ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

כביסה וזיונים

המסע שלי נכתב - חלק מעצמו, חלק במאמץ.
נעה בין כביסה לזיונים, בין קודש לחול, בין שמים לארץ.
בין כל אלה אני מוסרת את גופי ואחרי זה כותבת מילים.
מניחה אותן פה כי רק פה יש להן מקום.
לפני 7 שעות. 20 במרץ 2025 בשעה 14:56

אחרי שגומרת 

יש אדווה שנשארת.

מפוארת ורועשת

או עדינה ומתפנקת. 

 

כשמתרסקת עליך סחוטה

כוחותיי אזלו

נשימות עמוקות של חזרה

אסופה בין זרועותיך להרגע

שנינו יודעים שזה לא נגמר

שהסיבוב הבא

כבר מתבשל על אש גבוהה. 

 

נושמת אותך מלוא ראותיי

עוטפת את גופך בין רגליי

גלים של תשוקה פורצים את הסכר

האוויר שוב דליל, אין לו זכר

הגוף מתחיל לנוע בלי שליטה

אתה בתוכי, לא יצאת

יודע צדיק זונתו

מתניעה מאפס למאה בשנייה 

כלבה מיוחמת בתוך אדונה.

 

אורגזמה שצומחת מהשקט

אין שנייה לה.

מזדחלת ללא שליטה

מתפוצצת בי בבעיטה

נטענת חרישית

כדי לשאוג בפעם העשירית. 

 

 

לפני יום. 19 במרץ 2025 בשעה 15:08

נתתי הסכמה לפירוק הגבול האחרון שהצהרתי עליו בתחילת היחסים. 

אדוני הוא חבלן מיומן ואין לי ספק שיפרק את הגבול ברגישות הנדרשת, שמתי מבטחי בידיו. ליטרלי בידיו. 

לא מעט גבולות פירקנו יחד בזמן קצר, עם כולם אני שלמה, אין לי חרטות. 

 

לומר לו "קח" על הגבול הזה, האחרון, היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי לאחרונה. מסרתי לידיו את המושכות על החרדה הגדולה ביותר שלי, שלתחושתי מגדירה אותי בפני עצמי עוד מנעוריי. 

כשייקח ממני את הגבול הזה, בתקווה שלא אמות בו ברגע בין ידיו, אוכל לומר שהוא החלים אותי סופית. 

אני לא יודעת מתי הוא יבחר לקחת ממני את המאחז האחרון, הסכמנו שההחלטה עוברת לידיים שלו כי אם נחכה לרגע שאאזור אומץ אני אמות בתולה, ובינתיים שמתי לב שנולד בי בעבוע פנימי רציף של פחד, מהול בהתרגשות מהול בציפייה מהול בחרמנות שטרם הכרתי.

 

תסיסה. 

כמו מנטוס בבקבוק קולה. 

 

לפני יומיים. 18 במרץ 2025 בשעה 18:47

 

 

שבועיים עברו מאז הסשן האחרון. בין לבין נפגשנו, הזדיינו, אהבנו, אבל החבלים שלך לא פגשו את העור שלי יותר מידי ימים. הפלוגר ויתר השוטים נשארו מאופסנים והקירות לא רעדו מזה זמן. 

 

הגוף שלי כבר התחיל להגיב למרחק הזה מהסשן האחרון, וחמור מכך - גם הראש שלי. הפלגתי רחוק, יצאתי קצת מהמסלול, נתתי למחשבות למלא את ראשי ופעם אחת במהלך השבועיים האלה, ברצף הודעות שנדמו כמו הקאת מילים בלתי קוהרנטית אמרתי לך שאני פשוט כבר כל כך צריכה שתתקע את הזין שלך בתוך הפה שלי, שתקשור אותי בצורה כזאת שהמוח שלי יפרח מהגוף ותיקח ממני את כל המחשבות ואת כל הרגשות ואת כל הסערות.

