Life Is Bliss

הכל על מאתיים. חולף על פניי. בין לבין גאות הדמעות. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים ביום. זה בא. זה בא. הספקתי כל מה שרציתי. גמרתי בשמונה בבוקר. הספקתי למוּסך. קיבלתי דוח. נסעתי לבקר חברה. שיחת טלפון עם מנהלת בית הספר (אסיפת הורים). ביקשתי מהגרוש שיעזור לי עם העו״ד לערער על הדו״ח. בכיתי. הוא הסכים. חטפתי מכות באימון קרב מגע. הכל בסדר. והכל לא בסדר בכלל. מתי לעזאזל אקבל את השרשרת שהזמנתי? וגם. אני צריכה להפקיד את הכסף שאבוש נתן לי. וגם. יצאתי כזאת זונה. בד״כ אני פשוט עוזבת את המלון ולא מחזירה את הכרטיס. לא יודעת מה גרם לי לחזור לפקידה. שעה וחצי אחרי שנכנסתי לחדר. בלאט!!! וגם #3 אני כזאת מפגרת. האם רק אני משאירה פתקים למנקות במלון? 😆 הן בטח חושבת, מי ההזויה הזאת שמשאירה לנו משפטים רומנטיים/מעודדים? למשל. אהבה זה כל מה שצריך. אהבה זה כל מה שיש. שיהיה לכן יום נפלא. בפתק הבא נראה לי שאכתוב, אל תשכחו לגמור היום. או איזה ציטוט דתי לערב את אלוהים בעניין. טוב. הסכך. מישהו יכול לתרום לי ענפים? s'il vous plaît

טוב. עכשיו אני לגמרי בטוחה שמשהו עובר על אבוש. 

הוא הצהיר שהוא החליט לקרא את ניטשה😂 

מי יכול לעזור לי לנחש מה עובר על אבוש? 

מה לעזאזל. מה 

מתעוררת מוקדם מהרגיל, מתקלחת מתארגנת נכנסת לרכב ונוסעת לעיר אחרת. בדרך אני חושבת לעצמי, שאין מצב שאני הולכת לגמור. אין לנו זמן. יש לנו בלחץ שעה. אבוש לגמרי ירד מהפסים. שמונה בבוקר אני במלון. חדר בבקשה. הפקידה לא ממש התעוררה. מחתימה אותי על החדר נותנת לי כרטיס. אבוש מגיע תוך שתי דקות. איזה חמוד אבוש הזקן שלי? 

לפני שאנחנו מתפשטים, אבוש מוציא ערמת כסף מהכיס והמתחיל לספור  מאה מאתיים שלוש מאות ארבע מאות….אלפיים. הנה מה שאני חייב לך פלוס על החדר. המזגן עובד. אני מגיפה את הווילון. לא עד כדי כך חשוך. מזיזה את הווילון קצת הצידה. עולה על אבוש ומתחילה לנשק אותו. אני מרגישה את הזין שלו מזדקר. אבוש מועך לי את הפטמות. הוא יודע שאני לא אוהבת. ומועך בכל מקרה. מכאיב לי. הזין שלו דוקר אותי. הוא מכניס אותו לתוכי. אני מבייצת כמו כלבה מיוחמת. נוטפת. אבוש מתחפר עמוק בתוך האגן שלי. כמה דקות זיון איטי אני מתפוצצת על אבוש כמו שלא התפוצצתי מזה הרבה זמן. אבוש הופך אותי, נכנס לתוכי, מיקם את היד שלו על התחת שלי וגומר בנהימות. 08:30 אליפות עולם. אין. כמו. זיון בוקר. שכבנו במיטה עוד שעה. קשקשנו. ליטפתי. ואז הוא טס לפגישה. עם ביצים מרוקנות. 

בדרך הביתה קיבלתי דו״ח מאסיבי ונקודות. מה איכפת לי. אני מסניפה את הריח של אבוש מהשיער והרגשה חמימה מתפשטת בי ובחור המתוק שלי😂 

ביי

טינדר מתדרדר משניה לשניה. אנשים שם. אבל לא באמת שם. כל אחד חי באשליה שהמבחר אינסופי. פוסלים על. כל מה שאפשר ואי אפשר. גם אני. 

