סקסי און ליין

יש ימים שקשה לי להתחיל להתניע אותם, במיוחד אם אני קם מאוחר, אבל אז אני מזכיר לעצמי, לקחת את הזמן ולהתחיל לאט לאט לעסוק בענייני היום.

תמיד צריך לדעת, להנות מהרגע, בכל שלב, בכל זמן, לעצור לדקה, לנשום, להביט סביב, להוקיר תודה ולהאמין, שיש לנו יכולת שליטה לא קטנה בחיים ולהשתדל כמה שנוכל, לחזור אל הכאן ועכשיו.

לא משנה למי תמסור שליטה, לעולם השליטה שתמסור, לא תבוא במקום השליטה שלך בחייך. מעצמך אין מפלט, אין לברוח לא לקשר חדש, לא לאדון או גב' חדשה, לא לכל דבר שאינו מאפשר לך לשלב גם את הכאן ועכשיו, שרק הוא בלבד, נותן את הביטוי לניצוץ הנשמתי בחיינו. 

עבר = "ע" + בר', כזאת שמביטה אחורה לכיוון הבריאה, כל אחד  מאיתנו מביט אחורה אל חייו, מאז שהוא הגיע אל הכדור ועד היום, לעתים בערגה וגעגועים, לעיתים בכעס וצער, לעתים בעצבות ודמע, ולעתים בצחוק.

עתיד = "ע" +תיד', בהחלפת האותיות, נקבל עין שמביטה קדימה ומחפשת "יתד", מחפשת ביטחון, וודאות, משהו להיאחז בו להקלת המצוקה העכשווית.

הווה =  זהו הזמן היחיד שבו שם האל גלום בו, זהו הזמן היחיד שאנו יכולים לבטא את הניצוץ האלוהי בנשמתנו, את החלק האלוהי שבנו. לנשמה אין זמנים, הנשמה קיימת תמיד אך ורק בהווה והיא נצחית.

מדוע נאמר בכתובים: "ואהבת לרעך כמוך" ולא את רעך כמוך?

כי אתה לא אמור לאהוב אותו או לקבל אותו מא' ועד ת'.

נשאלת השאלה, מדוע "כמוך"?

כי כפי שאמרנו, אין אנו יכולים לברוח מעצמנו אל האחר או אל האחרים, אדם לא יודע מהי אהבה ובטח ובטח לא יכול לתת אותה לאחרים אם אין לו אותה לעצמו, אז תן לרעך, כשם שאתה נותן לעצמך...

עד כאן, הכל טוב ויפה.
אבל איך אדם יכול לאהוב את עצמו? האם זה אומר שאנחנו אמורים להיות נרקיסיסטים?

כלל וכלל לא.

נרקיסיסט איננו אדם שאוהב את עצמו. נרקיסיסט  הוא אדם שמרוכז בעצמו. הוא אדם שזקוק להערצה חיצונית שתחליף את ההערצה הפנימית וזאת פעמים רבות עקב חוסר מודעות עצמית.

אז איך כן?

זה כבר נושא שלכעצמו ואכתוב עליו בהזדמנות בפוסט אחר, אבל בשלב זה אוכל בהחלט להמליץ למשל על ספריה של לואיז היי ז"ל. 

בברכת המשך יום נפלא.

טוב, עוד לא שלוש בלילה, אבל כבר דיי מאוחר, מחר יום עבודה חדש ואני כל כך אוהב את השעות הללו, השעות שאתה משתחרר, וכל הדאגות והטרדות זזות הצידה. 

יש משהו מרגיע בלילה, משהו שמעורר תקוות, בעוד שהגוף זקוק לשמש, הנפש זקוקה לחושך ובעיקר לשקט... אולי דווקא כשחשוך בחוץ, הפנים שבנו יותר מואר...רוב האנשים כבר נמים, ואתה מושך עוד קצת, עוד טיפה לפני שיעלה השחר של יום חדש...

