קאבוי

הכול התחיל מהודעה פשוטה באתר.

לא משהו דרמטי, לא מילים מפוצצות — אבל משהו שם עבר.

תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו ממשיכים את השיחה בוואטסאפ.

באתר ביקשתי ממנה את המספר שלה, והיא שלחה לי אותו.

ובמקביל — שלחה לי בעצמה הודעה ישירות לוואטסאפ האישי שלי.

זאת אומרת, היא הצליחה לקרוא אותי דרך האתר, להבין מי אני, ולגלות אותי בעצמה.

וזה משהו שהדליק אותי לגמרי.

סימן ראשון.

קבענו להיפגש ביום שישי בערב.

בדרך אליה קצת טעיתי, שלחתי הודעה שאני מאחר — וקיבלתי מיד הודעת נזיפה קצרה, ישירה.

סימן שני של הדלקה.

ישבנו, דיברנו, אכלנו. זה הרגיש נעים, חם, פשוט.

אחר כך המשכנו אליה הביתה.

כשהגעתי אליה, ירדתי על הברכיים.

היא ליטפה אותי.

היד שלה הייתה חמה.

המגע — מחרמן, נעים, מלטף בדיוק כמו שצריך.

הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים.

העיניים שלה היו מלאות באש, חדות, יפות.

סימן שלישי.

אחר כך היא לקחה אותי לסלון, התיישבה על הספה.

ואני — על הרצפה, לידה, בדיוק איפה שהייתי אמור להיות.

המקום שלי.

היא ליטפה אותי, ואז הכניסה לי אצבע לפה, ואני מצצתי אותה.

וזה היה הדלקה נוספת. סימן רביעי.

היא המשיכה ללטף אותי, צבטה לי את הפטמה — וראיתי אותה מתפתלת מהנאה.

היא ביקשה שאוריד את הבגדים.

שאגע בעצמי.

עשיתי את זה כשהעיניים שלנו מחוברות — והיא פשוט הייתה שם.

כולה.

כשהשפיך שלי נשפך על הרצפה, היא לקחה את היד שלה, העבירה דרך הזין שלי,

לקחה ממנו טיפה — והכניסה לי אותה לפה.

זה היה מטורף. סקסי. מדויק.

רציתי שתיקח את הכול. שתעשה בי מה שהיא רוצה.

וזה היה הסימן החזק והחשוב ביותר מכל מה שהיה באותו ערב.

הסימן לזה שהיא רואה אותי.

שהיא מובילה.

ושהשליטה שלה בי — כבר לא שאלה. היא עובדה.

אחרי כמה רגעים, היא ביקשה שאנקה הכול.

עשיתי את זה.

ואז נעמדתי.

היא חיבקה אותי מאחור.

אני ערום, חשוף.

והיא לבושה — עטופה, שקטה, שולטת.

וזה רק הדגיש את המעמד.

החום של הגוף שלה הדהד בי.

במהלך הערב היא לחשה לי כמה מפנטזיות שלה…

איך היא רוצה לזיין אותי עם סטרפ-און.

איך היא רוצה לקחת אותי ליער, להפשיט אותי, להחליט עליי.

וכל מילה שלה פשוט הציתה אותי עוד ועוד.

וזהו.

לא קרה יותר מדי.

אבל בשבילי — זה היה המון.

חוויה חושנית, עמוקה, חדירה פנימה.

אנחנו בקושי מכירים.

אבל באותו ערב הרגשתי שאני הכי חשוף שיש —

ושהיא, לרגע אחד, הייתה הכול.

ולא היה רעש.

הכול שקט.

רק היא.

המגע שלה.

המילים שלה.

הנוכחות.

והאמת?

התאהבתי בה.

ותוך שניות, מצאתי את עצמי חשוף — הכי בעולם —

לבני אדם שאני לא באמת מכיר.

אבל היא, תוך שנייה — הכירה אותי.

ידעה בדיוק מה אני צריך.

איך לגעת. איך לדבר. איך להיות שם.

וזה הרגיש לי הכי נכון.

הכי מדויק.

הכי במקום.

אבל אז, הייתי צריך ללכת.

הגוף קם, הראש זז — אבל הלב רצה להישאר.

כל כולי רצה להישאר.

להרגיש אותה עוד.

להיות איתה עוד רגע.

לא לעזוב.

