היום לפני שנתיים גמרתי בפעם הראשונה בחיי (גם זו דרך לציין את יום האישה). למרות שאני מאוד פעילה מינית מגיל צעיר מדי, רק אחרי גיל 35 גמרתי בפעם הראשונה.
לא עשיתי שום דבר שונה באותו יום, אוננתי במיטתי עם היונק הקבוע דאז בתנוחה הרגילה ופתאום קרה משהו שונה. בשניה הראשונה לא ממש הבנתי מה עובר על הגוף שלי, לקח לי רגע להבין שהדבר המשונה שאני חווה הוא הגמירה המדוברת. ברגע שהבנתי התפוצצתי מצחוק, גם כי זו התגובה שלי להכל בערך וגם כי זה באמת מצחיק שזה הדבר הגדול שעושים סביבו את כל המהומה. מכאן החלטתי להתנגד לאינסטינקט להרחיק את היונק ולהשאיר אותו על הדגדגן (הרבה שנים נטולות אורגזמה גרמו לי לקרוא מאמר או שניים) ולעוף די מהר לעבר האורגזמה הבאה שפתחה שרשרת של גמירות.
בערב למחרת כבר גמרתי בעזרת לשון ואצבעות של גבר יקר ללבי.
35 שנים לא גמרתי. לא לבד ולא ביחד. מעולם לא זייפתי גמירה, פשוט כי לא מצאתי סיבה לזייף. הרוב המכריע של הגברים ששמעו ממני שאני לא גומרת התחילו בגישה של 'עוד לא פגשת אותי' וניסו לגרום לי לגמור בכוח (גם אם סבלתי מזה) במשך ההכרות הראשונית, אך לאחר X מפגשים מיניים, ברגע שהבינו שהצעצוע (AKA אני) אכן פגום והם לא יכולים ללמד אותי על הגוף שלי יותר משאני כבר יודעת עליו - כל מחשבה על ההנאה והעונג שלי נמחקה מחיי המין בינינו. כאילו אם אין גמירה לסמן וי עליה, שום דבר אחר בהנאה שלי לא מעניין אותם.
די מהר למדתי לזהות את הגברים האלה ולנפות אותם מהמיטה שלי. מה שהשאיר אותי עם פרטרנים ופרטנריות קשובים לרוב שלמדו ביחד איתי שעם כל כמה שגמירה עשויה להיות מענגת היא לא המטרה והזדיינו איתי לצורך הנאה הדדית ולא במירוץ קליעה למטרה.
לא תמיד היה לי קל ופשוט להרגיש שאני הפגומה שלא משנה מה אעשה לא תגיע לאורגזמה המיוחלת. לפעמים התביישתי לספר את זה לפרטנרים מאוכזבים. לפעמים התבאסתי שאני לא יכולה להעניק את הכיף הזה לפרטנרים משקיענים. בעיקר העדפתי שיהיה לי יותר פשוט, ולגמור כמו הרוב זה יותר בוודאות פשוט יותר.
אם יש משהו טוב שלמדתי בלהיות פעילה מינית כל-כך הרבה שנים בלי לגמור הוא איך להיות מרוכזת בעונג ההדדי ולא במרדף אחר גמירות.
ואז גמרתי בפעם הראשונה ושמחתי על זה מאוד. כשגמרתי בקלות גם עם פרטנר בכלל הייתי בעננים, כי ידעתי שזה לא מובן מאליו. אבל זה לא אומר שמהרגע שגמרתי בפעם הראשונה קל לי לגמור או שאני תמיד גומרת. הגמירה שלי תלויה בהמון דברים, את חלקם אני יודעת וחלק אחר עדיין נסתר ממני. ביום שגמרתי בפעם הראשונה חשבתי שיותר לא אמצא עצמי מאוננת עד שייגמרו הסוללות בויברטור, אך המציאות גילתה לי שכמו בכל דבר אחר בחיים הדברים דינמיים.
יש הבדל מהותי אחד בין חשופה כמעט שלא גמרה עם פרטנר לפני שנתיים לבין חשופה כמעט שלא מצליחה היום לגמור עם פרטנר: היום אני כבר לא יכולה להרגיע פרטנר מתוסכל ולומר שאני פגומה ואף פעם גומרת. זו כבר לא האמת, כי אני מסוגלת לגמור באופן כללי פשוט הפעם זה לא קרה.
ההבדל הזה לא קטן כפי שאפשר לחשוב. מסתבר שמרגע שידוע שהאפשרות קיימת (ואולי אף קרתה במפגשים קודמים) חוסר הגמירה עלול להיות עניין ממשי לאגו של הפרטנרים, עד כדי כך שלראשונה בחיי שקלתי לזייף גמירה רק כדי שיניחו לי. יש אפילו גברים שניתקתי איתם קשר לאחר שהתחלתי לגמור, כי הם היו ממש סבבה עם זה שאני לא גומרת כשידעו שזה בלתי אפשרי אבל מהרגע שהאופציה נפתחה העונג וההנאה ההדדיים נזנחו לטובת המירוץ המשעמם והמתיש אחר האורגזמה.
היום אני חוגגת אורגזמלדת שנתיים. למרות כל ההנאה שבגמירה טובה (וההנאה מרובה, לא אכחיש), לפעמים אני כל-כך עייפה מהמירוץ לאורגזמה שחזרתי אליו כאילו אני בת 18 שוב, שאני קצת רוצה לחזור שנתיים אחורה לימים בהם הייתי רק בחיפוש אחר עונג ולא במרדף לסימון וי על הגמירה. מזל שזו החלטה שלי ורק שלי עם מי לחלוק מרחבים מיניים ויש לי את היכולת להעיף מהתחתונים שלי כל מי שהמרדף אחר האורגזמה שלי יותר מעסיק אותו מההנאה שלי.