יש כמה דברים שמעלים לי את הסעיף. אחד כשמבקשים ממני לשלוח תמונת גוף. במשפט הראשון. והשני זה כשהם מתלבטים/נמנעים/חוששים משיחת טלפון. א י ו לי סבלנות לטיפשים חסרי עמוד שדרה פרנואידים שחושבים שהם לפחות טרמאפ באגוטריפ של החיים. שמישהו יסביר לי מה הסרט לדבר בטלפון? רופאים. אתם ממש אבל ממש צריכים להתעלות על עצמכם. 

שואלת אותו אם בא לו לדבר בפון. מציע שנעשה שיחת ווידאו במסנג׳ר. אני מציעה שיחת ווידאו בואטסאפ. שואל אותי אם אני לא אוהבת מסנג׳ר. עונה לו שבסהכ רציתי לדבר בפון אבל אני רואה שאתה מהסס. אז. לא. עונה לי - אני לא מהסס. במסנג׳ר יש גם קול וגם ווידאו😂 בואנה אתה טיפש מכוכב הטיפשים. לא עונה לו. כותב לי - הלו? עונה לו - היי. שואל - אז? עונה לו - בוא נשאיר את זה ככה. בתגובה - למה את מתכוונת? אין בזה שום הגיון (לא. כי אתה הגיוני מאוד). רצית לדבר בפון. ואני הצעתי שנעשה שיחת ווידאו במסנג׳ר. מה הבעיה? 

מישהו יכול להסביר לו מה הפאקינג בעיה????? 

כתבתי לו את מספר הנייד שלי ואמרתי לו שירגיש חופשי לשלוח לי טקסט. 

שלח 😂 איזה דביל. באמא. 

מוסיפה: 

כותב לי. את יפה. 

טוב. 

חוסמת. 

כמה אני סתוּמה? חשבתי שאחת הנשים בבית הכנסת שבו אני מתנדבת אתיופית. והיא בסה״כ תימניה 😆 

סליחה אסתר 🙈

מי זאת התלושה הזאת 😂

וואו. באה טוב בשיפוע 10 

בבית הכנסת בימי שלישי. יש להם שם תוכנית לפנסיונרים. ״עוד״ התנדבות. ובכל זאת מתמידה. יש לי מקום בלב לזקנים. למרות שהלב שלי בקושי יכול לשאת את זה. בכל מקרה. אחת הפנסיונריות, הכינה לי ריבה מאתרוג. בשביל הברכה. הרחיבה לי את הלב. איזה אישה. ונראה לי שזה עבד. כי ראיתי את בעלי (לעתיד) בטינדר. עשיתי לו לייק. הוא טרם עשה לי לייק 😂. נו🙈 שמישהו יתן לי כדור הרגעה. מסיימת מחזור. חרמנית. ואבוש בנסיעת עסקים. 

מנקה את החדר שלי. שבזמן האחרון הפך ל. מקור לחרדה. שום דבר לא במקום. בערך כמו הבפנים שלי. אבל לאט לאט. ל א ט. כי אני יושבת לקרא את כל הספרים אחרי שאני מורידה מהם אבק. הצילו. היום היה יום טוב. ניקיתי. התנדבתי. סידרתי את השיער שלי יפה. והיום הרצון לחיות היה שווה לרצון למות. אז הכל התקזז יפה. איכשהו כל הערבים שלי עד יום שני - עמוסים בתוכניות. מי. אחראי על הלו״ז שלי? פאק. המוח שלי זומם נגדי. 

וגם. הרב הצעיר בבית הכנסת הזמין אותי לשיעור תורה. על יחסים. בדיוק בשבילי. מי שלא ממש טובה בהם בכלל. בכל אופן. ישר שאלתי כמה זה עולה? כי הם אוהבים לאסוף כסף. הוא אמר לי תבואי בחינם. טוב. איך אני יכולה לומר לא? בית הכנסת הזה מושך אליו, איך לומר, את עלובי החיים (ואנוכי בינהם כמובן). בכל מקרה. הלכתי לשיעור. כל השיעור בכיתי. הכל היה טריגר. כי, כאמור. אני ומערכות יחסים. וכולן עברו לי מול העיניים. שרדתי. בסופו של דבר יצאתי מחוּזקת. גם ליוסף לא היה קל. אבל בסוף הצליח לו. 

