|
|
|
נע בתוכך
יוצר מעגלים של קרבה
מתי בפעם האחרונה הרגשת שמותר לך לפרוץ את הכל?
אבל באמת את הכל?
בלי חשש או בושה או דחייה
רוצה אותך עירומה
כורעת
מעליי
מתחתיי
אישה.
רוצה אותך אל מול שמש גדולה
ובתוך מחול הרוחות המשוגע
רוצה אותך
הכי הכי
קרובה.
בא לי פשוט לקחת אותך
בהמי וייצרי
כמו שאת
בלי שאלות, בלי אשמה,בלי בושה
היבלעות בתוכך
חדירה עמוקה
גבר אשה נשמה
לבעול
לשמוע אותך נאנקת, צועקת
להרגיש אותך מתפרצת, מתפוצצת
כמו סופה מעליי
אני בתוכך
מעגלים של תשוקה
כידון של אש.
לאחוז במותנייך
ללקק כל סנטימטר
לנשוך
לפרוע את שערך
למשוך
להדוף
לא לתת לך טיפת שלווה
כשאת מתפרצת
עוד
ועוד
ועוד
שלולית של תאווה
לרקום לך אותי בכל הגוונים
עכשיו בואי
התפרקי עליי
אליי
הישארי.
איזו עונה הכי אהובה עליך?
כולן.
אין לי עונה מועדת או כזו שלא.
בקיץ..
אני רואה את הלילות האלו, ים ומרחבים וחופים גדולים, מזריחה לזריחה, משקיעה לשקיעה אני רואה אותך משתנה
נהיית לי קסומה
וזורק אותך למים , את צוחקת, צועקת, את אוהבת את המים, את הגלים.
מי לא?
אני נהנה לראות את העיניים שלך זוהרות ככה , צוחקות.
חוזרים עייפים, מלאים בחול, את נכנסת למקלחת, אני מתגנב מאחורייך, מחבק אותך,מלקק כל טיפת חול מלוח מגופך המתוק
גרגירים של חול מתערבבים עם קצף הסבון והרטיבות המטריפה העולה מגופך. אני שותה אותך, נשיכות קטנות , אחחחחחח, לו הייתי ערפד ואת- נסיכת הערפדים...שוב אני חולם..
נושך קצת את העגיל ההוא , שבין שפתותייך התחתונות, איייייייייייייייייי, מלקק , מנשק ותופס אותך. מרים אותך , את כבר לא נאבקת. עייפה. מושיב אותך עליי. מסבן את גופך. מביט בטיפות הקצף..בועות נוצצות של סבון על גופך
מחליק טיפה קטנה על פיטמתך , היא גולשת לאט. מביט בה מוקסם. עוד טיפת קצף על בטנך הרכה מלטף, מרכין את ראשך על צוארי , את עוצמת עיניים. רך לך. רגוע לך. נעים לך. גם לי.
בחוץ השמש קופחת ואנחנו בתוך חלום המים שלנו.
טיפות של שעווה ושל סבון , לסירוגין, על בטנך, על ערוותך , את מצטמררת, רועדת, מחבק.
האצבע שלי נעה בתוכך, חשה את הרטיבות, מוצץ את האצבע. טעים. נעים.
אחר כך, בשעות אחר הצהריים אשכיב אותך לישון, עירומה, אכסה אותך בסדין. כשתתעוררי אחכה לך עם פלחי אבטיח והספר ההוא הישן, שמזמן לא קראת..
חורף
רוצה לקחת אותך לחרמון, לפסל אותך בשלג. לבדוק את קצה גבול היכולת שלנו , של שנינו, לעשות אהבה בתוך השלג
בואי..
להמיס את העור המצומרר והכפור , להמיס את החומות של שנינו ולפלח אותך , לחדור ולחדורבלי סוף. להיות עמוק עמוק בתוכך. להרגיש את הרחם שלך. להרגיש את ההתכווצויות הקטנות שלך עליי ולרעוד ביחד. ואת ציפורנייך חופרות בגבי. והחיבוק הזה, שלא נרצה שייגמר.
והוא ייגמר..
סתיו
את תגידי שלכת. את תגידי רומנטי. את תגידי התכנסות. אני אביט בך ובעלים הנופלים ואחיך. ואשתוק. אעריץ אותך. מרחוק. מקרוב . ואחבק.
גם את צריכה מרחב אני יודע...
אביב.
פריחה. חגים. את תגידי שהטבע עושה אהבה ואני אצחק. כי את אלרגית לפרח מסויים..
