|
|
|
חומותיי
הן חלק מהמיכלול שלי
קח את התהליכים האלו שלך
האגו
ההילה
אני צריכה אותם.
זו אני,
לטוב ולרע.
אני חוטאת, אני קדושה
אני נערצת ובזויה
ואני תמיד
אהיה זו
שתסגור
את הדלת
אחרונה.
בואי וספרי לי על אהבה מסוג אחר
את יודעת לאהוב אחרת?
את רוצה ללמוד?
או
מעדיפה להסתגר במוכר, בידוע?
וותרי על האגו
על המאבקים
על ההילה המטופשת
היא עשויה מכלום
וככלות היום
היא תיעלם.
בואי ואתן לך
את עצמך
כפי שאת
בראשיתית
נקייה
כמו בהתחלה
לברוא אותך
מתוך עצמך
לברור את כל מה שאת לא
את האגו
את המסיכות
את השקרים
את הפלסטיק
הזיופים
להשאיר את הגרעין.
המהות.
גם אם התהליך יפצע אותך בהתחלה
בסופו
יהיה לך
אותך.
ראי ראי שעל הקיר
מי היפה
הברה
שבבנות העיר?
כי זו אני.
חייבת אנוכי
את הזוהר
את השלמות
גם אם היא מזויפת.
בתוכי יוקדת אש הפרפקציוניזם.
רוצה להיות הכי הכי הכי...
מושלמת.
גם אם במחיר אחרים.
סלח לי אהובי
על היותי
בלתי מושלמת.
על היותי
אני.
בלי הילת הזוהר המקיפה אותי
אעדיף להיעלם
להסתתר מהעולם כולו.
אנשים, כך למדתי בשחר ילדותי,
אוהבים
אנשים יפים, אנשים מחייכים
אז אני כזו-
מטפלת, דואגת, תמיד מטופחת, תמיד יפה, תמיד זוהרת..
כשאני בוכה,
לבד אני בוכה.
ואם אני טועה,
יש לי מניפולציות וכח ועורמה נשיית
ברוך שעשני אישה..
הבט בקהל מעריציי
והרי הם נופלים לרגליי
ולא בכדי.
יש בי טוב לב אמיתי
יש בי אינטואיציות
יש בי מיניות מתפרצת
ועדינות
ואני יודעת לפתות
להרחיק ולקרב
וכן,
אני זקוקה להערצה
כמו אוויר לנשימה
סלח לי, אהובי
על היותי אנושית,
אחרי ככלות הכל
הנני
בת חוה..
מדהימה אותי
ההתמסרות המדומה שלך
את כל כולך את נותנת
מדממת, אוהבת,
תעצומות הנפש
אישה או מלאך?
וברגע אחר
בזמן אחר
סוגרת את הדלת
שוכחת
נועלת הכל מאחורייך
שנים של אהבה וחמלה
יורקת לבאר ממנה שתית ...
מריה-תרזה פראיירית לידך
את כולך את מקדישה
למען מטרה נעלה
כל עוד
יש שם מישהו
מישהי
שבאמת זקוקים
לך.
לא את התהילה וההדרן של הקהל את מחפשת
רק
את הידיעה
שאי אפשר לחיות בלעדייך
שצריכים אותך
כמו
אוויר לנשימה
ואז,
כשיש רבב
כתם נראה או בלתי נראה
על הזוהר המגלומני שלך
את בורחת בשעטה.
התמסרות כביכול.
את אוהבת להיראות מושלמת
מצוחצחת
מבריקה
ללא כתם או רבב
אם לשנייה יחלוף צל שיעכיר
או לרגע תדהה ההילה
את נעלמת לבלי שוב.
היכן ההתמסרות?
האמת?
האמיתות שלך הן כזבים פרועים
מופרכים באור היום
איתם את מסתובבת
מאמינה בהם בלב שלם.
וככה,
נעים לך
שקט לך.
המראה לא משקרת.
את כן.
ואת מאמינה לכזבייך.
מדהים.
