תובנות באות בלילה

לפעמים אתה לא נופל .. אתה פשוט מתעורר.

קולט שהזיוף כבר צורם, שהמשחק מיצה את עצמו.

שאין יותר חשק לרצות. להסביר. לקוות.

נגמר.

 

ההתחלה לא מגיעה עם קונפטי.

היא באה עם שתיקה. עם גבול. עם סיבוב חד של הגב ויד שלא חוזרת אחורה.

בלי סגירות מעגל, בלי סגירת חשבונות.

יש דברים שלא שווה לסגור- שווה פשוט לדרוך עליהם ולהמשיך ללכת.

 

כי מה שלא החזיק כשנתת את כל כולך -

לא יחזיק גם אם תתכווצי לגודל של צל.

ומה שלא ידע להכיל את הכאב שלך -

לא ראוי לראות את העונג שלך.

 

הפעם, זו התחלה אחרת.

בלי מסיכות, בלי "מאמי", בלי טיזינג מפולטר.

מי שרוצה להיכנס ,יצטרך לעמוד בקצב של מישהי שכבר שרדה.

שכבר טעמה, נשברה, נבנתה.

ושעכשיו אם היא תיפתח, זה רק למי שיודע להחזיק.

לא לשחק. לא להתלהב. להחזיק. ובעיקר להכיל .

 

וזה לא ריסטארט.

זה פאקינג שדרוג גרסה.

 

 2 במחיר 1 😜 חג שמח לכולם.

 

 

 

סדרי עדיפויות-

לכל אדם יש 24 שעות ביממה.

בלי קשר לגיל, למקצוע, למעמד או לנסיבות , לכולנו יש את אותו הזמן בדיוק.

והזמן הזה מתחלק בין מה שחשוב לנו באמת, לבין מה שפחות חשוב לנו.

 

בתוך ה-24 שעות האלה, כל אחד בוחר במה למלא את הזמן שלו:

עבודה, משפחה, חברים, טלפונים, אוכל, מנוחה, שטויות, סדרות, אימונים.

הכל עניין של סדרי עדיפויות.

 

אין דבר כזה "אין לי זמן".

יש דבר כזה "את לא בסדר עדיפויות שלי".

 

כשמשהו חשוב לאדם , הוא מפנה לו מקום.

גם ביום הכי עמוס, גם בשעה הכי צפופה.

חמש דקות. שלוש מילים. סימן חיים.

 

ומי שלא מוצא את הזמן?

פשוט לא רוצה למצוא.

 

הוא לא עסוק מדי- הוא פשוט לא מספיק עסוק בך.

 

ודיי עם התירוצים -

להגיד לעצמך "הוא עסוק", "הוא עובר תקופה", "הוא בעומס".

לא. פשוט לא.

 

כל בן אדם יכול למצוא עשר שניות.

כל בן אדם יכול לעצור את מירוץ החיים רגע ולשלוח הודעה כשזה חשוב לו.

 

ואם הוא לא עשה את זה?

זו לא טעות. זו בחירה.

 

תפסיקי להמציא לו תירוצים-

הוא אכל היום.

הוא שתה היום.

הוא דיבר עם עוד אנשים היום.

הוא פשוט לא דיבר איתך.

 

הוא לא שכח וגם לא התבלבל.

פשוט לא ראה בך עדיפות.

 

עובדה פשוטה. לא סיפור עצוב.

תיישרי גב, תסיקי מסקנה .. ותמשיכי הלאה.

 

 

הפעם אני הולכת לספר סיפור אמיתי.

סיפור שבאמת קרה לי , חוויה שאני לא אשכח בחיים.

 

נסעתי לוורשה, פולין.

אחרי יום ארוך ומתיש קניתי בסופר יין וסוכריות גומי, ועליתי לחדר במלון ונמרחתי על המיטה.

באותה תקופה התחלתי עם מסיבות חילופי זוגות.

אבל בארץ בלבד. אבל אף פעם לא במסיבה בחו"ל... והסקרנות עלתה. לבדוק קהילה במדינה אחרת.

ורשה? בראש שלי זה יעד של שואה (מודה , בראש שלי פולין זה שואה, לא סקס. סליחה, אבל כן.)

נכנסתי לטלגרם וחיפשתי איזו מסיבת חילופי זוגות, משהו מעניין.