רציתי להרגיש את הסטרפ-און שלה חודר אליי.

להרגיש איך היא משפילה אותי.

לראות אותה נהנית מזה.

להרגיש את הכאב ממנה.

אולי גם שתשב לי על הפנים.

אולי אפילו תשתין עליי — (לא יודע אם היא בכלל בקטע הזה).

רק רציתי להרגיש את חום הגוף שלה,

לראות את העיניים שלה מקרוב,

ולהרגיש שוב את הליטוף הזה —

החם, הרך, המדויק, שהיא יודעת לתת כל כך טוב.

אבל זה כבר לא משנה מה אני רוצה עכשיו —

כי הסיפוק שלי לא שווה יותר.

הסיפוק שלה הוא החשוב.

וכל מה שאני יכול לקוות עכשיו —

זה לעמוד בציפיות שלה.

ועכשיו? אני כולי שייך לה.

יש סופי שבוע שגורמים לי לעצור רגע, לקחת נשימה עמוקה, ולהרגיש שאני צועד עוד צעד במסע האישי שלי.

הסוף שבוע האחרון היה בדיוק כזה — מלא ברגעים מסקרנים, חוויות מפתיעות, וגילויים חדשים על עצמי.

יש כמה חוויות שאני שומר לעצמי כרגע, אולי אשתף בהן בעוד כמה ימים כשזה ירגיש לי נכון.

אבל יש אחת שאני כן מרגיש בשל לשתף: הלילה השני שלי בדנג’ן.

חמישי האחרון היה ערב פונדום, וכשהגעתי — הרגשתי שהפעם אני בא עם יותר ביטחון.

כבר ידעתי קצת יותר למה לצפות, הכרתי את האווירה, את הפרצופים, את הדינמיקה.

הפעם, בזכות המלכה קימברלי, הצלחתי לקחת חלק פעיל בערב.

שאלתי אותה אם אפשר להשתתף בסשן, והיא חייכה ואמרה לי:

“תוריד את המכנסיים ותתמקם כאן על ארבע.”

התמקמתי, חיכיתי, ואז הגיעה מלכה אחרת.

ואז זה קרה — התחושה החדה של ההצלפה הראשונה.

אחריה השנייה, ואז עוד אחת.

החום התפשט, הריגוש גבר, והתחלתי להרגיש את הקצב.

לאחר שהיא נתנה לי את השוטים, היא הסתכלה עליי ואמרה:

“כלבלב חמוד, פשוט מחכה בסבלנות.”

ואז הוסיפה:

“תזדקף טיפה, אבל תישאר על ארבע. עכשיו תוריד את החולצה.”

הרגשתי את המגע, את הכאב המתוק, את התחושות שזורמות בגוף בגלים.

אחרי הסשן התחלנו לדבר.

השיחה זרמה, גילינו שיש לנו לא מעט תחומי עניין משותפים — וזה יצר חיבור מעניין, מיוחד.

באותו ערב, הפכתי להיות הקלבלב שלה — חוויה אינטימית, עמוקה, מלמדת.

אחד הרגעים הזכורים ביותר היה כששיחקנו עם שעווה חמה —

היא טפטפה עליי, ובאותו הזמן מישהו אחר טפטף עליה.

אדום ולבן מתערבבים בתחושות וברגש,

חום וקרירות מתנגשים ויוצרים רגע שאין דרך לתאר במילים.

סשן בתוך סשן.

כשחזרתי הביתה, עוד הייתי מלא בתחושות.

הראש עמוס בחוויות חדשות, רגשות שעוד הייתי צריך לעכל.

הפעם גם פתחתי את עצמי יותר לשיחות עם אנשים,

משהו שבפעם הראשונה פחות קרה לי.

התחברתי, דיברתי, שיתפתי.

זה היה ערב מסקרן, מפתיע, חווייתי.

העולם הזה מרתק אותי יותר ויותר,

ואני מרגיש שאני בדיוק איפה שאני צריך להיות.

עד הפעם הבאה — להמשיך לחוות, להמשיך להרגיש.

פעם היינו החברים הכי טובים. סמכת עליי, סמכתי עלייך. שלחנו הודעות בלי לחשוב, דיברנו בלי סוף, ידענו הכל אחד על השנייה. היינו חלק בלתי נפרד.

