בחניון הענק, בין עמודי הבטון הקרים, היא עמדה, גבה צמוד למכונית,
האוויר היה טעון, מתוח כמו מיתר שנמתח עד קצה גבול היכולת.
ריח האספלט הלח ומנורות הפלורסנט המהבהבות רק העצימו את הדרמה,
הצללים הארוכים גלשו על הרצפה כמו לחישות של סודות נשכחים.
היא חיכתה.
הדהוד צעדיו עלה מהחשכה, מדוד, בטוח בעצמו,
והיא הכירה את הצליל הזה, את הקצב שבו צעד לקראתה,
כל צעד כמו פעימת לב, כמו צליל מטוטלת שמכתיבה את הקצב הפנימי שלה.
כשהגיע אליה, ידיו עטפו את פרקי ידיה באחיזה רכה אך איתנה,
עיניו נחו עליה, קוראות את נשימתה השקטה שהחלה להעמיק,
והיא ידעה – הרגע הזה שייך רק להם.
אצבעותיו טיילו על צווארה, לוחצות בדיוק במקומות הנכונים,
לרגע היא עצמה עיניים, שפתיה נפשקו מעט,
הוא נטה קרוב, לחישתו חמימה על עורה:
"את שלי עכשיו."
הצמרמורת שטיפסה בעמוד השדרה שלה הייתה תשובה מספקת.
ידו ירדה במורד גבה, מובילה, מכוונת,
היא נשענה עליו, נאחזת בו, נאחזת בתחושת ההתרגשות
שמילאה כל תא בגופה, מדליקה את החיות שבה.
הוא סובב אותה בעדינות אך בנחישות,
הצמיד אותה אל מכסה המנוע הקריר, הניגוד לחשמל בגופה הדליק אותה עוד יותר.
היא הרגישה איך הזמן נמתח, איך כל שנייה הופכת נצח,
המתח ביניהם היה כמו חוט בלתי נראה שמתהדק ומתפתל סביבם.
כשהוא אחז בסנטרה והרימה להביט בו,
עיניו חדרו עמוק לשלה, מגלות בה משהו קדום, משהו פראי.
נשימתו התחזקה, והיא הרגישה את פעימותיו מהדהדות בה,
הוא היה שם, בכל נים ונים שלה.
"הפתעה," הוא לחש, חיוך זעיר בזווית שפתיו.
ואז, הוא שחרר, נסוג צעד אחורה,
הותיר אותה שם, אחוזת להבה שטרם דעכה.
היא פקחה עיניים, מבטה רדף אחריו,
והוא רק חייך, מסמן לה לבוא אחריו.
היא צחקה, צחוק קצר, מתגרה, מלא חיים.
ואז, בלי היסוס, היא פסעה בעקבותיו,
אל תוך החשכה, אל תוך הלילה, אל תוך עצמה.