מצאתי מקום שנשמע נחמד... הלכתי לנוח קצת כדי שיהיו לי כוחות לערב.

 

התארגנתי והגעתי לכתובת , והאמת? פח אשפה.

מסיבה מעפנה באיזה מרתף מצחין, כמה מבוגרים גברים בודדים ואולי עוד איזה זוג לא זורמת בכלל.

 

עמד שם זוג, שגם הם נראו מתבאסים בדיוק כמוני.

האישה דיברה עם בעלה בפולנית, ואז הסתכלה עליי, חייכה, וניגשה.

התחלנו לדבר, בעיקר על כמה שהמסיבה הזאת פשוט דפוקה. 

אחרי כמה דקות היא אומרת לי באנגלית:

"חכי רגע, אני מבררת משהו."

 

עמדה בצד, התכתבה קצת, ואז חזרה אליי:

"תקשיבי, יש מסיבה אחרת. לא הייתי שם אף פעם, אבל שמעתי שזה מקום מטורף.

אם בא לך אנחנו נוסעים ..בואי איתנו ברכב."

 

לא חשבתי יותר מדי  הצטרפתי אליהם.

היא שמה כתובת ב-Waze, ונסענו.

 

40 דקות בדרכים מבודדות,

רק יערות, חושך, כמו בדרך למסיבת טבע 

רק שהפעם אני במדינה זרה, עם זוג שאני לא מכירה בכלל ברכב...

קצת נלחצתי. לא דתייה אבל יש מצב שהתפללתי בלב שלא ירצחו אותי באיזה פינה ביער כמו בסרטים 😮‍💨

 

בסוף, מרחוק, ראיתי עשן עולה מתוך היער.

התקרבנו , ופתאום התגלתה וילה ענקית, מוארת, מפוארת בצורה מטורפת.

הלם. מה זה המקום הזה?!

 

חנינו.

נכנסנו. 

שילמנו  ומיד ביקשו מאיתנו להפקיד את כל הבגדים בלוקר.

כולל הלבשה תחתונה.

אמרתי לבחורה בכניסה שאני לא נכנסת עירומה 

אז סיכמנו: חזייה ותחתונים, וזהו.

ואכן נשארתי בהלבשה תחתונה בלבד.

 

במתחם בחוץ:

מדורה ענקית, בריכה גדולה עם קרש קפיצה (מודה שהתלהבתי כמו ילדה קטנה חח), מוזיקה רועמת, אווירה מושלמת.

אנשים יפים, צעירים עולם אחר מהמרתף ההזוי ההוא.

לקחתי ג'ין טוניק מהבר ונכנסתי לבריכה.

 

במסיבות כאלה, ובכללי, אני אוהבת את האווירה 

את הפתיחות, את השיחות המגניבות, את החלפת החוויות.

תמיד בלי ציפיות , מקסימום, הפתעה. אבל אף פעם לא מגיעה במטרה למשהו , ומשהו באווירה של להיות בחו"ל , שאף אחד לא מכיר אותי.. גרם לי להשתחרר ממש.

 

לגמתי מהמשקה וסתם סרקתי את האנשים והמקום.

לאט לאט הרגשתי את ההשפעה משתלטת עליי,

ובאמת לא חשבתי על כלום.

 

תוך כדי סריקה בתוך הבריכה ,ראיתי אותו.

 

גבוה, רחב, קצת זיפים, שיער מבולגן, שפתיים מלאות (חשוב ).

הוא היה מוקף בבנים ובנות, מדברים, צוחקים.

 

המבטים נפגשו.

חיוכים קטנים.

ואז הוא סימן לי לבוא.

 

באתי לכיוונו.

 

הוא התקרב אליי, התיישב לידי.

דיברנו באנגלית ,איזה small talk,

ואז הוא הלך להביא לנו עוד שתייה.

השיחה זרמה, צחקנו מלא.

היה צחוק, היה פלרטוט.

 

ואז  הוא הסתכל לי בעיניים, חצי חיוך על הפנים 

ושאל:

"את אמיצה?"

 

"כן," עניתי, בלי למצמץ.

 

יצאנו מהבריכה, התנגבנו קצת.

הוא לקח לי את היד, והוביל אותי פנימה לתוך הווילה.