היום? שני זרים.
היום, אם אני שולח לך הודעה, אני מרגיש שאני עובר קו, שאני מגזים, שאני אולי מפריע לך. זה מצחיק, כי פעם לא היה לי שום ספק. היום אני לא יכול פשוט לכתוב לך מה שאני רוצה.

פעם, אם הייתי רואה אותך ברחוב, פשוט הייתי בא אלייך, נותן לך פליק בתחת, חיבוק , נשיקה או הכל ביחד , מציק לך כמו תמיד, מחייך את החיוך הזה שרק את היית מבינה. היום? אני יכול רק לחייך מרחוק, להרים יד לשלום כמו למישהי שאני פוגש בפעם הראשונה.

פעם, אם רציתי לדעת מה איתך, פשוט הייתי שואל. היום? אני צריך לחפור בפייסבוק, לחפש באינסטגרם, לראות תמונות, לקרוא תגובות. וזה אבסורד, כי פעם הייתי יודע הכל, ממך, לא מהמסך.

והכי מצחיק אותי זה איך היינו פעם.
איך הייתי שולח לך הודעה כשאני חרמן, ואת ישר היית יודעת את זה. כמו שהייתי שולח לך הודעה מהשירותים, היית יודעת שאני בשירותים. כמו שהייתי מתקשר אלייך בכל מקום, בכל מצב, היית מבינה בדיוק מה אני רוצה להגיד לך עוד לפני שאמרתי מילה. וזה היה גם ככה אצלי.

אם התקשרת אליי חרמנית, הייתי יודע. הייתי יודע בדיוק מה צריך לעשות.
אם התקשרת אליי באמצע בשירותים , הייתי יודע.
והייתי גם אומר לך את זה. "את בשירותים, עושה קקי", והיינו צוחקים על זה בלי סוף.

היינו מרגישים כל כך בנוח אחד עם השנייה.
היינו יכולים לשבת אחד ליד השנייה, פתאום היה ריח מסריח, היינו מסתכלים אחד על השנייה ויודעים טוב מאוד מי הפליץ.
לא היה צריך לדבר – זה היה ברור לפי הריח.

היינו מספרים הכל. הכל מהכל. בלי סינון, בלי פחד, בלי לשמור דברים בפנים. והיום? היום אנחנו עומדים כאן, אפילו לא יודעים איפה השני גר, במה הוא עובד, איך הוא מרגיש. כל מה שאנחנו יודעים אחד על השנייה זה דרך מסכים.

וזה מצחיק, איך הזמן לוקח אותנו למקומות רחוקים, איך שני אנשים שהיו הכי קרובים בעולם הופכים לשני זרים. איך פעם היית הראשונה לדעת כל דבר שקרה לי, והיום – אני אפילו לא יכול לספר לך כלום.

ויש לי כל כך הרבה לספר לך.
על העסק שהקמתי, על הדרך שעברתי, על איך שהחיים שלי השתנו. וגם כמה שאני מתגעגע.

אבל זה כבר לא אפשרי.

אני לא יודע מה איתך היום. איך את מרגישה, איך בעבודה, אם סיימת את הלימודים, אם עברת לדירה משלך, אם החיים שלך במקום שרצית שיהיו. ואני שואל את עצמי – האם גם לך יש מחשבות כאלה? האם גם את לפעמים רוצה לשלוח הודעה, אבל לא שולחת?

אבל שלא תטעי – אני עדיין כאן.
לא משנה כמה זמן עבר, וכמה עוד יעבור – את עדיין חלק מהחיים שלי. נכון, לא כמו פעם, לא עם אותו חיבור, לא עם אותה קרבה. אבל עם אותה חיבה, עם אותו מקום ששמור לך בבלב שלי.
ועדיין, לא משנה כמה זמן עבר, את תמיד תישארי חשובה לי.

ואם תצטרכי אותי – אני אהיה כאן.
אם תתקשרי, אם תכתבי, אם תצטרכי עזרה – אני אגיב, אני אעזור. אני לא הולך לשום מקום.
אני עדיין מגונן עלייך, עדיין לא נותן לאנשים לדבר עלייך ברע.
ואני מקווה שזה הדדי.

אני לא אתן שימחקו את הקיום שלך, לא משנה כמה זמן יעבור, לא משנה מי ינסה.

ואולי מתישהו, נוכל לדבר שוב, בלי מחסומים, בלי פחד.

