השבוע הזה היה לא פשוט – בעבודה, נפשית, וגם מזג האוויר לא עשה לי חיים קלים. הקור פשוט גמר אותי ובסוף גם חטפתי מחלה. אבל בתוך כל זה, עשיתי משהו שכבר הרבה זמן התלבטתי לגביו – צעד קטן, אבל עם משמעות גדולה עבורי.
מדי פעם יוצא לי להכיר נשים דרך אפליקציות ואז לעבור לדבר איתן באינסטגרם, אבל תמיד יש שם נקודה שבה זה נעצר – התמונות שלי עם האקסית. אני מבין שזה יכול להרתיע, אבל הן מסתכלות על התאריכים ורואות שזה מלפני ארבע שנים ויותר. אני, לעומת זאת, אף פעם לא הייתי אחד שמוחק את העבר. תמיד האמנתי שכל מה שחווינו – הרגעים הטובים והרעים – מעצב אותנו והופך אותנו למי שאנחנו היום.
כל חוויה שעברתי, כל אדם שהיה חלק מחיי, השאיר בי חותם. אני לא רואה את העבר כמטען שצריך להשליך, אלא כסיפור חיים שבנה אותי. והאקסית הזו? היא הייתה חלק משמעותי מהסיפור שלי. לא רק בגלל שהייתה שם תקופה ארוכה, אלא כי הקשר שלנו, החוויות שחווינו, הדברים שלמדתי – כל זה עזר לי לצמוח ולהיות מי שאני היום.
אבל למרות האמונה הזאת, הבנתי שהתמונות האלה הפכו לסוג של מחסום קטן. אז מחקתי אותן.
וזה לא היה קל. כשהפרידה קרתה, עדיין אהבנו אחד את השנייה, והייתה לנו הבטחה לא למחוק את העבר. אז לעשות את זה עכשיו הרגיש לי קצת כמו להפר הבטחה – לא לה, אלא אולי לעצמי. זה הרגיש כמו סגירה של דלת שהייתה פתוחה איפשהו בראש שלי.
אני לא יודע אם זה באמת ישנה משהו מבחינת ההיכרויות שלי, אבל אני כן יודע שלפעמים, כדי להמשיך קדימה, צריך לשחרר. לא כי העבר לא חשוב, אלא כי לפעמים, הוא יכול לעמוד בדרך לעתיד.