 

עברנו בין מלא אנשים, חדרים, מסדרונות 

עד שהגענו לחדר צר עם אור חלש.

 

מיטה באמצע, תופסת את כל הרוחב, צמודה לקירות.

וקירות מלאים חורים , בכל מיני גבהים וגדלים.

 

Glory Hole אמיתי.

 

בלי מילים ..

הוא תפס לי את הראש,

נישק אותי חזק, בולע ומצמיד אותי לתוכו.

 

הפיל אותי על המיטה,

הוריד לי את התחתונים

עוד לפני שהספקתי לקלוט מה קורה,

הלשון שלו כבר הייתה בין הרגליים שלי.

 

הראש שלי נזרק אחורה, עצמתי עיניים.

 

הוא עצר רגע, לחש לי באנגלית:

"תפקחי עיניים ותסתכלי סביבך.

אנחנו המופע כאן."

 

פקחתי.

וראיתי ..

זוגות עיניים, ידיים, צללים, קולות...

מביטים, מתחרמנים, נוגעים  דרך החורים.

 

לא רציתי לגמור עדיין.

התרוממתי.

 

הוא הבין,

סובב אותי לדוגי,

והתחיל לזיין אותי חזק.

 

התחלתי להרגיש מלא ידיים עליי,

מלטפות, מועכות, חופנות, מגרות , מכל כיוון.

 

היה קהל.

שמענו אותם.

 

ולדעתי ? הם אהבו כל רגע.

 

המשכנו, בלי לעצור:

על הגב, אני רוכבת עליו, על הצד 

הזענו, נמרחנו, הסדינים כבר היו ספוגים.

 

ואז הוא עצר.

 

לחש לי שוב:

"עדיין אמיצה?"

 

"כן," עניתי.

 

הוא כיוון אותי לקיר עם שלושה חורים בגובה אחיד:

שניים קטנים לידיים, אחד גדול יותר מול הפנים.

 

בלי לחשוב ..

תחבתי את הידיים פנימה.

 

תוך רגע ..

הרגשתי מגע, ליטופים 

ואז זין בכל יד.

 

השתמשו בי.

 

הוא נצמד אליי מאחור, פישק לי את הרגליים, התחכך בי עם הזין שלו,

היד השנייה לא עזבה את הדגדגן שלי.

 

הייתי קרובה, מאוד.

 

הוא החליק את הזין לתוכי, חדר בקצב מושלם, עם היד שלו מלטפת אותי במקביל.

 

ופתאום, מהחור מול הפרצוף שלי 

זין נוסף.

 

בלי לחשוב..

פתחתי את הפה.

 

בלעתי אותו. עמוק.

לא עצרתי.

 

עמדתי שם:

זין ביד ימין.

זין ביד שמאל.

זין בפה.

וזין בתוכי.

 

ארבעה גברים.

ואני אחת.

 

כל הגוף שלי בשימוש.

 

גנחתי עם הפה מלא.

נאבקת לנשום.

 

זה היה דמיוני.

הריגוש, האדרנלין, העוצמה.

 

גמרתי.

ברעידות, חזק.

 

כמה דק אחרייזה שמאחוריי גמר לי על הגב.

זה ביד ימין התפוצץ לי על היד.

הזין בפה השפריץ לי על הצוואר והחזה.

 

הפלתי את הראש , מתקשה להסדיר נשימה.

 

הוא הרים אותי בעדינות, השכיב אותי לצידו במיטה.

הניח את הראש שלי על החזה שלו,

ליטף לי את השיער ולחש:

 

"את באמת אמיצה.

תודה על ערב מטורף.

אני מארק, נעים להכיר."

 

התפוצצתי מצחוק בלתי נשלט.

לא הפסקתי לצחוק 🤣 מצב כפית מטורף.

 

וככה ..

מרוחה, מותשת, מרוצה ..היה לי אחד הלילות הכי משוגעים שיש. 

 

 יצרתי תמונה מ AI 

שתתאר קצת מה עברתי

 

צייד אמיתי לא רץ אחרי הטרף.

אין לו צורך למהר.

הוא נכנס , והאוויר סביבו משתנה.

הצעד כבד, הנשימה עמוקה, והמבט שלו חותך ישר מתחת לעור.

הוא לא מחפש.

