כותבת את מה שהלב לא מצליח לשתוק, על הגבולות הדקים בין אור לצל.
אני כלבנית טיפולית, עובדת עם בני נוער וילדים שנשמטו מהשורות, מאמינה בכוחות של אהבה, קשר ונשימה.
אוהבת לגעת באמת, לא מפחדת מהמקומות החשוכים, ומאמינה שמתוך כאב צומחים פרחים אחרים.
כותבת בבלוג כדי לזכור מי אני – וגם כדי שתזכרו אתם.
מאחורי המילים יש לב פועם, שמחפש בכל יום מחדש איזון בין רכות לעוצמה. אני נעה בין עולמות – בין המקצועי לאישי, בין מגע קרוב לבין מרחב שמאפשר לאחר להיות. למדתי שהקשבה אמיתית נוצרת כשמשהו בי שותק, ושנוכחות היא מתנה גדולה יותר מפתרון.
הכתיבה עבורי היא שליחות שקטה – לא כדי להסביר, אלא כדי לפגוש. לא כדי להוכיח, אלא כדי לגעת.
אני כותבת עכשיו כי משהו בבטן שלי לא נותן לי לא לכתוב. בלילות, מהמקלחת החמה, כשיש יותר תחושות ממילים – אני פותחת דלת, ורושמת. לפעמים זה כואב, לפעמים מרגש, לפעמים סתם משחרר. זה לא תמיד ברור, אבל זה תמיד אמיתי.