מזה זמן רב לא כתבתי כאן. בכלל, בתקופה האחרונה, אינני כותב הרבה, ואם כבר כן, אז איזה פוסט בפייסבוק, לא תוכן פנימי שמבקש לבקוע ולחפש חיים בחוץ. אם אני כבר כותב, אז זאת רשימת מכולת, או מה לשאול את הרופא, או איזה סידורים עלי לעשות... כותב אמרנו, איזה כותב ואיזה בטיח, מקליד, לפעמים אפילו רק בסמארטפון...

הכתיבה היא סוג של תרפיה, אבל במקום תרפיה יעילה שכזאת, אני מוצא מזור בהדחקות שונות, במקום לחיות כאן ועכשיו, ואם אפשר בקושי להגדיר שאני חי "כאן ועכשיו", אז זה בעיקר בלילות, בהן הצורך להדחיק הולך ופוחת, אבל לפעמים גם אז, בשעות שבהן סינדרלה כבר מזמן ישנה, לעתים, בשקט בשקט, היצרים גואים, ובמקום יצירה, צרה צרורה, כי הולכת ומתרחקת לה שעת השינה.

פורים בפתח וכשפורים מגיע... אני חושב על פסח... וכל שנה אני כל כך שמח, שהם, אבות אבותינו, לא אכלו במדבר שבעה ימים חצץ...

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, טוב אני לא הייתי אז, באותה התקופה:

כנגד זה שלא יודע לשאול,

כנגד זה שלא מפסיק לשאול,

כנגד זה שחס וחלילה לא יוריד אותך לשאול..

וכנגד זה שרק יודע לשלול...

אגב, אם פורים בפתח ואוטוטו "נהפוך הוא", שמעתי על מישהו שהולך להתחפש לארון כי כולם היום יוצאים משם והוא החליט לחזור, לא בתשובה, לארון, יותר פשוט, ואין יותר מקובע מזה.. אני כבר פוחד לחפש את האפיקומן בארונות, שלא אמצא שם מישהו מסתתר, בין הקולבים... פעם חשבתי שאם אדם יוצא מהארון, זה רק בגלל שהוא לא הסתדר עם הנפתלין.

איזה דור אנחנו? אנחנו דור הנינג'ה, המכשיר הזה שמחליף את המיקרו, דור הנינג'ה והצ'יפרלקס... אנחנו חיים בתקופה של אינסטנט, אמרת משפט של יותר מארבע מילים, אתה "חופר". 

לאן כולם בורחים? כולם רק רוצים לצאת... לצאת מהארון, לצאת מהקופסה, לצאת להפגנה ואלו שלא יוצאים, חוזרים, אחד חוזר בתשובה, אחד למזרח, ואחד לאשפוז - עוד צעיר חסר מנוח...

אפרופו פסח וקושיות, למדתי מניסיוני שהתשובות המוצעות במקרים רבים בחיינו, פוגעים בעוצמתה וביופייה של השאלה, ובעיקר של שאלת השאלות, זאת שתוהה אחר המשמעות לחיינו...

פעם היה לי ויכוח על זה עם נהג מונית חוזר בתשובה. מבחינה מסוימת הבנתי אותו, כי שם, בדרך חזרה, לא מפעילים מונה. 

הוא התחיל לצטט לי פסוקים, האנטי ספאם שבתוכי החל לפעול... רציתי לשאול אותו, האם אין לו תשובה מהמקורות, אבל המקורות שלו, פרי הניסוי, התהייה והטעיה שלו. עם כל הערכתי ואהבתי למסורת, לשורשים, אדם אינו פטור מלתת חותם נעלה אישי משלו לניצוץ האלוהי שבו!

למה שיטרח לצאת לדרך כאשר המציאות מוכתבת לו כביכול בסדר מופתי, שחור ולבן, מצוות עשה ואל תעשה, מותר ואסור, ממש סדר בבלגן. דת ללא דעת, הרי היא ככת! אתה אמור לציית באופן עיוור ולא להפעיל שיקול דעת ואם אין שיקול דעת ואין בחירה, אין ניסוי, אין תהיה וטעיה, אין התפתחות, העיקר שאתה באזור הנוחות, אך אט אט, בחדרי החדרים של נפשך, אחרי תקופת מה של זיכוך והתלהבות, חוסר הסיפוק וחוסר המנוחה יהיו מנת חלקך.