מה שצריך להילכד , ירגיש אותו.

 

והיא מרגישה אותו מיד.

עוד לפני שהראש שלה מספיק לחשוב,

הגוף שלה כבר יודע.

מבט קצר, חיוך קטן שמופיע ונעלם, תנועה חצי מהוססת שמזמינה אותו , ובאותה שנייה בורחת ממנו.

 

אבל הוא לא ממהר.

הוא נותן לה לרעוד.

נותן לגוף שלה לבגוד בה,

לחשוף את הצורך,להודות בהזדקקות.

 

המבט שלו זז עליה לאט, נשאר עליה קצת יותר מדי זמן,

מפשיט אותה, חודר לתוך המחשבות הכי מטונפות שלה, הוא רואה את מה שהיא מנסה להסתיר מכולם.

 

היא רוצה שיתפוס אותה .. אבל לא מיד.לא בקלות.

 

ציד אמיתי לא נבנה מטרף שנופל בקלות.

הוא דורש טרף חכם, חד, ראוי, כזה שמחזיר מלחמה שקטה, שגורם לצייד להישאר דרוך, רעב, חדור מטרה.

 

והיא לא מובנת מאליה.

היא רוצה להיכנע , אבל לא להקל עליו.

היא לא נותנת את עצמה בידיים פתוחות.

היא מזיזה מבט, בורחת שני צעדים אחורה,

אבל בכל תנועה שלה היא רק מזמינה אותו עוד יותר להתקרב.

 

הוא לא צריך אישור.

הוא לא צריך מילה.

 

הוא מתקרב אליה,

רואה את הרעד בידיים שלה,

רואה איך היא מנסה להחזיק את עצמה , ולא מצליחה.

רואה את המאבק הפנימי שלה,

ויודע ..זה הזמן.

 

הידיים שלו מגיעות אליה לאט,

נוגעות בסנטר שלה,

יורדות על הצוואר בקו אחד רגוע ובטוח,

מכתיבות קצב אחר, קצב ששובר את כל ההתנגדות שלה.

 

כשאצבעותיו עוטפות את עורפה,

היא לא נופלת ,היא חיה.

 

וכשהיא סוף סוף עוצרת, עוצמת עיניים, מרימה פנים אליו זו לא חולשה, זו בחירה.

שאין לה לאן לברוח, 

היא נאנחת,

הגוף שלה מתמסר אל המגע כאילו בלי שליטה,

נמסה אליו עוד לפני שהוא באמת נגע בה.

היא משחררת את כל האוויר מהריאות,

נשענת עליו,

מרגישה איך כל חלק בגוף שלה מפסיק להילחם.

היא נכנעת לו.

ותעשה כל מה שידרוש. תתמסר ותציית להכל,

באותו רגע היא הרכוש שלו, חפץ, חור, משחק , בובה עם חוט.. מחכה שישתמש בה , שיכתיב ויחליט עבורה.

והוא ייתן לה בידיוק מה שהיא צריכה, מה שהיא זקוקה לו .

 

המגע שלו לא אלים.

הוא לא מפחד.

הוא פשוט קובע עובדה:

היא עכשיו שלו.

 

הוא מרגיש איך הרעד בה מתחיל להירגע.

היא נחה עליו, רגועה, נמסה.

 

אבל אז, בתוך השקט הזה, היא מרימה עיניים,

עם ניצוץ קטן שהוא כבר מכיר,

חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, שמזכיר לו .. שהיא אולי נכנעה הפעם, אבל לא לתמיד.

היא מושכת אותו שוב פנימה בלי מילים.

היא מיישרת אליו מבט שמתחיל שוב את כל הרדיפה מחדש, מתגרה בו בלי מילים.. והוא כבר יודע שהוא נפל בידיוק כמוהה.

היא יודעת איך להדליק אותו, איך להשאיר אותו דרוך, טעון, רעב אליה כל פעם .

כל בחירה שלה להיכנע , היא ניצחון חדש, וכל בריחה קטנה - היא פיתוי חדש לרדוף.

 

והוא? הוא מבין. זה המשחק שהיא מעניקה לו. זה הקרב שהיא מחייה ביניהם.

ציד אמיתי לא נגמר במכה אחת. הוא קורה שוב ושוב. 