אבל עד אז – אנחנו שני זרים.
ופעם? פעם לא היינו.
 

הפעם הראשונה שלי עם גבר – ואז איך חזרתי לזה אחרי שנים

זה קרה מזמן, כשהיינו צעירים וחסרי ניסיון. הכל התחיל בסקרנות פשוטה – הסתכלנו, השווינו, ואז הגענו למגע. זה היה מגושם, מצחיק, אבל מסקרן בטירוף.

די מהר שמתי לב שמשהו אצלו שונה – הזין שלו היה עקום, נטה כלפי מטה. בהתחלה זה נראה מוזר, אבל לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. רק כשהתקדמנו הלאה, הבנתי שזה הולך להיות עניין. כשהגענו לשלב החדירה, זה פשוט לא עבד חלק. זה דרש מלא ניסיונות, לפעמים כאב, ולפעמים פשוט לא הצליח להיכנס כמו שצריך. אבל כשזה כן עבד – התחושה הייתה מטורפת.

לא השתמשנו בקונדומים, פשוט כי לא חשבנו על זה. היינו בתולים, לא ידענו שום דבר על מחלות, וגם לא היה מי שיסביר לנו. מבחינתנו, זה היה רק אנחנו והחוויה, בלי מחשבות מעבר.

עם הזמן, כל אחד המשיך לדרכו. אני התרחקתי לחלוטין מהקטע של גברים – שמונה שנים בלי שום דבר. הייתי רק עם נשים, וזה הרגיש לי נכון. אבל אז, אחרי כל כך הרבה זמן, הלחץ חזר, ובחרתי לחזור לזה דרך גריינדר. הלכתי על זה חזק, בלי לחשוב יותר מדי, ופשוט נתתי לעצמי לחוות מחדש. אפילו יצא שנפגשתי שוב עם אותו הבחור מהעבר, רק כדי לגלות ששום דבר לא השתנה – הזין שלו עדיין עקום, ועדיין היה לו קשה להיכנס כמו שצריך.

ובשורה התחתונה? חוויות באות והולכות, אבל אם זה לא מעניין אותי עכשיו – אז לא לפנות אליי בשביל זה. לא בקטע של זין כרגע, אז תחסכו מעצמכם את ההודעות.

התעוררתי הבוקר חרמן, או יותר נכון – כמו תמיד. הגוף שלי היה טעון באנרגיה שלא נתנה לי מנוחה, ומה שנשאר זה רק לפרוק אותה. המחשבות התחילו להתרוצץ, הדמיון השתולל, אבל לא היה צורך לחכות או לחפש פתרונות – הייתי מוכן בדיוק לרגע הזה.

לא מזמן פינקתי את עצמי בצעצוע חדש, סטרפאון חלק ומדויק, כזה שידעתי שיגרום לי להרגיש בדיוק את מה שאני רוצה. הבוקר הזה היה ההזדמנות המושלמת לבדוק עד כמה הוא טוב. היד שלי התחילה לעבוד עליי, בקצב שאני מכיר הכי טוב, אבל זה לא היה מספיק – הייתי צריך יותר.

הרגשתי את הדופק שלי עולה כשלקחתי אותו, מוכן להרגיש כל מילימטר, כל תזוזה. הגוף שלי נכנע לרגע, כל עצב בתוכי התעורר, כל נגיעה העיפה אותי גבוה יותר. תוך כדי שהידיים עשו את העבודה, התחושה הפכה אינטנסיבית יותר, הגוף שלי נדרך, העונג הלך ונבנה עד שלא יכולתי יותר להתאפק – והרגע הזה של השחרור? הוא היה אחד המטורפים.

נשארתי שם כמה דקות, מתנשף, מסופק, מלקק את השפתיים עם חיוך קטן. אין ספק – הבוקר הזה התחיל בדיוק כמו שצריך.

השבוע הזה היה לא פשוט – בעבודה, נפשית, וגם מזג האוויר לא עשה לי חיים קלים. הקור פשוט גמר אותי ובסוף גם חטפתי מחלה. אבל בתוך כל זה, עשיתי משהו שכבר הרבה זמן התלבטתי לגביו – צעד קטן, אבל עם משמעות גדולה עבורי.

