|
|
|
העור שמכסה את הבשר, את החיוכים
בא לי לקרוע אותו ממך
כמה עמוק את מרשה לנפש
לבעור מבפנים?
כשהיא בוערת
מגרדת
עד אורגזמה
עד בחילה
עד עילפון
מה את עושה?
קוברת,
מדחיקה?
בא לי לגרד לך את הורידים מבפנים
לראות את הדם המבעבע
לגנוב את המבט היחיד ההוא, בעינייך
להקיף אותך בצינת הפחד
הכאוס
שלך
שלי
בלי הגנות
בלי חיוכים
בלי כל המסביב
ואז,
לעטוף אותך
את כל כולך
מצומררת שלי.
ערפל ושקט מסתחררים סביב
להקיף את המבט
לבעול את הפחד
לאנוס את הרעב הבלתי פוסק.
שקוף,
כמו פתיתי שלג נמסים.
להקיף את החשכה
באור המדומה.
בחרת בדממה הקסומה
הקשיבי..
צל חולף על פני נפשך.
די לעצום עיניים.
לרסק את האימה
את הכתר הלא קיים
לבעול את הצמא
והכמיהה
את רוצה להתעורר?
הסירי את האיפור
את השימלה
הסירי את מילותייך המשוננות
הסירי את החיוך המתוק.
יופי.
ככה אני רוצה אותך.
עירומה.
יכולה להיות פשוט את?
הסירי את התכשיטים
גם את אלו שחשבת שאיני רואה.
הסירי את המניפולציות והמילים המדוייקות
החיוך הזה מצוי בכל פינת רחוב..
מאבק הכוחות תם.
תני לי להביט בך עכשיו.
יפה שלי.
טהורה שלי.
אוהב אותך בלתי מושלמת.
אוהב אותך מושלמת לי ובשבילי.
עכשיו נראה אותך
מתאהבת בעצמך
בואי אליי.
תני לי להביט בך.
פיסות העור הקרועות
עינייך המוצפות בך ובי.
הסירי את המסכות
את יפה ואני כאן.
יקיצה..
את שוב בלבוש מסודר
מטופחת מדי..
משוננת מדי.
לכי.
רוצה לחלום אותך
כמו שאת.
נמרחת בשנהב נשיותך
מתפנקת ושורטת כחתלתולה
נאבקת בדמעות
נמרחת בזהב עליבותך
חושפת חיוך מתקתק
מתחתיו ניבי הרשע
היד שהצליפה וחבטה אל תוכך
היא כעת
ידך.
ואת אפילו לא רואה.
נמתחת בהילת הניצחון המדומה
בכרית כבר אין דמעות
גם לא היו
שקר רכותך
שנהב של עור
מאופר בקפידה
מתי תלמדי לפצוע את העור
להביט אל קרבייך המשתוללים
מורחת את פנייך באיפור נפלא
מסתירה את הפחד
את ריקנותך
מביט בך משועשע.
אין צורך בשוט
או במגע.
גם מעולם לא היה.
מתבונן בה
עיניו מלאות הערצה
רואה את החיוך הממיס שלה
הלחץ בחלציו הולך וגובר
עוד מעט ויקרע את חולצתה
יקטוף בשיניו את התחתון הדק
יגלה את מקדשה
היא מביטה בו מחוייכת
מתענגת על הערצתו
שומרת נחשים שחורים
בינות לעפעפיים הצבועים
בינות לשפתיים הבוהקות
אישה של פיתוי
נחשים בתוכה
מערבלים את יצריה וחושיה
קח אותי מבלי לחשוב
קח אותי ..
אינה אומרת דבר
משחקת במילים
כמו היו בשבילה
קופסת האיפור שלה
ניחוח ההורומונים משתולל באוויר
נחשים מקיפים את נפשה
נחשים שמנים
של שקר ותעתוע
היא כבר לא יודעת
או
מרגישה
קח אותי..
יורד אל ירכיה החובקות אותו עכשיו
לשונו נעה בנתזי חשמל בגופה
היא משתוקקת
בוערת
נחשים אוחזים בכל גופה
מרעידים אותה
הסר כבר את עלה התאנה..
מבקשות עיניה בלי קול
הוא מפשיל את סודותיה
היא רועדת כולה
חבק אותי עכשיו.
פתאום רוצה להרגיש מוגנת
רואה את נחשי הבדולח בלבה
מבטו חולף על עיניה
רואה בה את כל אשר פחדה
משאיר אותה עם נחשיה.
סוגר את הדלת.
לא רוצה לדרוך על נחש,
לא איתך ולא עכשיו.
חוט דק נשזר
רץ
רץ
רץ
מתמזג בעגול
פייייייפ
דקירות קלות
החזה גדוש
כואב
עיניים עייפות
עפעפיים כבדים
הספר מונח בחיקה
נשימה רגועה
יורדת ועולה
ישנה..