והוא, בתור צייד אמיתי, לא מתעייף. הוא לא שבע. הוא לא מפסיק לרדוף. הוא לא מפסיק לקחת.

כל פעם שהיא נכנעת לו.. הוא זוכר: זו לא נפילה. זו בחירה. בחירה להישבר שוב, בחירה להישרף שוב, בחירה להיות שוב ,שלו.

הוא מחייך לעצמו.

חיוך קטן, כמעט אכזרי, כמעט רך,

חיוך שאומר

שסוף סוף הוא מצא את האחת ששווה לו, המאתגרת, הראויה. והוא כל פעם מחדש יגרום לה שוב ושוב.. להיות שלו . 

 

לו הייתי יכולה ללחוש לעצמי של פעם כמה מילים,

הייתי אומרת לה: אל תתנצלי על מי שאת,

יום אחד תביני ..

שאין דבר חזק יותר מאישה שיודעת את הערך של עצמה.

---

1. סמכי על האינטואיציה שלך

אם משהו מרגיש "כמעט אבל לא באמת" זה לא זה.

את רגישה מספיק כדי לדעת אמת גם בלי מילים.

תאמיני בעצמך, גם כשהעולם מטיל ספק.

---

2. תבחרי איפה להשקיע את הלב שלך

לא כל אדם ראוי למה שאת מביאה.

תבחרי בקפידה , חיבורים עמוקים הם מתנה הדדית, לא מבחן להוכיח שמגיע לך.

---

3. תתני מקום גם לצדדים הפגיעים שלך

העוצמה שלך נולדת מהיכולת להרגיש, גם כשכואב.

מותר לך לא לדעת, להתבלבל ולהישען כשצריך.

---

4. תזכרי שאת כבר "מספיק"

את לא צריכה להיות קלילה או זורמת יותר כדי להתאים.

כמו שאת , עמוקה, רגישה וחזקה .. את שלמה.

---

5. תחפשי לא רק חיבורים שמרגשים.. אלא שמרגיעים

התשוקה חשובה, אבל השקט הפנימי הוא שמאפשר לפרוח.

מי שיביא לך גם רגש וגם שלווה , שם תרגישי בבית.

---

6. אל תנסי למהר להבין הכל

לא כל שאלה חייבת תשובה מיידית.

יש ערך גם בלהיות בתהליך, בלי למהר להסיק מסקנות.

תני לעצמך לזרום עם התהליך..זה הרי מסע, בלי לחץ לדעת בדיוק לאן זה הולך.

---

7. תזכרי שלא כל מלחמה שווה את הקרב

רגישות ומודעות גורמות לך להילחם לעיתים קרובות.

אבל לא כל קרב ראוי לאנרגיה שלך.

תלמדי מתי להמשיך הלאה בשקט ולדעת שניסית.. הכל.

---

8. תני לעצמך להיות מקור אור ,גם לעצמך

את יודעת להאיר ולרגש אחרים, אבל מגיע גם לך אור פנימי. רוגע.

תתני את זה לעצמך -שקט, הכלה ואישור  בלי לחכות.

תהיי האור של עצמך , וכל השאר יהיה רק תוספת.

---

מזל שהיום אני כבר יודעת ..

שלא צריך להסביר את מה שלא כולם מסוגלים להבין.

וגם לא להתנצל , ממש ממש לא 😜

 

חג שמח וכשר לכולם 😍

 

יש אנשים שכל מה שהם עושים זה לקטר. 
כמה רע להם.
כמה לא הוגן.
כמה העולם אכזר.

והדבר העצוב באמת?
שהכוח לשנות - בידיים שלהם.
אבל הם לא רוצים באמת לשנות.
הם מעדיפים להישאר במקום שמוכר להם - מקום של קורבנות, של תירוצים, של התבכיינות מתמשכת.

אבל כשמסתכלים מקרוב ..

ברוב המקרים, זה כן בידיים שלהם.

רוצים גוף אחר?

דיאטה, ספורט, שינוי הרגלים -זה אפשרי.

רוצים עבודה אחרת?

קורות חיים, ראיונות, אומץ לזוז - זה אפשרי.

חולמים על משהו גדול יותר?

לעבוד בשקט, להתאמץ, לא לוותר -זה אפשרי.

 

רק מה, הרבה יותר נוח להישאר לשכב על הספה ולהתבכיין.