כמה פעמים בילדותכם התעצבנתם כשאמכם או מישהו מבני ביתכם ניסה לעשות לכם סדר בדברים שלכם? עם הבלגן שלכם מצאתם בקלות יותר את החפצים שלכם בשעה שהייתם זקוקים להם, מאשר שמישהו הכתיב לכם את הסדר שהתאים לו.

כך גם חיינו, איך שנסדר את המיטה, כך נישן בה, לפחות נשתדל לישון בין לבין...  אף אדם לא יכול להכתיב לנו את הסדר שלו, את הדרך שהוא רואה את פני הדברים...

הדרך אל המהות, תורמת את חלקה למשמעות, למשמעות של היותנו כאן ועכשיו בקשרים כאלו ואחרים עם נשמות אחרות בחיינו..
אל תסתפקו בפירורי החמץ לאורו של נר דועך, אלא פרו ורבו בראש ובראשונה את עצמכם, בדרך אל הנחלה המובטחת!

מוסר השכל: עדיף לשהות בשאלה, להכיר את המתח בחיינו ולהבין שכמו בתורת החשמל, כך גם בחיינו, ללא מתח, אין אנרגיה ואל לנו להסתפק בתשובות של אחרים, שהינן כביכול בגדר עגל זהב, אבל לא כל מה שנוצץ הוא זהב אמיתי, ועד מהרה עלול להשחיר...

שליטה זה צורך עבורי.

אני כנשלט, מחובר במיוחד לשליטה מינית/מנטלית. חפץ אני להיות לה לכלי, אובייקט לפינוק מיני, אפילו בקטנה, כזה שלא ניתן להזמין באלי אקספרס.

ביום יום, הינני אדם ששולט בחייו, אדם פרגמטי. רק בתחום מיוחד, אני אוהב לשחרר מגננות, להרפות מלחץ האישי שלי ביום יום ולהרפות למלכתי את הפות ועקב כך, להרשות לעצמי להיות מובל, נשלט, כלי לעינוג...

החיים הם מסע, אבל מי אמר שאסור ליהנות גם מהדרך ונופיה. מי אמר שחייבים להיות תמיד בשליטה מלאה בחיים ולא למסור שליטה לאדם שכיף לך להתמסר אליו ויחדיו להסיר מסיכות ומגננות ולשוט על פני הדמיון ולנסוק לגבהים של עונג צרוף?

אם בחיים, ביום יום שלנו, אנחנו חייבים תמיד לעשות את ההפרדה, ולדעת את הגבולות בינינו לבין הנורמות (אני כמובן מדבר על נורמות הפולקוויס ולא חלילה על נורמות שחיוניות לפעילותה התקינה של החברה) ולעשות בחירה מודעת אם לפעול בניגוד לנורמה כזאת או אחרת, כאן - בעולם השליטה, אנו בוחרים מראש אם להיות בשליטה שמוכתבת לנו בתפקיד הנשלט, או להכתיב שליטה לנשלט. אנו בוחרים את הצד, אם להיות בצד של מכתיב הנורמות, או בצד של מתמסר לנורמות ויחדיו, אנחנו יוצרים עולם משלנו בזעיר אנפין.

קצת אירוני שהאסקפיזם שלי מלשלוט בכל דבר, זה להיות נשלט, מובל, כלי לעינוג, אובייקט, כאשר כמובן יש קווים אדומים שמכובדים על ידיי שני הצדדים.

כשאני תחת כובע נשלט, כל מה שחשוב לי זה להעלות חיוך מדושן עונג על שפתיה. אינני דוהר אל מטרה מסוימת, היא איננה חייבת "לגמור", היא איננה חייבת לי דבר כלל וכלל,  מלבד להרשות לי לגעת. באשר למלכה, עליה להרגיש חופשיה לבקש, לכוון, וליידע אותי מדי פעם ולו במשוב קטנטן בצורה של צליל, תווי פנים, חיוך, אנחה, כל דבר שרק יאמר לי הקטן, הכלי שנחבא אל הכלים - אתה בדרך הנכונה. אי אז אזכה אני להנות מנוכחותה האותנטית, הספונטנית, החופשייה, ללא שום ציפיה מצידי. היא תדריך אותי בצעידה איטית בדרכי עינוגיה ואין צורך בניצוצות וזיקוקים, או בתרועות ניצחון.. כדי לחגוג את המעמד. אני שלה והיא המלכה שלי.