מדי פעם יוצא לי להכיר נשים דרך אפליקציות ואז לעבור לדבר איתן באינסטגרם, אבל תמיד יש שם נקודה שבה זה נעצר – התמונות שלי עם האקסית. אני מבין שזה יכול להרתיע, אבל הן מסתכלות על התאריכים ורואות שזה מלפני ארבע שנים ויותר. אני, לעומת זאת, אף פעם לא הייתי אחד שמוחק את העבר. תמיד האמנתי שכל מה שחווינו – הרגעים הטובים והרעים – מעצב אותנו והופך אותנו למי שאנחנו היום.

כל חוויה שעברתי, כל אדם שהיה חלק מחיי, השאיר בי חותם. אני לא רואה את העבר כמטען שצריך להשליך, אלא כסיפור חיים שבנה אותי. והאקסית הזו? היא הייתה חלק משמעותי מהסיפור שלי. לא רק בגלל שהייתה שם תקופה ארוכה, אלא כי הקשר שלנו, החוויות שחווינו, הדברים שלמדתי – כל זה עזר לי לצמוח ולהיות מי שאני היום.

אבל למרות האמונה הזאת, הבנתי שהתמונות האלה הפכו לסוג של מחסום קטן. אז מחקתי אותן.

וזה לא היה קל. כשהפרידה קרתה, עדיין אהבנו אחד את השנייה, והייתה לנו הבטחה לא למחוק את העבר. אז לעשות את זה עכשיו הרגיש לי קצת כמו להפר הבטחה – לא לה, אלא אולי לעצמי. זה הרגיש כמו סגירה של דלת שהייתה פתוחה איפשהו בראש שלי.

אני לא יודע אם זה באמת ישנה משהו מבחינת ההיכרויות שלי, אבל אני כן יודע שלפעמים, כדי להמשיך קדימה, צריך לשחרר. לא כי העבר לא חשוב, אלא כי לפעמים, הוא יכול לעמוד בדרך לעתיד.

להיות זה שכותבים עליו בלילות ללא שינה, שהמילים נשפכות למעני כמו וידוי שאין לו סוף.
להיות זה שהמחשבות עליו לא נותנות לך מנוח, שהדמיון מתעורר בכל פעם שהשם שלי עולה.
להיות זה שממלא את הפנטזיות שלך, שהמבט שלי חודר עמוק לתוך נשמתך.
להיות זה שמעורר בך תשוקה בלתי נשלטת, שהמגע שלי משאיר אותך רועדת ומבקשת עוד.
להיות זה שגורם לך לצאת מגדרך, להילחם, להגן, להרגיש כל רגש בעוצמה.
להיות זה שמטלטל לך את הלב, שמעורר פרפרים בבטן… ועוד כמה דברים.
להיות זה שהמילים הופכות לשירים בשבילו, שהלחן נולד מקצות אצבעות רועדות על מיתרי געגוע.
להיות זה שחולמים עליו, שתופס מקום בלילות עמוקים, בין מציאות לדמיון.
להיות זה שמישהו יכתוב עליו כאן בבלוג, שמישהו יקדיש לי פוסט, כמו שאני עושה לאחרים.

Tinkerbellll, תודה רבה לך על ההשראה והרעיונות שנתת לי לבלוג הזה! בעצם, בלוג שאני יוצר עכשיו מבוסס על רעיון שלקחתי מתוך הוולוג שלך, ומתוך משהו שאת בעצמך לקחת – כך שזה כמו המשך של השראה שמתגלגלת הלאה. תודה שנתת לי את האישור להשתמש בזה, ושאת מודעת לזה שאני מציין אותך כאן. זה באמת נתן לי הרבה חומר למחשבה ואני ממש מעריך את זה! לא

אתמול הייתי בדנג’ן (רשמתי על זה בלוג בנפרד, לכו תקראו). יצאתי משם באזור שתיים בלילה, ישבתי בחניון באוטו, כתבתי את הבלוג. הראש עדיין שם, לא באמת מצליח להתנתק. אחרי זה התחלתי נסיעה, הגעתי הביתה, טיילתי קצת עם הכלבים, נכנסתי—כבר שלוש בלילה.

רשמתי עוד בלוג שהיה לי בראש. הייתי סופר חרמן, אז הורדתי מכנסיים, תחתונים, וסיימתי עניין כרגיל. מסתכל על השעון—כמעט חמש. פאק. הראש כבד, אבל במקום ליפול למיטה, אני בוהה בתקרה כאילו שהיא הולכת לתת לי תשובות.

