אני ועצמי

אחד המקומות הנמוכים בחיים שלי כל השיטוט חסר תוחלת פה באתר.

אני בטוח שאני אצא גם מזה.

אני אוהב את הימים שאין שום אדומה או סגולה. אין יחס בצאט ולא לייקים בבלוג. כי אז נמאס לי ואני לוקח הפסקה בריאה מהאתר הזה.

אני שונא את הימים שאני מקבל טעימות של תשומת לב נשאר עם הלשון בחוץ ושורף פה שעות ללא תוחלת.

אבל גם הפוך. אני שונא את הימים שאין יחס ואני מרגיש לא רצוי ואוהב את הימים שיש המון יחס ואהבה.

ככה אני אדם והיפוכו. 

לא צריך הרבה רק דבר אחד פשוט

תן לי מוזיקה טובה אחויה ואני מבסוט

אויש סתמו כבר כולכם עם כל ההתחסדות וההטפות פשוט סתמו ותתעסקו בתחת של עצמכם 

חשבתי קצת על זה מה גורם לפעמים לדרופ חזק אחרי סשן מוצלח שהיה כל כך טוב עד כדי ריחוף.

שמעתי מעוד אנשים שקרה להם דרופ חזק בימים שאחרי שכולל עצב עמוק עד כדי התקפי בכי , כאב חב כמעט פיזי, וקושי לתפקד.

אני לא איש מקצוע כמובן. אבל אני חושב שזה קשור למנגנון הגמול. ביום יום המוח מתגמל אותנו במנות קטנות על משימות שסיימנו, על אינטראקציה טובה, על פעילות גופנית, והכל במנות קטנות וסבירות שנקבל אותן שוב ושוב.

ברגע שנתת למוח עונג כל כך מטורף בבת אחת, המנגנון ידרוש מיד עוד מזה, וכל הדברים הקטנים שמשמחים ביומיום אפילו לא מדגדגים לו.

אז מפה מגיע הכאב החזק הזה. ולוקח זמן עד שלאט לאט מנגנון הגמול מתרגל חזרה להנות מהדברים הקטנים והרגילים של היומיום.

אני לפעמים חרמן, לפעמים רוצה להשיג סקס לפעמים רוצה להשיג סשן אבל רוב הזמן אני פשוט רוצה צומי. 

אך ורק צומי וליטופים

קשה להבין לפעמים אם אתה הולך אחרי הלב שלך או אחרי החולשה וההתמכרות

בעקבות בלוג של מישהי שפשוט מתעללת ומרסקת מישהו נפשית אבל הוא מתחרמן מזה ממש.

ואני מרגיש נמשך לזה ומתעורר מזה ומצד שני כואב בלב ממש. ואני מבין כמה דברים על עצמי ועל בדסמ ועל מזוכיזם ועל כאב ועל המרה של כאב בכאב. 

ומסקנה שלי לצמצם את הזמן שלי פה ולראות סרטונים של אודי כגן עושה ai