לאורך כל העלייה אל הקסטל, דמיינתי את עצמי יורד לארמונה, העליתי בעיניי רוחי את התחושה הכול כך נעימה של השהיה במקום האהוב, נטול כל תחושת זמן, חיי את ההווה במלוא עוצמתו, ואני פשוט מאושר ומישיר אל המטרה.

הכרנו היכרות קצרה וחטופה דרך אחד האתרים שהיו נפוצים בעת ההיא, בה האינטרנט היה איטי ואנלוגי... דבר שלא האט את עוצמת התשוקה והרצון שלי לשרתה, להיות שם בשבילה ובעבורה ללא כל ציפייה לתמורה.

המעט שידעתי עליה היה, שהיא ילידת צרפת, שהיא דתייה ובעלת מבנה גוף שמן. כך היא הגדירה את עצמה. לא דיברנו הרבה על דה ועל הא. ידעתי שהיא חיפשה עבד למין אוראלי. וזה הכול בערך. התפלאתי איך דווקא אשה שמציגה את עצמה כדתיה, מחפשת מישהו שרק ישרתה מבחינה מינית. לא שאלתי יותר מדי שאלות.

יתרה מזאת, התפלאתי על עצמי, אדם שאינו אוהב סטוצ'ים, אדם שתמיד העדיף קשרים ארוכים, על הצורך שלי להיות פוסי סלייב לאשה נבחרת. כל כך התרגשתי לעצם הרעיון. 

הדבר החשוב ביותר עבורי היה להיפתח רק בפני אדם שאוכל לבטוח בו, בעל מודעות עצמית, שעבר דבר או שתיים בחיים, אדם שמחובר למיניות שבו ויודע לשלב ייצר וחברות, גם אם מדובר באדם שאני בא לשרתו, חשוב שנשדר על אותו גל, שהיא תשתחרר מהמגננות שלה ואני משלי ונחלוק יחדיו את ההנאה הצרופה, את הצורך שלה שישרתו אותה ואת הצורך שלי לשרת.למרות שלא דיברנו הרבה, הייתה לי התחושה שהגעתי אל המטרה והחלטתי לקפוץ למים, טוב לא בדיוק מים, אך לא באדמה חרוכה עסקינן.

קיבלתי ממנה את הכתובת שלה דיי סמוך למועד המפגש. גרה היא באחת השכונות הירושלמיות שרוב תושביה דתיים. ידעתי שבמקום שבו הרוחניות שורה, עינוגי הבשר שווים כפליים...

סוף סוף הגעתי אל ביתה הצנוע בבניין מגורים משותף, אשר למרגלותיו שיחקו מספר ילדים עם פיאות והביטו עלי, מי הוא זה הזר, החילוני, השונה בחזותו, אשר מגיע לבניין. עליתי אל דירתה אשר הייתה בקומה האחרונה, מתהלך בחדר מדרגות צר שהזכיר תקופות אחרות.

פתחה היא את דלת ביתה בחלוק בית פשוט ועממי והזמינה אותי להיכנס לדירתה. היה לה מבטא צרפתי כבד, אבל פנייה יפות, וחמוקיה משובבי נפש... היא בחנה אותי קצרות ושאלה אותי מספר שאלות. לאחר מכן, ביקשה היא שאפתח את פי. כנראה רצתה לבדוק את מצב שיניי או אם אני חלילה לוקה בדלקת בלשוני או בחלל פי.

לבסוף, שאלה אותי אם מוכן אני לשרתה, עניתי לה כמתחכם: "הינני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה.." והעמדתי פני שה תמים..

אין בי מילים להאריך בדיבור. יש תחושות שאינן ניתנות לתיאור ולפירוט, אוכל להעיד בפה מלא, שאין חור בגופה הרך והעגול שלא הייתי שם בלשוני וחזרתי אל ביתי רגוע עם טעם אסור של עוד... שפתיה התחתונות, אשר לא ידעו לדבר, היטיבו להמיסני ולשחררני מכל מגננה וזאת במיוחד לאחר שנים רבות שלא טעמתי אשה.