אבל את מחייכת.
ואני,
אני אוהב ככה, כשאת מחייכת.
''היום..היום נעשה משהו מיוחד''
אולי לא?
אולי נעשה בכל יום משהו אחד קטן מיוחד; נתבל כל יום ויום במשהו מיוחד, כזה שישאיר לך ולי טעם של עוד שנייה לפני ש-רצים ליום-יום, כזה שנרדמים איתו חבוקים בלילה עם חיוך.
ולא נחכה לימים מסויימים כדי לעשות 'משהו מיוחד'.
אני, אני בכלל לא רוצה משהו מיוחד. הרי תמיד זה יוצר רעב לעוד, והרעב הזה, בימינו לא חיובי. סתם תאוותני, חומרי, כמעט בהמי.
אז בואי לא נעשה משהו מיוחד היום, טוב?
תני לי להסתכל לך לתוך החלומות. רק להסתכל. זה לא אומר שאגשים לך אותם. זה לא אומר שלא. זה לא אומר כלום. זה לא אומר...זה לא..
אבל את מסתכלת עליי באכזבה. אני יודע. רצית שאפתיע אותך. שאהיה כביכול מקורי. שיר או מתנה או פרח או פאקינג זיון מהסרטים.
למה את לא אומרת? למה את חייבת את הילת הזוהר?
וותרי עליה.
וותרי על האגו
על משחקי הכבוד
על המאבקים
המלחמות
ותקבלי
הכל.
זו לא הבטחה או שבועה
זה אני.
ואת יודעת.
אתה מבקש ממני להפסיק לרדוף אחרי פצעיי הישנים ובה בעת אתה מלקק את הדם הניגר
חלב השווה שאתה מטפטף על ביטני, על פטמותיי אינה שורפת כמו אותם פצעים ...
אתה מבקש בעיניך , שאפסיק להילחם, שארפה.
ולנוח בזרועותיך - אינך מרשה .
את חרב הייסורים הפנית אליי
עקודה
כך אמרת
על מזבח הפולחן
אל תקריב אותי למען יצריך
עקרונותיך
תאוותיך
לא קדושה אני ולא אלה הנני.
ואת רודפת סביב הזנב של עצמך כבר שנים
חדלי!
נפצי את המסגרות, הדמעות
נסי לחפור ולמצוא
רק את הגרעין
זה שקיים בתוכך.
את פוחדת להיקשר
ובו בעת מבקשת לתת לי את לבך
ואני
אני רוצה אותך
שלמה
בדיוק כמו שאת רוצה את עצמך.
כן, המשקעים, הפצעים הם חלק ממך
האם הם עדיין מפרים אותך?
האם הם מגדירים לך זהות?
או נותנים שם
להווייה?
מירקם- לעצמיות?
הנה, קחי את הסכין
זה עם הדמעות והדם
בו חתכת את ילדותך
בו ניפצת את גולגלות חולשתך המדומה
והיי
מי שתרצי להיות.
השילי את הקליפות.
לא בשבילי,
בשבילך.
אחר כך אבוא ואקח אותך
כדרך גבר באישה
ולא יהיו שאלות וספקות
נקבי את הפחד
חוררי את חצי האימה.
הם מונחים כשיריון על גבי
מסתתרת מהפחד שבפחד
נעלמת
וחוזרת.
הרשה לי להיות מי שאני
קל לי יותר לראות שמיים צלולים ואותי
דרך עיניך
אל תפחד מהתלות שבי
היא תיעלם כשתבחר ללכת
ספר לי על ארץ לא נודעת
הראה לי את הדרך
כי אינני יודעת.
את נאחזת בכתלים
ואני רוצה שתקלפי אותם
בשינייך
בציפורנייך
בדם שבעינייך
ללא עשן וערפל
כל מה שאני יודע ורואה
גם את יודעת.
השיריון שלך יבש
הוא נושר ממך ממילא
ואיפה את?
למשש את הדופק שרץ ושועט בך
להרגיש את התמונות שנרקמו בך
ולטעום את הדם המפעפע בך.
לשלוח חרב ולדעת
שאת יכולה
ורוצה
יותר ממוכנה
יותר מדי זמן המתנת בציפייה
ואת פותחת ספרי ילדות
דפים צהובים
תמונות רצות לך בראש
לא, אני לא יכול להחזיר אותך לעוגן הבטוח
לחיק החמים
אני יכול לתת לך
את עצמי.
לקבל אותך .