מוזר הדבר.
אנחנו מתרחקים , מעקמים את פרצופינו, נרתעים אל מול דברים מסויימים
ותמיד, אבל תמיד
אותם דברים הם אלו שאנו חוששים\ לא אוהבים בעצמנו.
התכונות הכי שנואות \ בזויות עלינו בזולתנו הן אלו שמשקפות לנו ראי לעצמנו.
יש שיירתעו מייד ויאמרו,
אבל אני לא כזה\ כזו !
בטוח \ ה ?
מתי לאחרונה עשית בדק בית רציני?
חפרת בארונות הכי כמוסים?
הוצאת את השלדים?
ניערת את האבק?
זה מרתק.
אנשים נלחצים ונרתעים כשמשהו מזדעזע בעולמו של זולתם
מצד אחד, זה שומר כביכול על הקופסה -הבטוחה שלהם
מצד שני, זה שם להם מראה שהם לא תמיד אוהבים.
התכונות שמעוררות בנו הכי הרבה כעס או תיסכול אצל אחרים , צריכות לשמש לנו עצמנו כתמרורים.
לא בהכרח תמרורי אזהרה.
סתם להתחיל לפקוח עיניים.
להסיר אבק.
להתבונן פנימה.
מה התסיס אותנו כל כך?
מה יצר אצלנו מערבולות שם?
כשיש בי כעס , יש בי תמיד את אותו תמרור מהבהב, תמרור עצור- רגע, חכה.
למה זה עושה לך את מה שזה עושה?
מה זה יוצר ב - ך ?
יש שאמצא שם המון תיסכול.
יש שאמצא הזדהות.
דווקא הדברים שנראים לנו הכי הכי שונים באחרים
מרגיזים
מכעיסים
מעצבנים
אולי אפילו מפחידים
הם אלו שמהבהבים לנו
ללמוד, לעצור
ולחשוב
להתבונן על עצמנו..
דביק.
אתה הופך להיות דביק.
לא רוצה אותך רגיש.
רוצה אותך חזק, בלתי נגיש.
רק כך אני יכולה לשלוט במה שמתחולל בתוכי.
מבלי לפגוע בעצמי.
רוצה אותך קרוב קרוב
שאדע
כמה אתה שלי.
שאדע שאין מלבדי.
רוצה אותך בלתי מושג לכולן
ושלי.
זה אפשרי?
תחלמי, מתוקה שלי, תחלמי....
רציתי להיות האנס הזה
שקרע לך את הרוך מהעיניים
ואז לחבק אותך חזק
קטרזיס.
לא עכשיו, אמרת
אני לא מוכנה.
סגרת את הדלת.
הנה עוד חומה.
רציתי להיות האבא הרע שהטיל עלייך
פחד, כעס, אשמה, זעם
חגורה נבזית
ולקחת אותך מחדש אל מחוזות הילדות
להחזיר אותך
שלמה
איתי
לא פצועה
מוגנת
בטוחה
אהובה.
לא עכשיו, אמרת.
אני עסוקה.
רציתי להיות ההיא שבגדה, ששיקרה
שתקעה לך סכין בגב
כי האגו שלה היה חשוב יותר ממך
כי השקרים שלה התנוססו על מצחך
רציתי ...
לא עכשיו, אמרת.
עוד חומה.
את גדולה
את מנצחת
את יפה.
רק בלילה, במיטה,
את מחביאה את הייסורים
קוברת את השקרים.
בלי קטרזיס.
בלי אשמה.
את מכסה את הראי בבדים שחורים.
לא לראות.
רק בבוקר , אחרי האיפור והבגדים הצמודים
את מסירה את הבדים מהמראות
מחייכת את חיוך הניצחון הזוהר שכולם אוהבים לראות.
וכך,
בשקרים של חייך
מאמינה
בודה אגדה על מציאות.
מביט בך מהצד.
כמה יפה יכולת להיות.
ולא בחלומות.
הפחד הזה
שאת סוחבת אחרייך
כמו זנב
כמו שובל
מתי הוא ייעלם,
אם בכלל?