לא יצאתי מלפנים משורת הדין עד אשר טעמתי מחור עכוזה. הזמן עמד מלכת ולא רק הוא עמד, אך הצלילים שבקעו מהוד מלכותה, היו תרועות שכל אביר היה גאה להתקבל עמן בחצר הממלכה והם אלה שהפכוני לחדור המטרה העילאית היחידה, לענגה, לשחררה, לעזור לה להרפות מכל מה שרק עמד בינה ובין עינוגה.

מסיבות שונות אשר אינני יכול לפרט, נפגשנו רק עוד פעם אחת ויחידה לאחר תקופה ארוכה.

אני מאמין שאם גבר לא ירד לבת זוגתו, או לאישתו, או לחברתו, או למישהי אשר הוא מקיים איתה יחסים, הוא עדיין אינו יודע את טעמה וההפסד כולו שלו. 

למספר דברים יש לי אפס סובלנות וסבלנות!

להבהיר, הפוסט מדבר על שני המינים, אבל מטעמי נוחות נכתב בלשון זכר בלבד.

א. חוכמולוגים - אנשים שאוהבים להתחכם.

יש חכמים ויש חוכמולוגים. יש חוכמולוגים שהם גם חכמים, יש הכול מכול. כשאדם מנסה להתחכם איתי, ואני לא מדבר על קצת התחכמויות פה ושם, אני מייד מבין שחבל על הזמן והאנרגיות שלי לטרוח להסביר.
נכון, רובנו אוהבים להתחכם לפעמים וזה בסדר, אבל אני מדבר על אנשים שמתחכמים ברוב הזמן, אוהבים להתפלסף ומדברים גבוהה גבוהה, עד שאתה המאזין, שואל את עצמך, מאי נפקא מינה? מה הועילו "חכמים" בתקנתם? האם יש להם בכלל תקנה? כאלה שלא יזרמו איתך בשיחות חברתיות, כי הם יותר טובים ממך. כי הם חייבים להתפלסף. חלק מהם גם אוהבים לנתח כל דבר שאתה מספר. להעיר בלי סוף ומציעים בלי שנתבקשו הצעות. היה לי פעם חבר שלמד ביולוגיה ואחר כך למד מחשבים והוא פשוט אהב לנתח בכל תחום ובכל נושא, כאילו ההיגיון והידע שלו, הם הכלים האולטימטיביים שדרכם אפשר למדוד, לכמת, לנתח כאיזמל של מנתחים, כל דבר שמגיע לתודעתו, כאילו האמת האבסלוטית והצדק המוחלט שוהים כדרך קבע בנחלתו ובנחלתו שלו בלבד.

ב. אנשים צינים.

הציניות נחשבת בעיניי כסוג של אלימות מילולית-רגשית. היא משמשת את האדם לצורך העצמה של עצמו באמצעות הקטנת הזולת, סוג של גזלייטינג. אני זוכר שיום אחד סיפרתי לחברים על קניות שערכתי בקניון ואחד החברים, מאלה שידועים כציניים, פשוט לא חשב פעמיים ואמר: "מעניין אותי איך חשבון הויזה שלך נראה". הצעתי לו לשנות את תחומי ההתעניינות שלו לתחומים שיפתחו אותו באמת ולא ישרתו רק את ייצר הסקרנות שלו וגם אמרתי לו שאני מקנא בו, עד כמה דאגותיו שלו צנועות!

ג. אנשים חסרי סבלנות וסובלנות.

יש אנשים שאין להם סבלנות להקשיב לך. הכול צריך להיות אינסטנט מבחינתם. רבים מאנשים אלה סובלים בעצמם מבעיות קשב וריכוז (אף אני סובל במידת מה מהפרעות אלה). אין מונח בשפת היום יום שיכול להעיד יותר על חוסר הסובלנות והסבלנות (חשוב להדגיש: במקרים רבים, הסבלנות והסובלנות הולכות יחדיו), מאשר המונח ששגור בפיו של כל נער: "חופר". כשאדם קוטע אותי בחוסר סבלנות, אני ממש חסר סובלנות להתנהגותו.

