Lost In The Dark

חכם סיני פעם אמר שתלוי איזה זאב אתה מאכיל בתוך עצמך זה בן האדם שתהיה.

 אולי זה נכון. אבל הם שוכחים לציין שהזאב הלבן הופך לשמן ופחדן, אם מאכילים רק אותו הוא מצהיר על אי התערבות, התעלמות, שתיקה, ומה אז?

 הוא קורבן פוטנציאלי טעים, ולא משנה כמה שהוא יסתתר , עדיין ימצאו אותו  ויאכלו בהנאה רבה, כמו את הכיפה האדומה!

 אנחנו בהחלט צריכים להאכיל את שניהם!

השחור חייב להיות בתמונה.

 ואם פתאום מישהו יצליח רק להסתכל עליך במבט לא טוב או ללקק עלייך את השפתיים בכדי לטרוף, שחרר את הזאב השחור ללא רחמים, אחרת הרשע יישאר ללא עונש. 

הרגע הזה שאת מסתכלת במראה ורואה את הסימנים שהוא השאיר. 

מרגישה עם כל תא בגוף, את הנשיכה בכתף שהוא השאיר ומחייכת חיוך של ילדה שהרגע קיבלה גלידה. 

נוגעת ומתענגת מכל נגיעה בסימן הכחול אדום העסיסי על התחת . 

נזכרת כל היום, איך רק אתמול בלילה הוא קשר אותך בעדינות, אבל בחוזקה למיטה ככה שלא תזוזי ואז התחיל לאט לאט להפליק ולהחמם את האזור לעוצמות הגבוהות שיבואו אחר כך.. והן באו.. .

ואת משתחררת ליקום משלך ומשחררת לו לעשות כל מה שרק ירצה כי את יודעת שהוא לא יפגע בך אלא להיפך, יגן עליך מכל העולם.

התחושה המהפנטת הזאת, רק מזה שאין לך יכולת לזוז, והוא מתחשב כמו תמיד, ויודע בדיוק איך לגעת בך נכון, ככה שתגיעי למקומות הכי גבוהים ביקום .

את מתפתלת מכאב שמביא איתו את  העונג ההכי גדול ביקום הזה ומבינה שאת שלו לעד. 

יש ימים ותקופות כאלו כשהבטריה שבתוכך מתרוקנת. 

ואז את רק שורדת עוד יום. 

עוד שעה. 

עוד דקה. 

את עושה הכל כדי למלא את הבטריה הזאת מחדש וכל מה שבדרך כלל ממלא אותה, הפעם עובד הפוך ומרוקן אותה עוד קצת. 

כשהגוף כלוא ונפש רוקדת.
זה היה אמור להיות השם של הבלוג שלי.
לא ידעתי איך זה מרגיש, אז לא יכולתי לרשום על משהו שאני לא יודעת עליו או לא חוויתי
עכשיו המשפט הזה קיבל משמעות.
הרגשתי כל תא בגוף שלי בסשן של האימפקט מול כל המועדון. הרגשתי כל תא בגוף שלי גם ברגעים שטיפות השעווה החמות טפטפו עלי וכיסו לאט לאט את כל התחת שלי והגיעו גם למקומות היותר נסתרים בגוף.
הרגשתי את זה גם אחרי כל סשן כזה, שיכולתי להניח את הראש עליך. בכל נגיעה שלך אחרי הסשן נגעת בי האמיתית בלי הקליפה העוטפת אותי ביום יום.
רגעים שבהם הייתי בעולם אחר ,עולם משל עצמי.
רגעים שגרמת לנשמה שלי לעזוב את הגוף ולרקוד, לרקוד עם עצמה, לרקוד עם הכוכבים ביקום האחר. ביקום שלי. להשתחרר מכל האזיקים שהנשמה כבולה בהם. מכל הצלקות והפצעים.

עד שיהיה לי מנוי תעבדו קשה ותחפשו את התמונות..

לפעמים אני מסתכלת לאחור, לנק' שבא הדרכים התפצלו ובחרתי בדרך שבחרתי.. תמיד יש את המחשבה שאולי הייתי צריכה ללכת בדרך השניה. 

תמיד הקול הפנימי הקטן שקיים בכולנו, הזכיר לי שאולי הייתי צריכה לבחור בדרך השניה..

אבל השנים עברו ואני המשכתי ללכת, באותו השביל שבחרתי ביום ההוא, בצומת הזאת.

יום אחד התעוררתי, אחרי תקופה לא קצרה של 8 שנים, והבנתי שחזרתי לצומת ההיא, לצומת הזאת, לצומת שלקחה אותי למי שאני. עמדתי בצומת הזאת אני אחרת, אני של עכשיו. אני שעברה הרבה. מביטה באותם שני הדרכים, שאחת אני יודעת בדיוק לאן היא תוביל.. עם פניות חדשות וצמתים אחרים ופיתולים חדשים, אבל סופה ידוע מראש. 

והשניה הדרך האחרת, השונה והחדשה שגם ההתחלה לא באמת ידועה, שלא נדבר על הסוף.. 

אז הינה אני פה עומדת בצומת מביטה לשביל שלא לקחתי אז, עושה את צעדי הראשונים אל עבר הלא נודע, בשביל החדש!

כשהעבר דופק בדלת בלי לשאול את לא ממהרת לפתוח לו את הדלת. 

זה יכול להיות שיר ששמעת ברדיו, אדם שהחליט לרשום הודעה, שם של ספר שתפס את העין על אחד ממדפי הספרים בסטימצקי.. 

כל דבר יכול להזכיר לך את העבר. 

אפילו חלום… 

כשהחלום מחליט להגיע בפתאומיות ולהזכיר את העבר האפל יותר, את מתעוררת בבהלה שזה שוב קורה. כשהוא מחליט להזכיר לך את האנשים ששכחת עליהם, את מתעוררת בתחושה מגעילה. 

כשהוא מזכיר מילים, משפטים, מעשים … ואת הרצון העז לברוח משם… מהעבר… מאותם אנשים. 

עצוב שלא ניתן למחוק את העבר על ידי כפתור במקלדת, כמו שניתן לעשות זאת עם הטקסט הזה.

אנשים נולדים כמו קרן אור לבנה.

מלאי צבע.

צבעים.

אבל עם הזמן, הצבעים נעלמים לאט לאט ונשאר החושך. 

החושך יושב בכל אחד מאיתנו, לפעמים הוא שחור. לפעמים עדיין נשאר צבעוני כשחסרים רק כמה צבעים ולא כולם.

לפעמים הוא אפילו חוזר להיות כמעט לבן, כי בן האדם הצליח להחזיר לעצמו את הצבעים האבודים אבל הוא אף פעם לא יהיה צלול כמו בלידה. 

אני עדיין מחפשת את כל הצבעים שלי, ולבנתיים החושך נהיה לחברי הטוב.

אף אחד לא מבחין בו, אבל אנחנו כבר הרבה שנים הולכים יד ביד ומתבגרים אחד בצידו של השניה.