סקסי און ליין

אני כל כך צמא לגעת בך....

אין לי בעיה לא להתפשט, רק תני לי לגעת בך, לחוש אותך...

את לא חייבת להיות רזה או דקיקה, ממש לא. את חייבת להיות את, משוחררת, ללא מגננות, בוטחת בנשיותך ובמיניותך, מרשה לעצמך להשתחרר ולהוביל אותי לאט לאט ובעדינות ברזי גופך הערום... 

עובר על גופך בלשוני, כאדם שמגלה את נאות המדבר לאחר מסע ארוך, מייגע ומייסר.... 

זה הזמן להירגע, לא לתת למחשבות לרוץ בראש, לנשום, להתמסר למגע, לזרימה, ללשון, לחום ולרכות...

אני איתך, לצידך, עבורך, נוגע, מלטף, משיק אל עולמך, חש אותך כפי שאת, פסיפס ייחודי ומהמם מאין כמוהו.

מבקש להתמסר אליך עד אין סוף, מבקש להיות שם עבורך כשאת שם עבורי בוטחת ומשוחררת...

יוחנן היה אדם שפיו וליבו שווים, אדם פשוט הנחבא אל הכלים, ובלבד שרק לא יהא נגזר עליו להדיח אותם, זאת בעוד שאת הכלי האישי שלו, אהב הוא לשפשף ולשפשף עד שיטפטף...

הוא קיווה בסתר ליבו, שיבוא היום והוא יביא את הבשורה, בין רגליה הפסוקות של עלמה חסודה, ולא במשורה!

יהיה זה הרגע של פסגת חלומותיו, היא תשכב פרקדן, הוא ישלח ידו לדגדגן, והיא - לקטן, הוא עליה, היא עליו... וכל השאר... לא באמת חשוב עכשיו!

"בא לך סרט?" שאלה היא בווטסאפ...
חס וחלילה, לא תרים טלפון, בווטסאפ! למען האמת, פולינה ואנוכי כמעט ולא משוחחים בטלפון... אנחנו מתכתבים.

פולינה בחרה את הסרט, ואני התייצבתי כחייל למשמרתו.

החשנו פעמינו אל הקולנוע המיועד בתקווה להנות מערב נעים.

עבורנו ללכת לסרט, זה טקס שלם.

אנחנו שנינו אוהבים לצפות בכל, לא לפספס אף פרסומת, לעולם לא נכנס לסרט שכבר חושך וזה אחרי שכבר הקפדנו לפקוד את שירותי הקולנוע.
לא נצעד אל האולם בצעדים בוטחים לפני שנדאג להצטייד. פולינה כהרגלה לקחה דלי של פופקורן וכוס קולה ענקית, אני כרגיל הסתפקתי בשני פסק זמן וכוס קולה גדולה. לפעמים אני חוטא גם במקופלת... מישהו מאיתנו חייב להתקפל ולרוב זה אני...

האולם היה ריק כמעט לגמרי, הייתה זאת הצגה אחרונה של אותו יום ועסקינן בסרט שרץ כבר זמן מה על האקרנים וכבר מזמן תכננו, פולינה ואנוכי, ללכת לצפות בו. אנחנו עוד מהדור שאוהבים את הקולנוע.

לא עבר זמן רב, עד שהבנו שבחירת הסרט הזה הייתה טעות פטאלית. התחלתי לרדת במושב לתנוחת שכיבה, וכבר סגרתי את עיניי מתכונן לנמנם... 

לא הספקתי להגיד אה בה ציגלה מה, עד שהיא סובבה את ראשה לעברי, לחשה על אוזני בנון שלנטיות כאילו ביקשה שאעביר לה את המלחייה בשולחן: "אני מה זה חמה היום... אני רוצה שתרד לי כאן ועכשיו..."

קפצתי כאצן אולימפי המוזנק לריצתו, וכך כהרף חיש במאה ושמונים מעלות, ירדתי לפזצת"א, כאשר ברקע, על המסך הגדול, התרחשה לה איזו עלילה עם נפשות פועלות, אבל חשתי שאני הוא זה, הגיבור בעלילה.

