לְךָ תְּשׁוּקָתִי בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי

בין השורות שלא נאמרות,

אני ממשיכה להיכתב מחדש.

לא בעיפרון, לא בדיו—

הלב שלי מכתיב את הקצב,

מצייר רגעים שלא זקוקים למילים,

משאיר סימנים שאינם נמחקים.

אני לא הולכת לבד,

אני סומכת על היד שמכוונת,

על הדרך שנפרשת לפניי,

על הקול שמוביל ומראה לי את הכיוון.

בביטחון, בהקשבה,

בידיעה שאני בדיוק במקום הנכון.

אני כותבת גם כשהדף שותק,

כשהמילים נשארות בתוכי

ומדברות בשפה שרק מי שמקשיב באמת יכול לשמוע.

לפעמים, הסיפור כבר קיים,

הוא פשוט מחכה לרגע שבו הלב ילמד להקשיב לו יחד.

כי יש דברים שנכתבים מבפנים,

בלי צורך בהסבר, בלי פחד,

רק מתוך הידיעה שהם חלק ממני❤️