לא תמיד אפשר לתאר בשלוש ארבע מילים, מצבים או רגשות. אפשר לומר בצורה נימוסית וכנה: "מחילה, אני כרגע לא פנוי לדון בנושא הזה", או כל ניסוח מנומס אחר לצאת מהסיטואציה בכבוד תוך כיבוד הצד שכנגד.

מישהו שפעם אמר לי שאני "חופר" זכה לתשובה ממני בזו הלשון: "אתה טועה, אני כבר מזמן בשלב של קודח לאחר שסיימתי בהצטיינות את השלב של החריטה." אנחנו רגילים לתרבות אינסטנט, דור המיקרו והנינג'ה, שיש ברשותו כלי מדיה רבים של תקשורת חוצת גבולות, לוקה בחסר פעמים רבות כשמדובר בתקשורת בין אישית צנועה, פשוטה ומקרבת לבבות...

החוכמה ביחסים הבין אישיים שלנו, הוא לדעת להוביל (ולא להיות מובל), לזרום, להחליק, לעשות הפרדה בין מה שאתה חושב, עושה, מרגיש לבין מה שהאחרים חושבים, עושים ומרגישים ולפעול על פי חוכמת החיים שלך, על פי השקפתך, תוך כדי כיבוד הזולת, תוך שימוש בשפה של "פוליטיקלי קורקט". הדבר מחוייב מכורח המציאות על אחת כמה וכמה, כאשר אתה נמצא בסיטואציות שונות במקום העבודה, בהן אינך יכול לבחור את האנשים סביבך. הווה אומר, לדעת לאחל בוקר טוב גם לאנשים שביום יום שלך, לא ממש היית בוחר בקרבתם. אין אתה אמור להתחנף אליהם, אבל לקיים יחסים קורקטיים גם גינוני תרבות מינימליים.

אני נחרד שבזמננו עדיין יש גברים שלא יודעים לכבד נשים. 

אף אחד לא מושלם וכולנו בני אדם, נשים וגברים כאחד. אני כן מאמין ששני המין משלימים זה את זה ונועדנו להשלים זה את זה ולא להתחרות זה בזה. כוחנו באחדותנו.

פוגש אני בחיי נשים רבות שחוו טראומות באיזה שלב בחייהם, שלב שהותיר צלקת עמוקה בנפשם, ומדי פעם במהלך חייהן, הן נאלצות להתמודד עם גלים של רגשות אשמה, חרדות, כאבים וכדומה. 

אין הספק מצוי בידי, שיתרונה של האשה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בגופה המורכב יותר מגופו של הגבר וביכולתה להרות וללדת. בורא עולם ידע שאם "אורח כנשים" יהפוך להיות אורח גברים, הוא יחזיר את העולם לתוהו ובוהו. האם הצייד יצא לצוד כשהוא בנידה? תשכחו מזה. הוא ישב בביתו בחוסר מעש, מלבד להיותו עסוק בהרהורי נפש נוגים ובלתי פוסקים מבוקר עד ערב במשך שבוע ימים, עד כמה הוא סובל המסכן...

הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו.." בא לידי ביטוי בתקופתנו, בכך שגבר מתקשה לחיות לבדו והדבר הולך וגובר ככל שהגבר מתבגר. על פי רוב, לנשים קל יותר לחיות יותר בגפן. כמובן שאינני מתכוון ממש להכליל ואני מדבר על חתך גס באוכלוסייה.

לעתים, תוהה אני ביני ובן עצמי, האם יש קשר סטטיסטי בין מינו של האדם (זכר או נקבה) מחד לבין יכולתו לתחזק ולקיים אישיות דינמית מורכבת מכוחות סותרים בהרמוניה וברזוננס מאידך?

מדוע בדרך כלל גברים הם אלה שנוקטים באלימות מילולית, רגשית או פיזית כלפי בנות זוגן?

אני מאמין שביום מן הימים יהיה טוב, מתישהו איכשהו, רק שלא יהיה יותר רע, אני אומר לעצמי. 

לא קל לשרוד.