כרעתי על ברכיי, הורדתי לפולינה את התחתונים, היא פישקה את רגליה, ברקע צלילי נעימת הסרט הלכו וגברו וקולות הפוקדים, "SHOOT, SHOOT" ועמם פעימות ליבי המואצות. הבטתי אל הפות כאילו זה עתה נתגלה בפניי יופיו לראשונה. נשקתי עליו קלות כמנהגי מאז ומעולם..
פולינה ידעה שלעולם לא ארד לה, לפני שאנשק לה את הפות, אניח עליו את ראשי, ואתענג עליו לרגע קט.

מייד שהחלתי במשימה, הרגשתי שכל עלילת הסרט נסובה סביבי ואני הוא המאושר שבאדם, חייל  עטור שבחים בצבא מנצח שחזר זה עתה מקרב אכזרי, ומתקבל בתשואות רמות בחזרתו אל המולדת.

פולינה ישובה לה באולימפוס, נאנחת ומתענגת לה בין כרסום לכרסום. לפתע, סגרה היא את רגליה, חופנת את ראשי ביניהן, כיודעת עד כמה אהוב הדבר בעיניי, ובכך משדרת ללא מילים, "אתה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון וכמה כיף לנו יחדיו!"

ביקשתי לנשק את אשר בין רגליה...

"מה הטעם רק במין אוראלי?" הטיחה היא לעברי. 

ניסיתי להסביר לה שאני בתקופה שבה אני מרגיש אבוד ובודד, והדרך היחידה שבה היא תוכל להנשים אותי, ורק אם תחפוץ בכך בלב שלם, זה דווקא באמצעות שפתיה התחתונות.. היא תצא עם ידה על העליונה, כשאני בתחתונה...

תני לי להיות שם עבורך, אל תפחדי, יש לי הרבה עוד מה להציע אל תשפטי אותי ובטח לא את עצמך...

הישארי את כפי שאת, תרשי לעצמך לחוש את הנאת הרגע, מבלי לחשוש או לחשוב יתר על המידה...

אני אהיה לך לכתף ולמשען, ואל תחששי להשתמש בי לפורקן... שתפי אותי בסודות גופך.... ביחד נירתם לגלות גבולות חדשים... נחצה ממדבר הבדידות ליבשה של תאוות חושים...

לחיות, זה להיות בתנועה, מסע עם משא, לכיוון המושא - משאת נפשך.

זאת לא חייבת מטרה גדולה. השינוי הכי גדול, מתחיל הרי בצעד קטן.

לכל אחד מאינו יש "רפש", ומאותו "רפש" אפשר לעשות "שפר", לעשות מהלימון לימונדה, קצת חמוץ, אז מה, עדיין מרווה.

גם האדמה צריכה דשן - זבל פרות כדי  שתוכל להפיק את תבואתה.

כל סוד החיים טמון בכך, שנדע ליישב את הכוחות הסותרים באישיותנו וזאת בכדי שהאנרגיה שלנו לא תתבזבז לשווא על דיסוננסים מיותרים ונוכל להשתמש בכוחותינו שכה חיוניים עבורנו לנוע אל עבר מטרות חיינו במקום להסתובב ככלב הרודף אחר זנבו.

אדם שאינו יוצר עולם משלו בזעיר אנפין, ואינו יודע להפריד בין טוב לרע בנפשו, עלול חלילה לאבד את שפיותו.

במשך שנים רבות שאני רשום כאן לאתר, הגדרתי את עצמי נשלט. הכוונה הייתה לנשלט לייט.
זה היה לי נוח. הכוונה הייתה להישלט בתחום צר מאוד בעוד שבחיי אני דיי דומיננטי. פעמים רבות, כשאנחנו מגדירים את עצמנו כ"נשלטים" זה נותן לנו מנוח במובן מסוים, פחות נטילת סיכונים.כרגע, הצורך שלי למשל, הוא לשנות את "הנשלט" ל-"אחר" עד להודעה חדשה. 

במשך כל החיים, אנחנו מחפשים את עצמנו בין אם זה כשמשנים מקום עבודה, או מחליפים זוגיות, או אפילו מחליפים מקום דירה, אנחנו מחפשים את עצמנו, חשוב מאוד שנדאג גם לנקות ולשנות אם צריך, את העדשה הקוגניטיבית שדרכה אנו מחפשים את עצמנו, כי אחרת אנחנו עלולים למצא את עצמנו חוזרים לאותו מקום תחת האשליה של התקדמות. 

החיפוש העצמי שלנו, נובע מכך שאישיותנו דינמית. אנחנו הולכים ומשתנים ומי שלא משתנה, אולי הוא מסרב לצאת מאזור הנוחות, אולי הוא בלופ של החיים שלו, בסופו של דבר נשחק ומתבלה מהר יותר. 