לשכנע את עצמך כמה העולם אכזר וכמה אין סיכוי.

ולא רק זה -

כשהם רואים מישהו שכן קם, שכן שבר את המעגל, שכן עשה משהו עם עצמו -

הם מקטרים גם עליו:

"ברור שהוא הצליח, היה לו קשרים."

"בטח יש לו מזל."

"לי אין את התנאים האלה."

והדבר המצחיק הוא שהעולם מלא באנשים שהתחילו מאפס.לא היה להם גב חזק, לא היו להם קשרים, לא חיכתה להם ירושה - ובכל זאת הם בנו לעצמם דרך-

אופרה ווינפרי נולדה בעוני קשה במיסיסיפי, עברה התעללויות בילדות - והפכה לאחת הנשים החזקות והמשפיעות בעולם התקשורת.

הווארד שולץ, מנכ"ל ומקים סטארבקס, גדל בשכונת עוני בניו יורק, בלי פרוטקציות -והוא זה שהפך חנות קפה קטנה לרשת עולמית.

אלברט איינשטיין לא דיבר עד גיל 4, סבל מקשיים בבית הספר - אבל זה לא מנע ממנו לשנות את ההיסטוריה של המדע.

חיים סבן -עלה לישראל ממצרים עם כמעט כלום, התחיל כטכנאי סאונד של להקות - והפך לאיל תקשורת אמריקאי שמכר את פוקס לדיסני במיליארדים.

רמי לוי - התחיל מדוכן קטן בשוק מחנה יהודה בירושלים,  בלי גב משפחתי חזק -והפך לרשת סופרמרקטים ענקית שמגלגלת מיליונים.

ואלה רק דוגמאות קטנות.

יש אלפים כאלה, שאף אחד לא פתח להם דלת ..אז הם בנו לעצמם דלת חדשה. היה להם מספיק אומץ להעיז ! 

אז לפני שמתבכיינים על "אין לי מזל", "אין לי קשרים", "לא קיבלו אותי"  תזכרו:

ההבדל האמיתי הוא לא במה שחסר , אלא בכמה אתם מוכנים להילחם על מה שאתם רוצים.

רוצה שינוי? תעשה.

רוצה תוצאה אחרת? תזיע.

אין קיצור דרך. אין פטנט. אין קסם.

ומי שבוחר להמשיך לקטר בכל זאת שיזכור ..

התבכיינות אולי מוציאה קיטור, אבל היא לא תזיז אותך אפילו מילימטר אחד קדימה.

"אתה לא קורבן של הנסיבות. אתה קורבן של התירוצים שלך."

 

פרקתי ! ❤️

 

יש משפט אחד, אכזרי במיוחד:

"מה אם הייתי עושה אחרת?"
"מה אם הייתי מתעקש?"
"מה אם לא הייתי נוסע לשם?"
"מה אם?"

משפט קטן, פשוט-שמכיל בתוכו הר געש של תסכול.
כי כולנו, כמעט תמיד, נגיע לאיזושהי נקודה בחיים ונחשוב– מה היה קורה אילו בחרנו אחרת?

והתשובה האמיתית ?
שאין דרך לדעת.
אין מכונת זמן. אין דרך לחזור אחורה.
ה"מה אם" נשאר תלוי באוויר - שאלה שאין לה תשובה.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לשאול.
כי איפשהו בפנים, יש תקווה עיוורת שאולי, רק אולי, היינו יכולים לקבל תוצאה שונה.
שאם רק היינו פונים שמאלה במקום ימינה -הכל היה נראה אחרת.

---

אולי במקום לשאול "מה אם", אפשר להאמין שכל מה שקרה - קרה כפי שהיה צריך לקרות.

דרך אחרת להסתכל על החיים: לא כשרשרת של טעויות והחמצות, אלא כדרך מדויקת, גם אם לפעמים לא מובנת, שמובילה אותנו בדיוק לאן שאנחנו אמורים להגיע.

כי אין בחירה מקרית.

כל בחירה שעשינו, כל שביל שפנינו אליו -גם אם ברגעים מסוימים נדמה שהיה אפשר אחרת - נועד להיות חלק בלתי נפרד מהמסע שלנו.
ללמד, לבנות, לעצב אותנו בדיוק כפי שאנחנו צריכים להיות.