יאללה, לישון. שש בבוקר—שעון מצלצל. לא באמת ישנתי. קמתי, צחצחתי שיניים, מקלחת, טיול קטן עם הכלבים. הראש עדיין חצי שם, חצי לא.

הכנסתי אותם לאוטו, העמסתי חיות: צ’ינצ’ילה, חרדון מזוקן, סממית מנומרת, צו סודני, ארנב. מצמצתי, כמעט נרדמתי בעמידה. קפה? אין זמן. אוכל? שכח מזה.

יאללה רבותיי, עוד יום עבודה. עם עיניים אדומות, דופק לא ברור, ומוח על אדי דלק אחרונים.

יש פנטזיות שהן כמו חלום בהקיץ – מחשבות שאנחנו יודעים שלעולם לא יתממשו, אבל זה לא מונע מאיתנו להרגיש אותן חזק, עמוק, כמעט כאילו הן אמיתיות.

אחת הפנטזיות שלי היא להרגיש איך זה להיות אישה.

לא במובן של שינוי מין, לא מתוך רצון להיוולד אחרת, אלא מתוך סקרנות טהורה. איך זה מרגיש להיות בצד השני? איך זה לחיות את המיניות מזווית אחרת לחלוטין?

יש משהו בלתי מוסבר במשיכה שלי לרעיון של חוויה נשית – להרגיש איך זה כשיש כוס בין הרגליים, להבין באמת מה זה חדירה, איך זה משפיע על הגוף, איך התחושות מתפשטות אחרת מאשר בגוף גברי.

נשים מספרות שחדירה לכוס זה משהו שאין לתאר, משהו שלא משתווה לשום דבר אחר. ואני? אני חובב חדירה לתחת, וזה מדהים בפני עצמו – אבל זה עדיין לא אותו דבר. אני תוהה אם יש הבדל, ואם כן, איך זה מרגיש.

איך זה להיות אישה באמת?

הדמיון שלי לא עוצר רק שם. לפעמים אני חושב גם על הדברים הכי בסיסיים, כמו איך זה ללכת לשירותים בתור אישה. איך זה להרגיש את הצורך להתרוקן, איך זה להתאפק, איך זה להרגיש זרימה אחרת בגוף. זה אולי נשמע מוזר, אבל זו עדיין מחשבה שמעסיקה אותי.

ואם כבר פנטזיה – אז עד הסוף.

אם הייתי נולד אישה, כנראה שהייתי הכי חרמנית שיש. בלי גבולות, בלי מעצורים. הייתי מזדיינת כל יום, כל הזמן, כל צורה אפשרית. אחד בכוס, אחד בתחת, אחד בפה – ואם אפשר יותר, אז שייכנסו. אחד בכל יד, אחד בין השדיים. רצף של עונג בלתי נגמר, אורגיות על ימין ועל שמאל, זימה בלי גבולות.

פנטזיה מטורפת, נכון? אבל זו בדיוק הסיבה שהיא פנטזיה. משהו שהוא לא מציאותי, משהו שהמוח משחק איתו, אבל הוא לא חלק מחיי היומיום.

הגוף, התודעה, והגבולות של הפנטזיה

לפעמים בא לי גם לנסות דברים קטנים – כמו ללבוש חותיני. לא כי אני רוצה להתלבש כאישה, אלא כי זה עוד משהו שאני רוצה להבין איך הוא מרגיש. אבל חותיני על גבר זה לא אותו דבר. הגוף שונה, ההתנהלות שונה. יש הבדל בין אישה שמניחה את הבד הדקיק הזה בין רגליה לבין גבר שמנסה להתאים את עצמו למשהו שלא בנוי בשבילו.

ואני? אני שמח שנולדתי גבר. אין לי שום רצון להיות מישהו אחר, אין לי צורך להפוך את הפנטזיה למציאות. זה נשאר בגדר דמיון, מחשבה שמתעוררת לעיתים, ולא משהו שאני באמת רוצה לממש.

אבל זה כן מסקרן. זה כן גורם לי לחשוב על איך העולם מרגיש מנקודת מבט אחרת.