ועכשיו עם רחל אימנו. והאתרוג. יאללהההההההההה. אבא. תשלח לי נס☺️

ירדתי מהפסים 👱‍♀️

הדימום גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב. כאילו ירדה ממני המפלצת ששקלה שבע טון. קמתי רעננה וחמודה, החלפתי פד, וחזרתי לישון. הילדים לא בבית. ורק הכלב קופץ ומשתולל בלי הפסקה. ישנתי בלי שעון מעורר. ישנתי וישנתי. חלמתי חלום מוזר על איזה איש, הייתי אצלו בבית והוא אמר שהוא יזמין עוד חבר בשבילי ושאולי החבר הזה זקן מדי בשבילי. הסתובבתי בבית הענק בלי תחתונים ופתאום נזכרתי בשטפי הדם על התחת ודאגתי על מה האיש הזה יחשוב. בשיטוטי איכשהו מצאתי את עצמי בבנין בית ספר שאני כל הזמן חולמת עליו. מדרגות. כיתות. מצאתי את עצמי בחוץ. עם המשרתת של האיש שאמרה לי את השם שלו והחלטתי ביני לבין עצמי לעשות עליו חיפוש בגוגל. זכרתי את השם שלו כל החלום. אבל כשהתעוררתי - כלום. חזרנו הביתה אני והאיש אחרי שהוא נתן לי לנהוג ברכב היקר שלו. וכשביקשתי ממנו שיכוון אותי, הוא שתק. מצאתי את הדרך לבד. שאלתי אותו למה הוא מסתיר ממני את מי שהוא. לא בטוחה מה הוא ענה. נכנסו אליו הביתה. האיש האחר כבר היה שם. היה איזה רגע אינטימי של קרבה והבנה ובוּם התעוררתי לשמש זורחת לי על הפרצוּף. איזה חלום מפגר. התעוררתי להבטחות שהבטחתי לעצמי כשהייתי בסערת הורמונים. פחות נחושה לגרום לדברים האלה לקרות. נראה. בזמן האחרון אני מצליחה לישון יותר. זה משמח אותי. מאוד. 

אני איכשהו עושה את דרכי בערפל הזה. קשוח לי. אבל ההזרעות של אבוש מרגיעות אותי. העור שלו מרגיע אותי. הפה שלו בפה שלי מרגיע אותי. 

זה נורמלי שאני כל הזמן רוצה שהוא יגמור בתוכי? בכל מקרה. איבוד התקווה עולה בקו מקביל לתסריטי הסוף הטוב. ומכיוון שאני לא מאמינה בסופים טובים. בטח לא בשבילי. אתנחם. בסוף. רק בסוף. שאמור להיות משהו משהו. מתי שהוא יבוא. אמן. 

הפך לנושא הבלוג לאחרונה. יאללה. נזרום עם הפיגור. נתחיל עם המחזור שהחל לטפטף בעודי בבית הכנסת. הללויה. אין כמו ללכת לבית הכנסת בשביל לגלות כמה את שונאת אנשים. אחרי בית הכנסת לקחתי את הילדה לחברה. ובמקום לחזור לבית הריק כי הבן בכלל בטיול מיום חמישי, החלטתי לקחת את עצמי לקפה. נסעתי ונסעתי. ואז הלכתי קצת בגלל אילוצי חניה. נכנסתי. התיישבתי. הוצאת יומן. עט. ספר. בינתיים אנשים יוצאים נכנסים עושים פאקינג רעש. אני שונאת אנשים. אבל גם כל כך צריכה אותם מסביב. 

אני לא מפסיקה לחשוב על אבוש אונס אותי. גמרתי במקלחת לפני שיצאתי מהבית. מקווה שאלוהים מקשיב לתפילות שלי. כי לאחרונה אני מוּסחת. אבל ממש. מפה לשם. אכלתי את הרגשות שלי. פיייייי. דוחה לי. בנשמה. ובבטן. 