לאגד חלום בתוך חלום
למזוג אותי אלייך
דם כמו יהלום
כילא יעזור כמה אלקק את פצעייך
את דמעותייך
בסוף היום
את תרצי רק להיות בזרועותיי
להרדם
רגועה, ענוגה, מסופקת, נערצת, אהובה.
להתעורר אל מחר בטוח.
הלא ידעת אהובתי?
אין שום דבר בטוח.
אם נרשה לדברים להיות ברורים, אפרוריים
ניבול לצידם
החיק ירגיש חמים ונוח
ביצה של כלום
עד שלא יישאר דבר.
לא את.
לא אני.
סתם.
עוד שיגרה.
עוד יום.
אני לא מרשה לך ליבול .
תפרחי בחיקי
תצרחי
תשתוקקי
תבעטי
תייללי
תשרטי
תאהבי
את שלי ולא שלי.
אני לא תמיד שלך.
לא מרשה לך ליבול.
תפרחי.
וכן, זו פקודה.
צו הלב.
את מתעוררת? או עדיין חבוקה בחוטי השינה שלך..?
רוצה לחשוב על משהו, שיחזיק אותי עירנית ודרוכה בעבודה...
מצפה?
כן, זו המילה..מצפה..
חיוך..
בטוחה שרוצה?
לשון עברת נחפזת, נבוכה על זוג שפתיים עדינות, מלאות
סומק פושט בצווארה
כן, רוצה.
חכי לי עירומה,על השולחן או על הספה
רגליים מפושקות חזק
כיסוי לעינייך בלבד
צוחקת
רוצה..ולא רוצה..
יכול לשמוע את הלמות לבה
את ההורמונים הגועשים בדמה
הולך,
חוזר
נו? חיוך..למה את מחכה?
מקלפת לאט את בגדיה
מה אתה מחזיק מאחורי גבך?
עוד רגע תדעי.
מתיישבת עירומה על השולחן
קווצות של אור השמש שכמעט עלתה
מלטפות את קווי המיתאר של גופה.
מביט בה, שולח יד אל פיה..
מתוק..חמצמץ..מה זה?
אוף, כמה שאלות.
תטעמי.
תותים?
כן, רוצה עוד?
מחייכת
גופה מצומרר
מלטף.
היא לא רוצה כיסוי עיניים
חזקה.
מביט בשיער המטופח
נוגע לאט..
מחליק יד על פניה
תות נוסף מוצא דרכו אל פיה
אל תוך שפתיה
יודע..
שהייתה רוצה להרגיש עכשיו
חסרת אונים
נתונה לחסדיי..כביכול
שאקשור אותה, אולי
ואז
אענג
עבד לתשוקותיה..
עומד מאחוריה
מלטף את פיטמותיה
חזה מזדקר
מעביר יד קרירה על כל גופה
הממממ
הייתי מטפטף עכשיו חלב של נר
וטועם
לוגם
אותה
היא מחייכת חיוך מתפנק
מחבק אותה.
כשהיא מתלבשת במהירות
אחרי המקלחת
מכפתרת את החולצה
אני חושב
שבא לי להיות כמו זבוב על הקיר
במקום עבודתה
או עדיף
יתוש
שאוכל לטעום אותה.
באותו לילה סיפרת לי שנאנסת.
היית בתולה
היית ילדה
רציתי לחפור בגרזן בגופו של האיש שנטל את שלך.
רציתי לתלות אותו הפוך,
לסרס, לבעוט.
כל טיפת תוקפנות בי נפרצה
מאז
גיליתי שגברים, לפעמים, לא מהססים להשתמש בתוקפנות שלהם לרעה.
כל כך הרבה נשים חבולות
דוממות מדממות
היה בי הכוח לחבק את כולן
רציתי לתת לך את האמון שגווע
הבטתי בך הולכת וגדלה
מכבה את האמת ש-בך
שנה אחרי שנה
רציתי שתראי
כמה את יפה
וטהורה
שבתולייך האמיתיים
לא נלקחו
שיש בך
את כל שתבקשי
להיות
רציתי לתת לך את עצמי
הכי נקי
הכי שלך
ואת הלכת וסגרת את דלתות לבך.
לא הפניתי אצבע מאשימה
ראיתי אותך
הולכת ומתרחקת
מעצמך
משתמשת בנשיותך
כפיתיון
ראיתי את החומות כולן
ולא ניסיתי לפרוץ ולו אחת
רציתי
שתישמרי לעצמך
בתולה
עד שתחליטי
לבחור
למי לתת את אהבתך
מבלי לוותר על עצמך.