להיות חי, זה להיות בתנועה: אפשר לשפץ את הבית, אפשר חופשה ביעד חדש, אפשר שינוי בסגנון הלבוש, שינוי מקצוע ועוד ועוד ועוד...

בהצלחה!

האוכל האסייתי תפס תאוצה רבה במהלך השנים האחרונות. ישראלים רבים מתים על האוכל הזה שלא זול בכלל. אני פחות בקטע. 

במקום לאכול סושי, אני מעדיף לאכול פוסי.... זה הרבה יותר מהנה, כיף, פרקטי ונהנים מזה בשניים, לא רק טנגו!

אני לא אובד עצות, כשמדובר על אצות. זה ממש, אבל ממש לא לטעמי.

גם אף פעם לא הבנתי למה קוראים לזה פירות ים, בטח איזה "FRUITCAKE" נתן לזה את השם.

אם לזה יקראו פרי, אצלי שנת שמיטה כל שנה, כל השנה.

אגב, פעם יצאתי לדייט עם מישהי שמאוד רצתה לשבת דווקא במסעדה סינית. אמרתי לה שעם כל הכבוד, אני מעדיף קפה ועוגה, אז היא ניסתה לשכנע אותי לשבת במסעדה של פירות ים, בסוף התפשרנו על מצדה בטיילת של תל אביב.

אחרי שעלינו למצדה והיא עלתה לי על העצבים, הבנתי שעדיף לי לרדת, לא לה, ממנה!

ביני ובין הדגים יש הסכם שבשתיקה - מה לעשות? הם לא מדברים הרבה - החלטנו שהם בים ואני ביבשה, זאת אומרת - לא מתערבבים!

בילדותי, כשהייתי ממש פעוט, סבתי ז"ל לקחה אותי לבחור קרפיון מתוך בריכת דגים בחנות. היא הרימה אותי על הידיים וברגע הראשון שהבחנתי בדגים החיים השוחים מצד אל צד, צרחתי בכל כוחי. סבתי ניסתה להרגיעני, אבל זה לא עזר הרבה כשראיתי את המוכר מכה עם פטיש על ראשו של הדג. הוא תפס ראש ואני תפסתי את ראשי בבהלה. 

כשהייתי ילד רך בשנים, לא ידעתי שגפילטע פיש עשוי מדג, דג קרפיון. מהר מאוד לכשהבנתי, כבר לא הייתי רך עם ההחלטה של "לא עוד!"

פעם כשהיתי מיואש מדייטים, אמר לי מישהו, יש הרבה דגים בים. עניתי לו: ורצוי שהם ישארו שם!

יש בי ים של תשוקה שאיננה מוצאת ביטוי, אין כלי קיבול שיוכל להכיל אותה, אין לה התחלה ואין לה סוף, היא עולה על גדותיה, מפרה כל שלווה פנימית, קורעת אותי אי שם עמוק עמוק מבפנים...

אני כעולל המבקש להוציא את מרצו בגן המשחקים, לו רק יכולתי לטפס או לרוץ, ולא רק להביט סביב וולהשתוקק... ואין איש אשר בא בשערי הגן ויואיל להושיט לי יד..

ואני כשבר כלי, המבקש נואש למלא את תכולתו בכל אשר יעניק לו צורה, ריח, צבע, טעם ומשמעות.

הימים עוברים, החגים חגים, ואנוכי עומד מלכת ולא אדע להסתובב עם גלגל הזמן, לברוא את עולמי בתנועה שתביאני אל קדמת הבמה של חיי, אל הצעד הבא שיוליד צעד נוסף על הדרך שלעתים מחוספסת ונוקשה היא מדי למהלך בה...

כל פעם שהיא פותחת את רגליה בפניי, אני נולד מחדש.

אני הילד בשלהי שנות החמישים לחייו, משיק ונושק לבין רגליה של הגבירה.. בעונג עילאי של פעם ראשונה... כזה שרק למד ללכת ומבקש לרוץ, כפרש הדוהר בערבה... וטעמה כה ערב לחיכי.. נוזליה ישכרו בי ויטשטשו כל עוון. משהו בתוכי מתנגן ומבקש עוד ועוד מאותה המנגינה, משהו בי כה מסרב להתפכח.. ומפליג לשוכרה.

