מונולוג:
(האישה עומדת לבדה, מביטה לשמיים. קולה חזק, יציב, מלא בנשמה.)
אתם יודעים כמה פעמים נפלתי?
כמה פעמים חשבתי שהנה, זהו, אין לי כוח יותר לקום?
כמה פעמים הם אמרו לי שאני לא מספיק, שאני לא ראויה, שאני לא אצליח?
ספרו לי על כאב—אני מכירה אותו מקרוב.
הוא ישב לידי בארוחות הערב השקטות, ליווה אותי ברחובות ריקים, לחש לי בלילות שאין תקווה.
אבל אני? אני אף פעם לא נתתי לו להשתלט.
כי כל פעם שנפלתי, אספתי את עצמי.
לקחתי את הלב השבור שלי וחיברתי אותו מחדש,
כל פעם מחדש, לפעמים בחתיכות זעירות, לפעמים בבת אחת.
לא ויתרתי על עצמי, אפילו כשהעולם ויתר עליי.
אני אישה שממשיכה לצעוד, גם כשהדרך מטושטשת.
אני מדליקה אור, גם כשהחושך נדמה אינסופי.
אני אוהבת, גם כשהלב שלי כאב עד שלא נשאר בו מקום לכלום.
אני נותנת, גם כשחשבתי שאין לי מה לתת.
אני כאן.
שלמה, לא כי לא נשברתי, אלא כי נשברתי ולמדתי איך להרכיב את עצמי מחדש.
חזקה, לא כי לא פחדתי, אלא כי בחרתי לקום גם כשהפחד חנק אותי.
אני הולכת קדימה, לא כי הדרך קלה, אלא כי היא שלי—ואני לא מוותרת על עצמי.
יום אחד, הכל יהיה מושלם.
לא כי העולם ישתנה עבורי, אלא כי אני בוחרת לראות את השלמות שבי,
בלי תירוצים, בלי פחדים, בלי חרטות.
(היא מחייכת, נושמת עמוק, וממשיכה ללכת.)