 

אני אוהבת את המקום המושלם שלנו בטבע, הוא באמת מושלם, אבל אין תחליף למה שאתה עושה לגוף שלי ולמוח שלי כשאנחנו בין ארבע קירות. היום, ארבעה חודשים מאז שאנחנו, אני יכולה לומר בביטחון שאני צריכה את הסשנים האלה. הם לא רק הנאה או פורקן, הם לא רק אורגזמות וכאב, הם צינור החמצן שלי לעצמי ולעולם. הם אלה שמסדרים לי את המחשבות, מוציאים אותן מתוכי, מאווררים ומנערים אבק ומחזירים בזהירות למקום הנכון. לא ידעתי אותם לפני ובתוך כמה חודשים הם מחליפים את האוויר.

 

-------

 

ביטאתי בפניך ושפכתי מילים בכתב על הצורך שלי שתפרק אותי במכות. שתכאיב לי כמו שאני צריכה, שתתרסק עליי כמו מטורף. ההמתנה לעמוד מול הסדיסט האכזר שבך, בלי לדעת אם אי פעם אפגוש אותו לא קלה לי. הרבה אמון נדרש, בנו, בך, בי. אמרה לי מישהי חכמה פה: "הוא יודע, הוא קובע, זה לא שלך להחליט". אמרה וצדקה, אבל לך תסביר את זה למזוכיסטית שבי שצריכה שתתעלל בה קצת.. 

 

-------- 

 

בתנועת עיניים חדה ובלי מילים סימנת לי שאוריד את המכנסיים ובתנועה קטנה עוד יותר דרשת שאעיף את התחתונים. עמדתי מולך עירומה וחשופה, מרגישה מוגנת ועטופה, עיניים אוהבות ורעבות מטיילות על גופי, גורמות לאישה שבי להרגיש כמו מלכה, לילדה שבי להרגיש נזקקת ולזונה שבי לנטוף זימה. 

 

התגעגעתי כל כך לתחושה של החבלים נכרכים סביב העור שלי, נמתחים ולוחצים עליו, מאיימים לבקוע ולפצוע, לוקחים ממני את האוויר והתודעה. לא מסירה ממך את המבט מבעד לעיניים המצועפות שכבר מתחילות לטייל אי שם באחורי הגולגולת, מתענגת מהידיים המושלמות והגבריות שלך מלפפות אותי, קושרות אותי לעצמי. כל יד לירך, חנוטה ומוגבלת בתנועה. העמדת אותי מול המראה כדי שאוכל לראות מה אתה מייצר ממני וכשהייתי מנוטרלת לחלוטין הרגשתי שהגעת. המזוכיסטית שבי התעוררה והרגישה שהיא פוגשת את תמונת המראה שלה בך. הטחת אותי על המיטה רק כדי למשוך אותי חזרה לעמידה, שייכאב, ככה סתם בלי סיבה, כי אתה יכול. כי בידיים שלך נמצא כרגע גוף שמסר את עצמו לך בהסכמה ומרצון שתעשה בו מה שתרצה, ביקש ממך כאב. וחוסר אונים. וכאב. 

 

הצמדת אותי חנוטה לעמוד המיטה, קשרת אותי אליו בחלקי גופי כשחבל נכרך סביב צווארי ומרתק אותי לעמוד. עיניי נקשרו ובבת אחת הרגשתי שנלקחו ממני כל חושיי. "את מפחדת ממני?" שאלת אותי ובלי להתבלבל עניתי לך שכן. פחדתי. פחדתי ממה שהבאתי עליי, כמה כאב אצטרך לכבוש - כמה פיזי וכמה נפשי. "יופי" ענית ועל הפרצוף שלי התחילו לנחות סטירות בזו אחר זו. הרגשתי שהלסת תיכף מתפרקת, המוח ניטח בגולגולת, הגוף שלי רעד באימה והלב... היה מאושר.

 

התקרבת אליי לנשיקה טורפת. הלשון שלך עושה בי פלאים, מטעינה אותי בחשמל וכשהתרחקת לקחת איתך את האוויר כשהצוואר שלי, שקשור לעמוד, ניסה לתפוס עוד קצת מהרוק שלך, ללא הצלחה. 

השוט שהכה בגופי, בכל חלקיו, הכניס בי אושר וסיפוק שלא אוכל להסביר במילים. כמה דיסוננס יש ברגע הזה, שבו אני מיבבת מכאב, רועדת וחסרת אונים ומנגד מרגישה גלים של אושר, עונג והנאה שוטפים אותי. נראית סובלת ומרגישה סיבולת. 

