בין אור לצל

כמיהה לאהבה, איך היא שקטה כשהיא לא מדברת, איך היא צורבת בלב כשאין לה מקום להתגשם. יש לה כוח מיוחד – היא לא רק רצון, היא התמודדות עם הריק, עם הזמן שהולך ואוזל, עם הלילות שמזכירים לנו כל פעם מחדש את הבדידות. וזה לא תמיד רע, לא תמיד כואב. לפעמים, זה פשוט המקום שבו אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו, לשאול את עצמנו מה אנחנו באמת צריכים כדי למלא את החלל הזה.
הכאב מגיע כשהבדידות לא רק נוגעת, אלא חודרת. כשהיא הופכת לחבר לא נעים שלא מוכן לעזוב. זה הזמן שבו כל מחשבה מתחדדת, כל זיכרון של אהבה שנעלמה הופך לנטל כבד. הציפייה לאהבה, הכמיהה שלה, יכולה להפוך לסוג של תסכול—היא לא שואלת, לא מתחשבת, רק דורשת. למה לא עכשיו? למה לא כאן? בתוך כל הדממה הזו, הלב שואל אם יש מקום לזה בעולם הזה, אם באמת יש סיכוי למישהו להבין את הצורך הזה, את החלל הזה שאין לו מילים.
לא כל כאב מוביל לתקווה, לא כל ריקנות ממלאת אותנו במשהו אחר. לפעמים, הריק נשאר, לא משנה כמה נתעקש למלא אותו. הוא שם, שותף למחשבות, שותף ללילות. הכמיהה לאהבה הופכת לנטל, לישות שבורה בתוך לב שמחפש, שואל, אבל לא מוצא. כל מה שנשאר זה השקט—הכאב של הגעגועים וההבנה שהאהבה לא תמיד תגיע, ולא תמיד תמצא אותנו במקום שבו אנחנו מצפים.