש באהבה אין קץ לשמיל המתוק (שבנתיים ברח מהבית של א...).