 

------

 

כופפת אותי על המיטה כשהתחת שלי גבוה והחורים שלי פתוחים לפניך. כל החרדות והפחדים שלי כולם מונחים פה על המיטה, נמצאים בין ידיך והראש רץ על 200. נתתי לך כוח כשנכנסנו לחדר שאני מאמינה בך שאתה מבין כמה הוא משמעותי עבורי. כמה פחד אני צריכה לכבוש כדי לומר לך "כן". לא יודעת מתי, לא יודעת איך, חוריי פעורים, אני חנוטה, כאובה, מפוחדת, חבולה, מכוסת עיניים זונה מזויינת שנתנה לך אותה על מלא. הכי מלא שאי פעם מישהו קיבל אותי. 

 

הכאב מההצלפות היה חד, צורב, בלתי נסבל לרגעים ונהניתי ממנו בכל שנייה, צועקת מלוא ראותיי ומוכנה לספוג כל מה שתיתן בי. 

 

נשכבת מולי על המיטה והפלת אותי ישירות עם הפה על הזין שלך. אפס שליטה עצמית, עדיין קשורה ידיים ליריכיים כל שנותר לי הוא לקבל אותו ישר לגרון, בלי יכולת להתנגד. הרגעים האלה שהזין חונק אותי מרגישים לי רגעים קטנים של מוות. חנק הוא הפחד שלי. למות מחנק. אם למות - אז על ומהזין שלך. הגוף שלי התנגד בלי שליטה, לא יכולתי לנשום אבל אתה היית בשלך. גלגלת את הגוף שלי על המיטה, עושה בו כרצונך - על הגב, על הבטן, חודר לגרון, חודר לכוס, מפמפם כל חור שבי, הרגשתי אנוסה, מחוללת, כאובה - מאושרת. 

 

-------- 

 

החזרה לקרקע היא רגע של אושר שאין שני לו. הנשימות שלך, הידיים המלטפות, המילים, השקט, הרוך. אני מכורה לרגע הזה, מכורה אליך. החזרת אותי לאט לאט, רק כדי להעלות אותי על הזין שלך, לשלוח שתי ידיים לצוואר שלי שייקחו ממני את כל האוויר עד שנייה לפני עילפון ולהביא אותי לאורגזמה אדירה מהחנק המפואר.

 

----- 

 

להירדם בין הידיים שלך.

להתעורר לשפתיים שלך. 

לנשום אותך.

רוצה להיכנס לתוך העור שלך, לחיות בך. 

 

אתה האושר אדון שלי. 

לא אדע כמוך. 

לא אהיה שייכת לאחר. 

אוהבת אותך עד שכואב.  

שלך. 

❤️

 

 

לא מלחיצה, רק אומרת (:

לפני 3 ימים. 17 במרץ 2025 בשעה 13:36

 

 

איחרתי

הוא שונא כשמאחרים, זה נאמר לפחות 30 פעם עד היום. ואני.. מאחרת כרונית. לא יודעת להגיע בזמן. 

בארבעת החודשים שהוא, אני יוצאת מגדרי כדי להגיע אליו בזמן, להקדים ולא לתת לו לחכות לי. הוא אומר שאם אני מקדימה זה אומר שהגעתי בזמן. אני שונאת את המשפט הזה, הוא עושה פריחה למאחרים כרוניים, אבל אני אוהבת אותו אז גם הפריחה נעימה לי. בכל מפגש אני יוצאת מהעור שלי כדי להקדים ולהגיע בזמן. כל פעם שאני שולחת לו הודעה "אני פה" ואני רואה על השעון שיש לי כמה דקות ספייר אני מתמלאת בגאווה על ההצלחה, על הריצוי, על זה שהוכחתי לו שאני אלך בשבילו עד קצה העולם. 

 

9:32: "?"

הבהלה שאחזה לי בגוף כשהבנתי פתאום שאני מאחרת יכולה למלא לפחות 5 טיפולים שלי אצל הפסיכולוגית. לא שמתי לב שאני אחרי השעה שקבענו ומיד הקלטתי הודעה מתנצלת, יודעת שזה לא יעזור. העונש שלי כבר נחתם. 

 

9:37 נכנסתי לרכב שלו. 7 דקות איחור מלאות.