אני חותר בתוכה בלשוני, כמבקש אחיזה ומקלט במחוזות אשר הדמיון לא יעז להרחיק...

כל מגננותיי הנוגות, מתחלפות בתחושות מענגות המשתלבים בטבעיות כה רבה, בד בבד עם צלילי הכרת התודה הבוקעים מגרונה, שנינו באותה הסירה, אני החותר המשיט את הגברת בסירת האהבה המפלסת את דרכה בזרמיו של נהר קסום... והיא הגברת, ישובה ומעונגת עד בלי די... והטירוף הרגעי הזה כה טבעי ומתבקש.

היא תשלח יד ותלטף את ראשי, רגלה האחת על כתפי, תוקעת יתד על נחלתה, זה אשר שוכב פורקן אל בין רגליה, שתי גדות המפרידות בין הרגע הנדיר והמיוחד הזה, שכיית החמדה, לבין מה שמעבר וכה לא שייך לרגע האידילי הזה.

אני מרגיש חי, נושם ובועט, יותר מאי פעם.... מתענג מכל נשימה, נושם אותה אל תוכי, מאושרת ומאשרת, מקרינה אור ושחוק אל ריאותיי שלי..

יונתן הקטן, במקום לגן, הלך לחפש לו דגדגן...

כבר עברו הימים ואינם, שבהם סבתא בישלה דייסה.

הרי תמיד החלב במחסור

ולא ניתן להשיב את הנעשה לאחור.

הבחור כל כך חפץ לשפוך,

לא חלב, אלא זרע לשווא.

לפעמים נדמה לו, שהוא לא עשה זאת מאז כיתה וו...

לא רק שהימים מתקצרים והלילה נהיה ארוך..

אלא גם המלחמה, הסטרס, אוי הברוך..

הימים בין כסה לעשור

הבחור חרמן עד לטחור..

נמאס לו לרוץ לחדר מדרגות או לממ"ד...

הרי מה בסך הכל יבקש?

שסוף סוף יתנו לו בשקט להביא ביד!

ביום הכיפור הזה, אני רוצה לבקש סליחה מעצמי. 

סליחה על כך שלא למדתי להתגבר על האוטומט שבי, על ההלקאה העצמית, שאיננה יודעת רחם... על כך שדרשתי מעצמי שלמות שאיננה קיימת, על כך שאני ממחזר שוב ושוב טראומות ילדות. 

אדם שבקיא בנימי נפשו, יידע גם להיטיב למסור שליטה (או לקבל כמובן) לאדם שיבחר לעשות זאת, שליטה משוחררת, כנה ואמיתית יותר.

אין מושלם, אין שחור לבן, לפעמים אנחנו חוזרים לדפוס האוטומטי לזמן מה, ואז שוב משחררים.

אינני נמנה על אלה, שכשמגיע יום הדין, נתקפים הם לפתע רגשות אשם כלפי התנהגותם לאדם כזה או אחר, להדגיש - בדרך כלל!
אני משתדל במשך כל השנה, ללכת לפי תו מצפוני, לסלוח לעצמי ולזולת, ולבקש סליחה כשצריך.
בקשת סליחה, אם היא באה ממקום כן ואמיתי, אין בכך שום בושה, אלא בדיוק להיפך. 

אני אדם שבדרך כלל איננו נוטר טינה ולרוב, אני שוכח וסולח ועובר הלאה, אבל לאחרונה, החלטתי לקחת את המושכות בידיי, ולדעת גם לא לסלוח. לעתים, צריכים לדעת להעמיד גבולות להתנהגויות מרעילות של הסובבים אותך.

לכל אחד ואחד מאיתנו יש את שביל הזהב הסובייקטיבי שלו, שעליו הוא צריך לצעוד, להביט בנוף, לעתים להשתהות, לעתים ללכת בצעדים קלים ולעתים, בצעדים מדודים.

אין נכון ולא נכון... כל אחד מאיתנו, זווית סובייקטיבית ייחודית בפני עצמה ועם כל המשותף בינינו כבני אדם, עדיין רב השוני.

זה בריא בעולם של פריקי שליטה, אנשים שמתייגים חדשות לבקרים ומנגנוני ההדחקה שלהם עובדים על בשיא היכולת, למסור או לקבל שליטה.

מסירה או קבלה של שליטה, מקנה לנו משמעות חדשה לחיים ולא פחות חשוב - עוגן נוסף!