אבל,
את הלכת והתרחקת
עמדתי בצד
מביט בך ממרחק
בכל אותן שנים.
הפכת לאישה מפתה
כזו שלא מהססת לדרוך על אנשים
גברים ונשים
כדי לקדם אינטרסים.
הבטתי בך ממרחק
תוהה על לבך שקפא
מחפש
אותך.
ואת- הלכת.
לא נאבקתי בך.
הנחתי לך להיות
מה שיכולת להיות.
הכאב שבי , עם השנים,
הולך ודועך.
ראיתי את הזיופים
העמדות הפנים
החומות הבלתי שבירות
הבטתי בך
באהבה
בחמלה
מניח לך ללכת
לא נאבקתי
היו רגעים של דמעות
של כאב מתהפך בתוכי
עד שהבנתי,
שאת ניסית
בדרכך..
והפכת
ל-מה שיכולת להיות.
מסביב היו הרבה נשים אחרות
שחיבקתי מבלי לפצוע
שהכאבתי מבלי לקחת
שאהבתי מבלי ליטול מהן דבר.
היה בי ,
באותן שנים,
הצורך הבלתי נמנע, המעוות הזה
לרפא
כל אחת ואחת מהן
בשבילך.
עד שהבנתי
ש-את בתולייך האמתיים
גזלת את מעצמך.
ובכיתי אותך.
וכאבתי אותך.
גם כשאת לא ידעת או הבנת.
והבטתי בדמותך ההולכת ומתרחקת
מתאדה
מהחיבוק שלי.
הופכת את שקרייך למציאות.
וכאבתי אותך
בלעדייך.
שנים לאחר מכן,
כשהפצע המרקיב בלבי
הפסיק לדמם
הרשיתי לך
לצאת מתוך נפשי.
הכאב נשאר,
לא את.
בדיוק כמוך-
המסכה חיה ונושמת
ולא את.
רציתי יום אחד
לקום
להקיץ
להתעורר מהסיוט
איש לא יכול לתת לך את עצמך
העצוב הוא,
בכיתי אז בלילה,
שגם לא את.
ואהבתך
כוחך
חיוכך
היו כלא היו.
את לא בדייה ולא הזייה
את עשית רק מה שיכולת.
לא סלחתי לאיש ההוא.
סלחתי לך.
והלכתי.
יופי של פירואט
תראה איך הקהל מריע
זה בוגדני, אתה יודע
כוכב נופל לא חוזר שוב לרקיע
בכל מקום בעולם
יש עיניים שמסתכלות דרך עצמן
אל תוסיפי דבר
תני לשקט לצנוח בתוכך
לערסל אותך.
למה אתה לא חושק בי יותר?
אני לא יפה או מושכת מספיק?
חשבת, לרגע, שהפכתי תלותית?
אינני חושק ב-דבר.
זוכרת את הנדר ההוא,
על פני תהומות הילדות?
לאהוב אחרת..
לא גבר ולא אישה
לא זכר ולא נקבה.
רוח מבולבלת משוטת על פני תהום
מחפשת היבהובים ונהרה
בים הכאוס הגדול.
ההבטחה הגדולה
היחידה
היא שאין כל הבטחה.
לא זכר, לא נקבה
מן אנדרוגינוס שכזה
ששואף להיות
גם
וגם.
לקחת את הרגע
להפוך בו
לנבור בו
לחיות
לבעוט
לשתוק
בים הכאוס הגדול
פתרונות לכל
אף לא אחד מהם
ידע את המהות
להיות.
כמה מורכב , ככה פשוט.
הרחשים של הלילה
לא דומים לשום דבר אחר.
מקשיבה.
פוחדת לאבד את עצמי
כבר היתי שם
במערות הנפתלות
ידיים זרות
גיששו
מיששו
כמעט וחנקו
לא רוצה עוד..
מקשיבה לשקט.
לא פוחדת לשמוע את הנפש
את יודעת מה היא מבקשת?
ולאן היא זועקת?
תפוררי את כדורי הלילה הקטנים
את המחשבה
את הצינה
קומי מתוך עברך
תהיי גדולה וחזקה
לא למראית עין
לא אל שפע אוהבייך
זוכרת את השיר ההוא,
על אנשי הגשם הקטנים?
נראה אותך עכשיו.
לא מפחדת לאבד
דבר
לא מפחדת
לקבל
דבר בתמורה
ומשילה את כסות הלילה
את מסכת הבוקר
בארשת שונה
נראה אותך מקבלת
אותך.