אולי ה"מה אם" הוא לא שאלה -אלא מראה.
שמזכירה לנו שגם אם לא תמיד הבנו תוך כדי, היום אנחנו עומדים בדיוק איפה שהיינו אמורים לעמוד.

---

 

 

איזה פילוסופית אני לאחרונה 😜

ותמונה כי איך אפשר בלי 🤭

 

 

כמה גבוה אתה מתכנן לעלות ,לפני שתפסיק להרגיש?

---

פעם, ריגוש קטן הספיק .
לעלות מ-0 ל-1 היה מדהים.
אחר כך, 1 כבר לא הספיק. הצורך הפך ל3.
מ-3 ישר ל 6. מ-6 ל-10. וכן הלאה..

כל ריגוש נהיה מהר מדי "הבסיס".
ומה שהיה פעם פסגת ההתרגשות ?הפך לנקודת התחלה.
הסטנדרטים עולים, הריגושים חייבים להיות יותר חזקים, יותר קיצוניים, יותר מטורפים.

נייתניאל ברנדן כתב:

"מה שנחשב אתגר היום, מחר ייראה שגרה והנפש תדרוש אתגר גדול יותר כדי להרגיש חיה."

וזה בדיוק מה שקורה:
הדופק צריך לעבוד קשה יותר בשביל להרגיש.

וזה ממכר.
כי כשטעמת מהשמים - קשה מאוד להסתפק באוויר.

 

זה לא תהליך מודע.

זה יצר.

זה דחף שלא עוצר.

אתה לא מחפש ריגוש- אתה רודף אחריו כמו מי שטובע ורוצה עוד אוויר.

"נפש שמתרגלת לרמות גבוהות של ריגוש, תדרוש עוד ועוד - עד שתאבד תחושת שובע."

וב-2025?
זה אפילו יותר קל להיתפס בזה.
היום, כמעט כל פנטזיה נגישה.
ריגושים שבעבר היו נשמעים דמיוניים ,הפכו עניין של כמה קליקים, כמה טלפונים, כמה שעות טיסה.
הכל כאן. הכל אפשרי. הכל זמין.

וכשאפשר להגשים כמעט כל דחף , האתגר האמיתי הוא לא לרדוף אחרי הכל, אלא לדעת מתי לעצור.
לדעת מתי להרגיש, ולא רק להתמכר לתחושת המרדף.

בלי איזון , אנחנו מתחילים לגלוש למקומות משוגעים.
מחפשים עוד קצת יותר, עוד קצת קצה , עד שמאבדים את עצמנו בין רגעים קיצוניים שאין להם סוף.

החוכמה היא לדעת להרגיש חזק 
בלי לשרוף את כל מה שבדרך. ואת עצמנו בפרט.

---

תחשבו על זה קצת ❤️ שבוע טוב 😈

---

זה קטע מצחיק!

כי זה תמיד אותו סיפור.

פעם הייתי מופתעת כשהם היו חוזרים, ממש בהתחלה,
הולכים .. בטוחים שהם סוגרים דלת מאחורייהם,

בטוחים שמצאו משהו אחר, קל יותר, מהיר יותר, כזה שלא מצריך מהם המון מאמץ.
ואז הם תמיד חוזרים , מגלים שאין תחליף.

ואני רק שם, עומדת על הגבעה, מחייכת אל הנוף.
אף פעם לא שמרתי כעס, תמיד זה נגמר עם חיוך ובטוב, כי זה הבן אדם שאני.

והם תמיד חוזרים. תמיד מנסים לטפס חזרה, אבל הפעם הם מגלים שהדרך כבר לא קלה, הסלעים חלקים יותר, הצוקים גבוהים יותר, ואני רחוקה יותר.

מה שפעם היה קרוב ונגיש? נעלם.

ואני?

אני כבר לא מחכה להם בקצה.

היום אני יודעת: אנשים לא חוזרים אליי ,הם חוזרים אל מי שהם היו כשהיו לידי.
אל התחושות שהצלחתי לעורר.
אל המקומות בעצמם שהם שכחו שקיימים.
וזה בסדר. היום אני כבר יודעת..
"מי שטעם ..לא שוכח."

 

 

 

הוא נכנס לחיים שלי עם ביטחון של שולט שיודע את הדרך.