הפנים החתומות שלו היו ברורות, בלי שלום, בלי נשיקה, בלי יד מלטפת או צובטת את הירך שלי בזמן הנסיעה. 

הרגשתי את המתח באוויר, את חוסר שביעות הרצון שלו מהאיחור הזה.

 

7 דקות איחור בשבילי זה נקרא... להגיע בזמן ולפעמים אפילו מרגישה שהקדמתי. 

בתוך העולם שלנו הרגשתי שאיחרתי בארבעים שנה. 

 

כל הדרך הסתכלתי עליו, מקווה לתפוס את המבט שלו, ללוש קצת את הלב, לרכך, להבין מה מצפה לי..

כלום. חתום וסגור. 

ניסיתי להשתמש במילים, להסביר את האיחור אבל רק נשמעתי לעצמי כמו ילדה קטנה ומפגרת ומהר קיפלתי את שלשול המילים שיצא ממני ושתקתי. ביני לבין עצמי, ותכלס, גם בינו - היה ברור שאני מתחרמנת מאוד מהכעס שלו. גם ככה יש בינינו מתח כלשהו על בסיס זה שאני מתה שהוא יפרק אותי במכות והוא פחות מתחבר לאלימות טהורה. 

אני יודעת שהוא גבר חכם ושהעונש למזוכיסטית הוא לא אלימות ולרגעים היה בי חשש מצמית שהוא עוד שנייה עושה פרסה, מוריד אותי חזרה באוטו ולוקח את עצמו ממני. זה כבר לא היה מחרמן בכלל והמחשבה על זה גרמה לדם שלי לבעבע מפחד. 

 

7 הוא מספר טיפולוגי בתורה וכך, גם בתורה שבינינו, ביחסים הקדושים שלו ושלי - דקות האיחור שלי חזרו על עצמן במפגש כתזכורת להפרת החוזה הברור בינינו - שלפיו הוא מוריד הוראה ואני מבצעת. נעשה ונשמע. 

נענשתי על האיחור הזה, הרגשתי אותו על בשרי ועל ליבי והוא ווידא היטב שלמפגש הבא אמתין לו בשק שינה ליד מקום המפגש. 

 

אני צריכה לפתור עם עצמי את העניין הזה שלהכעיס אותו מעורר אותי מינית ברמות האלה. שלראות את הפרצוף היפה שלו לא מזיז שריר, מתעלם ממני, עיוותים קטנים של כעס מהודר, לטייל עם העיניים שלי אל כף היד מלאת הורידים הבולטים שלו שלו ולדמיין איך היא נוחתת עליי בכעס, מעיפה אותי בעצבים לצד השני של החדר.. ההתעלמות הזאת, הסדיזם הרגשי הזה.. רק לכתוב על זה מבעבע בי נוזלים בכל מיני מקומות בגוף. 

 

אני לא אאחר שוב, זה ברור,

אבל בבקשה.

בבקשה בבקשה תשבור לי כבר איזו עצם ❤️

או שתיים. 

לפני 4 ימים. 16 במרץ 2025 בשעה 13:31

 

ביקשתי וקיבלתי.

קולר שאוכל לשאת על גופי

לעיני כולם, הסוד הפנימי

סממן שייכות רק שלו ושלי.

נעל לי אותו על היד

אין גישה לאף אחד

לא ניתן להסרה

קשר בלי פתיחה. 

 

כמו שאני לך אהובי,

כמו שאתה לי. 

❤️

 

 

 

 

 

 

לפני שבוע. 13 במרץ 2025 בשעה 15:10

שייכות לעולם הבדס"מי לרוב נשמרת הרחק מהעין הפומבית, הכלוב האנונימי הוא המקום לפרוק את מערבולות הלב והראש והיתר נשמר בין אדם לבין עצמו. 

רצון בפרטיות / חשש משיפוטיות / היעדר צורך בשיתוף / חובת דיסקרטיות - הסיבה לא משנה.

מאז שאני פה, באופן בלתי נמנע כל אדם שמולי הופך לחשוד. כל אינטראקציה, גם אקראית ותמימה לחלוטין, מתחילה אצלי עם ניסיון רנטגני לנחש אם האדם שמולי הוא "כלוביסט". מנסה לנטר התנהגות, לזהות מבטים, טון דיבור, מחוות קטנות. הניסיון לזהות הפך להיות כמעט אובססיבי. מרגישה רדופה. 

