לא מתתי.
ייקח לי רגע. עדיין לא התמלאתי לחלוטין, אבל ייקח לי רגע. לעכל, לעבד, לכתוב.
בינתיים נסתפק באמירה האולי בנאלית אבל בשבילי היא עולם ומלואו: לא מתתי.
--------
אני חושבת שמעולם, בכל ימי חיי, לא חוויתי כזה שיטפון רגשי כמו שחוויתי היום. הצפה של תשוקה ואהבה וחרמנות ואושר שהפילה אותי בסופה, מרוסקת, מפוררת, מפורקת בין ידיך.
מעולם, בכל ימי חיי לא הרגשתי כל כך נתונה. הרגש, שגאה מהגוף שלי, השאיר אותו ריק וחלול על המחצלת ואז על המיטה, נתון לחסדיך או לעינויך - מה שתבחר. רציתי שתיקח את נשמתי. רציתי שתפשוט ממני את העור ותיכנס לתוך הגוף שלי. כל פעם שיצאת ממני הרגשתי שעקרת ממני משהו, הגוף שלי היה זקוק לך בתוכו הרבה יותר ממה שהוא היה זקוק לנשום. קשורה בידיים וברגליים לקצוות המיטה, על הבטן, באוזן שלי מילים שמחללות אותי ומחוללות אותי, מסוחררת לרמה שאני לא מצליחה להיזכר מה אמרת, דמעות זלגו ממני בלי הפסקה. תחושה סוחפת שברגע הזה אתה כל עולמי. כל ההוויה שלי וכל מי שאני - זה אתה. בשבילך. בגללך. לך. האושר שלי, הרגעים הטהורים של התרוקנות והתמלאות, אושר טהור שלא חוויתי מימיי. לא שאלתי שאלות, הייתי נוכחת ברגע, מרגישה אותך, אותנו בעצמה שיכולה לשבור קירות.
----
המרחק ממך קשה לי. שבוע הוא מזמן כבר לא שבעה ימים והגעגוע שורף אותי וממיס לי את תאי המוח. אין לי אוויר בלעדיך. עיסה של אישה, צל של עצמי, כל כולי שייכת לך, שואבת אותך אליי, עבד לזין שלך, עפר לכפות רגליך, רק תן לי אותך. תן לי להתחבר אליך, לינוק ממך את טיפות הגבר שאתה, תערבב איתי את הרוק שהפה שלך מייצר, תן לי לשתות אותך בקש, תיגע בי, תדחוף לתוכי כל מה שאתה רוצה, תן לי לנשום אותך ולחיות אותך. להתפשט מולך ככה מרגיש כמו הדבר הנעים ביותר בעולם. מגישה לך אותי, חומר בידיים הגבריות והבטוחות שלך, כל העבר מחוק, העתיד לא קיים, רק ההווה - האדון המופלא שלי והזונה המאוהבת שלו. הבועה מעולם לא הרגישה לי כל כך הרמטית.
מעולם, בכל ימי חיי לא כתבתי מילים כל כך מבולבלות, מבולגנות, חסרות היגיון פנימי. אני מרגישה שטרפת אותי היום, שפירקת אותי לחלקים קטנים ולמרות שאת החלק השני של המפגש העברתי ישנה בין זרועותיך, אני עדיין מתקשה לחבר את עצמי חזרה.
במחשבה שנייה, למרות שעדיין לא התמלאתי לחלוטין, אולי קצת מתתי בכל זאת.