קול יציב, מילים מדויקות, מבטים שלא משאירים מקום לשאלות.
הוא הוביל. לקח. הפעיל. שלט.
וכשזה מרגיש כל כך נכון ומדוייק?  אני נכנסת עד הסוף.

הכנסתי את עצמי לדינמיקה, התמסרתי למה שנבנה בינינו.
נמסה מול הסמכות.

מצייתת להכל. מחכה לזה . 

 

פעם ידעתי לשחק את המשחק היטב.
להחזיק תפקיד, לבנות חומות יפות, לא לגעת באמת.
זה היה נוח. בטוח. אבל פייק. לגמרי פייק.
והפעם ? החלטתי אחרת.

הורדתי את השריון.
סגרתי את הבמה.
נשארתי אני.
בלי אגו, בלי מניפולציות, בלי מילים מחושבות מדי.
הבאתי את עצמי כמו שאני ..כי רציתי שיהיה איתו אחרת.

עד שמשהו זז אצלו..
הטון נהיה רך יותר.
השיחות ממשיכות גם אחרי שגומרים.
משהו מרגיש יותר מדי... אנושי.

ואז הוא מתחיל להתבלבל.
הוא לא תכנן רגש.
לא הכין את עצמו לרגע שמשהו ייגע במקום ש"אסור" לגעת.
כשהרעד כבר לא בא רק מהכניעה, אלא מהמבט, מהחיבור.
כשהשקט שבינינו מרגיש בטוח מדי הוא נבהל.
כשאני אומרת משפט אחד שמסיר לו שכבה הוא משתתק.
הרגש התגנב, כמו תמיד  בלי לשאול רשות.
וכשהלב שלו מרגיש יותר ממה שהוא חשב שמותר ..
הוא נסוג. נעלם. 

והנה...
הוא הפך לעוד צל שנבהל מהעומק.
אני לא כאן כדי להפחיד.
אני כאן כדי להרגיש.
אני לא יודעת אחרת.

אני לא מחפשת שליטה ריקה, או רובוטית.
אני מחפשת להרגיש. חייבת. 
עומק, אמת, משהו שמבעבע מתחת לפני השטח.
בלי רגש ?אני אוטומטית. אני ריקה.
ואני נוטשת מהר.

כן, אני יודעת להיכנע 
אבל רק כשיש שם חיבור.

אני יודעת לשלוט .. גם ברגש שלי, גם בגוף שלי 
אבל לא יודעת לשחק משחק שאין בו מעבר.

מי שאבחר להיות לצידי יהיה מיוחד. מיוחד עבורי.
שקט. בטוח. עמוק.
כזה שלא נבהל .
שיכול להחזיק אותי , גם על הברכיים, וגם כשאני חשופה לגמרי.
אחד שלא בורח כשהדינמיקה נהיית אמיתית.
שמרים את העיניים ונשאר להסתכל ולא מוריד את המבט.

מישהו שהבין שלא צריך לברוח כדי לשמור על הכוח שלו.
שיודע לעמוד מול אישה שמכילה יותר מצד אחד בלבד.
שמבין ששליטה אמיתית לא מפחדת מקרבה.
שהעומק לא מבטל את הדינמיקה , הוא מעצים אותה.
ובעיקר?
כזה שיחזיק ..גם אותי, וגם את עצמו.

אני חיה את שתי הדמויות שלי .
אני לא מבולבלת.
בבית ,יציבה, נוכחת, בונה חיים ומנהלת הכול.
ובחוץ ? אני מרשה לעצמי להתנתק.

רוצה שייקחו אותי אל הקצה.
שישתמשו בי כמו שרק מי שמבין באמת יודע.
שאשכח מהכול ואכבה את המח 
מהשגרה, מהשליטה, מהמחשבות.
אני רוצה לא לחשוב.
רק להיות.

אני יודעת לנווט בין מי שאני שם, למי שאני כאן.
לא מתביישת בזה. לא מתנצלת.
אני חיה ב2 עולמות .. והם לא מתנגשים.
הם מחזיקים אחד את השני. מאזנים.

ולא כל אחד מסוגל.
וזה בסדר.
אני לא צריכה את כולם.
רק אחד.
שיישאר גם כשזה כבר לא רק משחק.

 

---