רכבת ההרים הרגשית לקחה אותי לשמיים. סהכ היה יום נעים. אבל לקראת הערב התרסקתי. דמעות. בקושי ראיתי דרך הדמעות בדרך הביתה. מיליון מחשבות. בעיקר שנאה עצמית. רחמים עצמיים. אבדנות (הרגילה רק על סטרואידים עכשיו בגלל ההורמונים). ואז עלה בי רעיון גאוני. במקום להתאבד, למה שלא אעשה משהו שתמיד רציתי לעשות אבל פחדתי? 

כן. סיכונים. מיליון. אבל זה עדיף מלהתאבד. כי מה אם זה יעבוד? ☺️ 

מרגישה ממש ב midlife crisis

בקיצור. נמאסתי על עצמי ברמה אחרת. 

יום מפגר. לקחתי את הילדים לבית הספר. חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לאכול? לנקות? לקחת את הכלב לטיול? לישון? הוצאתי את היומן והתחלתי לכתוב בו. החלטתי לאכול. טחנתי קלוֹת והתרציתי. כמעט. 

נכנסתי להתקלח. תחזקתי את השיח למטה וגילחתי את הרגליים. ניקיתי את התחת טוב טוב. ביני לבין עצמי מלמלתי שאולי אני עייפה מדי למה שאבוש מתכנן לנו. אבל המשכתי בקירצופים. ניגבתי את עצמי. סידרתי את השיער. וויתרתי על האיפור כי. בשביל מה? לא התחשק להיות מרוחה בשחור. 

נסעתי לאסוף את רשימת הפריטים שאבוש ביקש. בינהם - באט פלאג. 

פספסתי את הפניה חמש פעמים וכבר חשבתי לוותר. בסוף הצלחתי. 

נכנסתי. קניתי. יצאתי. ועשיתי את דרכי למלון. אבוש נכנס מחויך ונכנס לי לפה בלי קשקושי סרק. ביקשתי ממנו שיגרום לי לבכות. מכאב. והוא ממש ממש השתדל. אבל בסוף וויתר. כי אני זונה עם סף כאב סובייטי. והוא גדל שלא להרים ידיים על נשים. אבל. נו. עבר הרבה זמן מאז שעשיתי סשן אלימות. 

זה מביך. שתוך חמש שניות מההצלפות על העור החשוף נזלתי על האצבעות של אבוש. אבוש גדול וגבוה. אני מטר וחצי. הוא מטר תשעים. מאה קילו. ריתק אותי למיטה ולא הפסיק גם כשצרחתי. אבל נאלץ להפסיק בגלל הצרחות שלי לפני שהגעתי לנקודה של הדמעות. הייתי כל כך קרובה😆

אז התחלנו שוב. הפעם הוא החזיק מגבת מסביב לפה שלי. וצרחתי לתוך המגבת. הוא לא יכל לשמוע אותי צורחת יותר. והפסיק שוב פעם לפני הדמעות. ממש חיכיתי וציפיתי לדמעות. להיי. לספייס.

שכובים פרקדן, שאלתי את אבוש מה פשר החרמנות והזמינות שאינם אופייניים לו. והוא התחמק והתחמק ואז הודה, שמקוֹר המוות מנקר לו בצוואר (וואלה!!! גם לי 😂) ושהוא מרגיש שאלה השנים הטובות שלו. והוא עכשיו באמוֹק. לחיות. להזדיין. ולמלא אותי בזרע. ובכן. מה הסיכויים ששנינו, בהבדל של 17 שנים אחד מהשני, מצטלבים על אותו פאקינג קו. מוזר? קצת. אבל אני לא מתלוננת. בין לבין הוא מספר לי שהוא רוצה לצאת לפנסיה מתישהו בקרוב ומשתף אותי בתוכניות שלו לפרישה (מהמשרה, לא מעבודה). כן אני שוקל לעבור למדינה אחרת. מה? מה? מה אתה אומר? הדמעוֹת. באו בזמן הלא נכון. אבוש. בבקשה אל תמות. ובבקשה אל תעזוב. אל תדאגי, אני אבוא לבקר אותך לפעמים. בן של זונה. אני לא באמת עוזב. נו. יש לי בן 12. אבוש ❤️

וגם. אני לא יכולה לשבת. אני מרגישה כמו בתולה בת 15. הצילו.