משתדל לאמץ מחשבה חיובית, גם כשאני מוציא דף חשבון, אז במיוחד. תמיד אני מדמיין את ה"ערך המוחלט" של מה שמתגלגל לפני על הנייר.

חוץ מזה, כבר השלמתי שמנהל הבנק לא יחייך אלי.

אמר מי שאמר, שהכל הוא פונקציה של שינוי התודעה והכל מתחיל מהשפה. מחשבה חיובית איננה נחלת העשירים, אלא כלי שדורש מיומנות. האושר הוא כלי ואני ככל נראה, לעיתים נחבא אל הכלים.

החוכמה היא לזהות את קרן האור, ולו הבודדה ביותר, בין הערפילים. גם כשמעונן, מדי פעם השמש מבצבצת, כאילו משחקת לה מחבואים עם העננים.

יש לזקוף קומה, גם בעת של שפל. יש להתגמש עם הציפיות ולהביט בחצי הכוס המלאה, עדיף שתהיה מלאה בנוזל מתוק שישכיח את טעמם המר של אכזבות חוזרות ונשנות, גם נחל אכזב יכול להתמלא ולזרום.

כל עם ישראל יצא אל הטבע וחפץ אני לטייל על גופך... 

דרך כפות רגלייך אנדוד בצעדים מדודים אט אט מעלה מעלה ומדי פעם אשתהה כדי למצות את הרגע עד תום. ריח האביב ממלא אותי בזימה ובשיכרון חושים ונשימתי תרתם להרפתקאה.

את שם, מושיטה יד, שותקת, ונשימתך כגלים המתנפצים אל חוף המבטחים.

הקצף עולה בגרוני ואני שבוי בקסמייך, נושק בירכייך כאדם הנושק לאדמת מולדת בשיבתו מגלות ארוכה. כאדם המעפיל אל פסגת ההר, אתענג.

את ואני מלאכים בשמי תאוותנו... מפליגים בים ללא מצפן. גלי העננים מלטפים אותנו במגע רך ממשי, רוחות טובות מנשבות מכל עבר, רגלייך פסוקות כתורן למפרשיי ואנה אצה דרכנו, כה ענוגה ובוטחת היא חוסר הידיעה...

זהו זה...

חג הפסח מתקרב בצעדי ענק. נסב כולנו אל שולחן הסדר, נקרא את ההגדה, נקשה קושיות, ממש "נעשה ונשמע".

עתה עתה כולנו בני חורין...האמנם?

חלקנו כמה כל השנה אל החורים שמובילים אל הארץ המובטחת.... חוגגים את שלושת הרגלים ונכספים אל בין שני רגלייה, אל אותו נאות מדבר שוקק חיים...תשוקתה ותשוקתנו הולכות יד ביד, או שחלילה נעמוד בפני שוקת שבורה... נצא בשן ועין וידינו על התחתונה.. לא על תחתונה שלה, אלא על שלנו, על "המידלדל"!

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: חכם, רשע, תם ו...שאינו יודע לשאול, אותו הייתי רוצה לראות במו עיניי, זה שאינו יודע לשאול גם כאשר הוא נשאל שאלה כזו או אחרת... גם כאשר הוא מסב אל שולחן ליל הסדר בלילה שהכי לגיטימי להקשות קושיות....

אם בשאלות עסקינן... גברים רבים פולטים כאשר עוברת ברחוב לנגד עיניהם עלמה צעירה ושופעת, עטירת חזה ונדיבת מחשוף: "WHY, WHY, WHY"...

בהקשר זה נשאלת השאלה: האם אותם גברים נחשבים כאלה אשר "אינם יודעים לשאול", או שמא מתקשים הם רק ב-"WH QUESTIONS"?

נשב יחדיו אל שולחן הסדר ונרבה בסיפור יציאת מצרים.

"LET MY PEOPLE GO", ביקש משה מפרעה ופרעה על שלו עומד... ואז באו המכות, עשרה במספר: דם, צפדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, בכורות.. עד אשר התרצה פרעה לשחרר את בני ישראל לחופשי.

והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא אחד בכל יום ויום משפיע בכל רגע ורגע על החלטותינו שלנו רק שבמקום "GO" עברנו ל-"COME", אחרת... הלך עלינו!