את מספיגה אותו בדמעות או בכאב
וזה לא עוזר
תראי איך הוא ממלא אותך.
את בכלל מצליחה לראות את עצמך?אותי?
את מצליחה לראות משהו בעולם הזה
מעב לפאקינג פחדים שלך??
את זוכרת בכלל ממה את פוחדת?
או שהתרגלת לפחד?
סוחבת אותו אחרייך
מפמפם בתוכך
אפילו אני לא מגיע עמוק כל כך.
איך הרשית לו להיכנס לשם?
מי השאיר את הדלת פתוחה לילדה קטנה
ולפחד הזה
להשתרש בך?
אבל עכשיו
את כבר גדולה
מתי תפסיקי לפחד?
למה אני לא יכול לחיות כך בתוכך?
להרעיד אותך כל כך?
כמו זנב ארוך, אינסופי
שאת גוררת אחרייך
איך חותכים לך את הזנב הזה מבלי שתצמיחי מייד אחד חדש?
איך ללמד אותך
את מה שהיית אמורה לדעת
על עצמך
על כוחך
על יופייך
על עוצמתך
אבל לא,
מאחורי השערים הסגורים של הפחדים
אין מקום
לכלום.
לא לך
לא לאהבה
גם לא לי.
אני בקושי רואה אותך. רואה זנב.
צייר לי שקרים
שקרים של אהבה
ספר לי על ביטחון
תן לי להמתין
יום
רגע
שבוע
שנייה
שנה
ואני
ממתינה
בציפייה
בשימלה
במעיל
בגופיה
בפיג'מה
בבייבי דול
בנעלי עקב
בשיער פזור
בקוקו אסוף
ספר לי שקרים
ותן לי לשתות
את הבלי אהבתך
ספר לי על ביטחון
על בית וחום
על קן קטן משלנו
על הצבעים שיהיו רק לנו
על הטבעים שיתאימו רק לנו
צייר לי שקרים
של ציפייה
אתה, אני והחלומות הכוזבים שלך
צייר לי מניפה הדורה
שאוכל להתעטף בה
להתכרבל בתוכה
החלום הכוזב שלך
או
המציאות
שלי
רצף של זמן
מעגלים מעגלים
נע ונד בתוכם
אות קין לאדם
חולשה היא עוצמה או כח או תפיסה?
ישבנו באותו ערב על המרפסת
היית כל כך שותקת.
ראיתי אותנו בגלגול הקודם
שני אינדיאנים צעירים מחפשים משמעות
ובעינייך הצמא
הלהט ללמוד
תאוות הסקרנות
עייפתי מידע
ניסיתי להציל אותך מאסונות.
נעלמת.
אז,
כמו עכשיו.
אבל אז,
על המרפסת
ישבת יחפה
מנערת רגלייך קדימה אחורה
בהונות קטנות
רציתי לדגדג אותך
אבל
נראית לי אז כל כך שקטה...
והנחתי לך.
יום אחד הפתעת אותי
משקפיים וצמות
ושימלה ילדותית נקודות אדומות לבנות
קצרה
מאוד
ונעליים גבוהות
רוצה להיות קטנה
חיבקתי אותך חזק
בכית את כל השנים ההן
הכל נשטף ממך
כאילו התרוקן
אבל לא.
ושם,
על המרפסת
שתית טרופית עם קשית
חלמתי שאני לוקח אותך משם.
נעלמת..
חיפשת את עצמך כבר בכל העולם
חזרת לחיבוק שלי
רק כשהיה מאוחר
וידעת..
שאין שום הבטחות
רק תמימות.
נשארת לי ככה
אבודה.
הלוואי שהיית מחייכת יותר.
את יפה לי יותר כשאת מחייכת.
אני מת לראות שוב את הנצנוץ הזה בעינייך
ויודע שזה לא יחזור.
בבקשה,
תחייכי קצת.
אם לא בשבילך,
רק קצת בשבילי..
לפעמים.