אז אולי הפנטזיה הזו לא תתגשם לעולם. אולי היא תישאר רק בראש שלי, משחק סודי בין הדמיון לבין המציאות. אבל זה הקסם של פנטזיות – לא חייבים לממש אותן כדי ליהנות מהן.

הרגע יצאתי מהדאנג’ן.

פעם ראשונה בערב של שליטה נשית, ואני עדיין מנסה לעכל את כל מה שראיתי, הרגשתי, חוויתי – או יותר נכון, את מה שלא חוויתי.

האמת? היה מעניין. מצד אחד, ישבתי רוב הזמן בצד, קצת ביישן, קצת מובך, ולא באמת מכיר אף אחד. מצד שני, הרגשתי שאני במקום הנכון. ראיתי אנשים אחרים, הבנתי שאני לא לבד בעולם הזה, שיש עוד כמוני, שיש פה קהילה שלמה שמרגישה בנוח עם מה שאני רק מתחיל לגלות.

חלק ממה שראיתי מאוד הרתיע אותי. היו דברים שהסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי: “לא, זה לא אני, זה לא בשבילי.” אבל אז, היו גם רגעים שהרגשתי בהם משהו אחר לגמרי. התבוננתי מהצד על סשנים מסוימים, על הדינמיקה, על האנרגיה, ואמרתי לעצמי: “פאק… גם אני שם. אולי הייתי צריך להיות שם. אולי גם אני יכול להיות כלבלב טוב, כלבלב נאמן.”

אבל הערב עבר, ולא יצא.

בין מבוכה לרצון להשתלב

אני לא בדיוק יודע איך ניגשים. איך מתחילים לדבר, איך מתקרבים. אולי בפעם הבאה אני אצליח להיות קצת פחות פסל שיושב בצד, קצת יותר מעורב, פחות מתבייש, פחות נותן לפחדים להשתלט עליי.

במהלך כל הערב דיברתי אולי עם שלושה אנשים. וגם זה, שיחות קצרות, מבולבלות. לא הייתי בטוח איך להתנהל, מה מותר, מה אסור, איך יוצרים חיבור בלי להיות פולשני או מעיק.

וככל שהערב התקדם, מצאתי את עצמי צופה, לומד. זה הרגיש קצת מוזר, כי חששתי שאולי אני נראה כמו איזה סוטה – יושב בפינה ובוהה, מנתח כל תנועה. אבל לא הגעתי לכאן כדי להסתכל מהצד בתור מציצן, אלא כדי ללמוד ולהכיר את העולם הזה.

נשים חזקות, גברים כנועים – והקסם שבביטחון

הדבר שהכי הדהים אותי זה הביטחון. וואו, כמה נשים חזקות יש פה בארץ. לראות אותן עומדות בגאווה, עם מבט חודר, עם נוכחות שממלאת את החדר – זה פשוט מרשים.

אבל לא רק הן. גם הגברים. ביום-יום אנשים רגילים לחלוטין, גברים עם עמוד שדרה, כאלה שבחיים לא היית מדמיין אותם במצב כנוע – ופתאום, בלחיצת כפתור, הם הופכים לכלבלבים, לעבדים נאמנים, בלי שמץ של בושה, בלי טיפת היסוס. וזה לא היה כניעה חלשה – זה היה כניעה עם ביטחון עצמי, כניעה מתוך בחירה.

וזה גרם לי לשאול את עצמי – איך אני יכול להגיע לרמת הביטחון הזו? איך אני יכול ללמוד לשחרר ולזרום בלי להרגיש שאני חצי תקוע, בלי לחשוש מה יחשבו עליי?

אני יודע שיש לי ביטחון עצמי בתחומים אחרים, אבל כאן? כאן אני עדיין חדש. עדיין ביישן. עדיין מהסס.

מה החוקים פה בכלל?

האמת? אני עדיין לא לגמרי יודע איך כל זה עובד. איך מתחילים שיחה בלי להרגיש לא במקום? איך מציגים את עצמך בלי שזה ירגיש מוזר? איך יודעים מתי אפשר לפנות למלכה ומתי זה חוצה גבול?

אם מישהו שקורא את זה מכיר את העולם הזה יותר ממני – אני אשמח לעזרה. מה החוקים? איך זה עובד? איך משתלבים בצורה נכונה ולא מגושמת?

בינתיים, אני רק יודע שאני רוצה להגיע לערב הבא – והפעם, לא לשבת כל הערב בצד.