ואני. מרגישה מסומנת. גם כשאני לא.

מרגישה שנושאת אות קין שמספרת לעולם על החיים המקבילים, רק שאות הקין שלי היא בעצם כתר של זהב שהתמזל מזלי לקבל. תחושת הסימון, שהיא הכי פנימית שיכולה להיות, מביאה אותי לחפש סימנים חיצוניים אצל אחרים, אלא שהם לא באמת קיימים או שבעצם טרם למדתי לזהות אותם.

 

תחושת הסימון הקבועה גורמת לי להרגיש שכל יום יש לי יום הולדת. התמזל מזלי לשבור מחסומים, להעז, להתרסק ולהתרומם, לתת לעצמי חופש מכל הכבלים שכבלו אותי כל חיי, לשחרר את השדים ולהיסחף במיניות פורצת מחסומים ונטולת שיפוטיות. 

התמזל מזלי להזדיין באמת. גוף ונפש.

 

בא לי סימן כחול במרכז הפרצוף לסנכרון העולמות. 

 

מסומנת גאה.

❤️

לפני שבוע. 11 במרץ 2025 בשעה 19:08

 

זה נורא נורא קשה לעבוד כשאת כל כך חרמנית ולא ראית את אדונך כבר 3 חודשים. 

או 3 ימים. 

מפחדת לקום מהכיסא,

שלא יסגיר את מה שמתחולל בי.

 

 

 

לפני שבוע. 11 במרץ 2025 בשעה 10:26

לא יודעת איך זה קרה לעזאזל

שפורים היום ואפילו לא יצאתי מהמיטה

לשלוח את הילדים לבית ספר. 

הם מגניבים מידי כדי להתחפש

נגמרה להם הילדות

התחלפה בנעורים

ובנעורים יש כל כך הרבה הפרעות ושיבושים

שלא קמים מהמיטה 

לא שמים שירים ברמקול

לא עושים סשן תמונות מול העץ הגדול בחצר

לא קוראים לסבא וסבתא שיבואו לראות

לא שולחים אפילו משלוח מנות

כי פאקינג פוליטקלי קורקט ומזמינים אחיד מעמותות 

לא מתרגשים ומלווים להסעה

לא מאפרים, לא תופרים, לא מקשטים. 

 

נעורים מחורבנים. 

רוצה לחזור לגן. 

😕

לפני שבוע. 9 במרץ 2025 בשעה 14:24

צעדים מופרעים 

של אישה שהיא 

גם טובה וגם זונה.

זונה טובה. 

 

הוא עושה אותי כזאת

ממלא אותי בטוב

מטפטף לתוכי זימה ואון

לכל חור שאפשר 

מזריע אותי ב DNA

של זונה מטונפת

של כלבה מיוחמת

שלא.יודעת.פאקינג.שובע. 

 

לו הקרדיט על כל הזונה שאני. 

הוא זורע, הוא משקה, הוא מטפח, הוא מדשן

והוא גם קוצר. 

 

הוא קוצר את הרעב שלי

את המחשבות המלוכלכות

את העור שסופג כל כאב

את התחנונים להתענות

את הגוף שרוטט ופועם ומרטיב 

את המנדט לעשות לי ובי כל מה שירצה

את הכמיהה הכל כך מסנוורת שלי

שאבלע לתוכו או שהוא לתוכי

שיאנוס אותי אליו באלימות קורעת

שישאיר אותי מדממת ונוזלת 

פיזית ונפשית

שיזיין לי את הגוף והנשמה. 

שיזיין אותי. 

 

צעדים מופרעים וטעונים

של זונה טובה

שלו. 

 

 

 

 

לפני שבוע. 8 במרץ 2025 בשעה 23:48

~ ❤️ ~

יש רגעים כאלה

שאין לי מספיק מקום

בגוף

כדי להכיל אותו

את כל מי שהוא ומה שהוא גורם לי

להרגיש

לסעור

לקרוס 

להיבנות.

 

אז ברגעים האלה הוא מחבר אותי לזין שלו

שארגע.

ואעשה עוד מקום.

~❤️~