החוט ממשיך להשתרך
עושה את דרכו בתוכה
פתאום
תחושה איומה מציפה
מתעוררת בבהלה
לא מספיקה לזנק
מוציאה את כל קיבתה
בני מעיה מבעבעים
החוצה,
מתוך תוכה
סחרחורות וחולשה
התחושות הרעות מציפות
מקיאה
עייפה
הבטן המוצקה, השטוחה
מתעגלת
מתקמרת
חלקה חלקה ורכה.
מתבוננת בשינאה במראה
בטן שמנה...
תופחת על בטנה
החוט גדל וגדל בתוכה
נזרע בה
שמו
חותמו.
מתעוררת בבהלה...אצבעותיה מקלפות את העטיפה הקטנה,
מהר מהר גלולה..
נייר צלופן מרשרש
נרות
עוגה גדולה
מוקפת חברים, משפחה
דמעות בעיניים
שימחה
התרגשות
מצאה לה את הקן הקטן שלה.
בחדר,
לבדה,
לפני או אחרי ככלות אותן שנים
ברכות מצהיבות
עלי כותרת קמלים
פותחת אריזה
ניר צלופן דהוי
לבה מדמם שם
סוגרת
נועלת בארון.
דמעות יבשות
כלום לא כואב.
מפציע השחר
צובע הכל בורוד
ורוד היא אוהבת
גם חיוכים ורודים אוהבת
לובשת את שימלת הנשף הכי מקסימה
מחשוף שלא משאיר הרבה לדימיון
גוף מושלם
חיוך ורוד - ורוד
יוצאת אל העולם.
בקופסאות עטויות צלופן
השאירה את לבה
הדימום רק גבר
9 חודשים של שימחה
ועוד
9 חודשים של החלטות
עכשיו היא יודעת :
לנצח.
רק לנצח.
ותמיד בורוד .
השאירה בארון את הטוהר
החום
האהבה.
לב קפוא
חיוך ורוד ורוד
זוהרת
מנצחת
בקזינו של החיים
היא תמיד מנצחת.
יהלומים מזוייפים
הכי הכי אמיתיים.
שלה.
אני,
אני זר ונוכרי בעיר הזאת
פנסי רחוב מקשטים
את האיפור הנמס
ואני,
אני זר ונוכרי.
איש בלי שם
אישה בלי רגש
ערפל של בוקר וטחב הקירות
ללקק..
ללקק את קליפות הסיד
למצוץ בלי תחושה
עד זוב דם, עד אובדן הכרה.
נוכרי.
זרה.
יובש בשפתיים
פשקי עכשיו רגליים
תני לי להיות לך
כידון של ייאוש
בין ירכייך אהובתי
אני נמק
בנשיקה
בלטיפה
קחי את זה, אישה .
זה שלך.
חרב מתהפכת
בתוך איזור חלציי הריק
הדומם
אני שלך.
לו רק ידעת..
ובין שני עולמות מצטלבים,
פרעתי את החוב.
טהורה וקדושה היית לי
כתמיד..
טמאה כמו אלה מפתה.
חלב השעווה ניגר
שנים של מציאות
עכשיו אני כאן..
בידיעה, בחוסר ידיעה
לדמם שפתיים
לאזוק את הנפש
על סלע דומם ניצבת
רוחות הים והכפור משעשעים את דעתה
אלומות של אור
משפריצות זהב כחול
קחי את זה, אישה.
זה שלך.
ידיים מגששות, ממששות,
נוגעות חופרות
ידיים בבשר החי מת
ידיים בכל מקום
ידיים עטויות תכשיטים וציפורניים מטופחות
חופרות אל התשוקה המבעבעת
נוגעות, רוצות עוד
להט שפתיים אדומות
בצינה של בדידות
ידיים גבריות, מחוספסות
אצבעות ארוכות
אצבעות עבות
חופרות ונוברות בבשר החי
טיפות של דם
ואין איש רואה עוד..
ידיים בכל מקום
עד אשר נסקתי
ללא גוף, ללא רוח חיים
לב מרוטש
נע ונד
אות קין
של ידיים חופרות
טיפות התשוקה המבעבעת
נבלעות בטיפות הדם
אי שם,
בארון הסתרים
שפתיים חושקות
צועקות
צוחקות
ושקט סביב.
נפשי הלכה לה לחפש את התשובה.
כרוכה במעמקי הזיכרונות והכאב
מוצפת דמים
לובשת, פושטת צורה
יש שיראוני כאיש בעל מיקטורן וכובע צילינדר
רץ, שועט אל הרוח
יש שיראוני כאישה יחפה.
אני,
אינני דבר.
רק פתיתי שלג במנוסה.
וראיתי את חריטות היגון
צלקות העבר
יצאתי לחפש את האנשים הרעים
במעגל של מים ואבנים
הכניסוני המארחים תחת כנפם
חום מגיע מעיניהם
ורוחי הסתחררה
רוחי פעמה לבדה
פתיתי השלג נעו במעגל
סובבים רוחות ועלים.
הם הקיפוני
סבבוני
ובשובי,
איש לא הכיר את פניי עוד.
דמות חולפת ,
אישה או גבר
ופתיתי שלג מול מראה סדוקה,
קפואה.
