|
|
|
איך את יודעת שאת בכושר? ביום אחד היית ביוגה, ישבת על אבוש במושב האחורי ורכבת עליו בכריעה שלא הייתה מביישת סינית בשדה אורז, שבת לביתך לעשות קילומטרים ותרגילי רגליים.
פאק. מיי. לייף. אבל חוץ מזה אני באמת צריכה לישון יותר. וגם לקבל מחזור. בתקווה שהזרע של אבוש יזרז עניינים. כי מה פאקינג נסגר.
איזה מזל שהקשבתי להרצאה כשהנייד היה בכיס. כי כשהוצאתי את הנייד וצפיתי בהרצאה לא יכולתי להפסיק לחשוב אם מדובר בפאה או מה. תצילו אותי מעצמי. פליז 🤓
לפני שבע שנים כשהייתי בתהליך הגירושים. או שאולי כבר הייתי גרושה. לא משנה. נראה לי שהכרנו בטינדר. איפה עוד.
יצאנו לדייט. אחד. כמובן שפסלתי אותו. כי הוא צמחוני. (פחות בגלל האוכל יותר בגלל הגישה). כי כשהוא התחיל לדבר חשבתי שאני מקשיבה לילד בן שבע במקום לגבר גם גרוגרת. ויש לו אחלה גרוגרת 🤓 לאירי הזה.
כל העדינות שבו לא בדיוק נתנה השראה לכוס שלי. שנאטם והתייבש לנוכח חוסר הטוסטסטרון. יאמר לזכותו שגם הוא היה בתהליך גירושים. ונראה לי שגם הוא פסל אותי על מיליון דברים שלא התאימו לו. בי. למשל, העובדה שעישנתי. מפה לשם. נשארנו ״חברים״. מאז הוא עזב את המדינה. והפכנו לקשקשני וואטסאפ. הוא שולח לי תמונות וסרטונים שלו ושל הבנות. אני שולחת לו את החיים שלי. ואיכשהו עברו הרבה שנים. ועם השנים הכרתי גבר נויירוטי לחלוטין, שקט, מופנם עדין. וגם. אבא מדהים. שף נהדר. איש מלא כשרונות. ארכיטקט שלא מהעולם הזה. שקט שקט אבל לא פרייר.
בחיים לא הייתי הולכת עליו. בהתחשב בפגישה הראשונה שלנו. לא. לא. לא. ושוב פעם, לא. אבל עכשיו אחרי שהכרתי אותו - דווקא כן. ואפילו מאוד. רק שזה בכלל לא רלוונטי כי - כאמור, הוא אפילו לא קרוב ואין סיכוי לדייטינג.
היום אחרי שיחת חולין ותמונה של הכלב שלי, הוא בא לי ביציאה. לא צריך לנחש. לא יודע איך לומר את זה נכון, אבל אני מעריך את העומק של מי שאת והלוואי והיינו גרים באותה מדינה כי הייתי רוצה לבלות זמן איתך. מקווה שזה לא יצא מוזר. סוף ציטוט.
כמובן שנמסתי.
והגבתי בלב. ושהופתעתי. אבל בלב אמרתי. טוב. זה נחמד. אבל. לא רלוונטי. הוא שם. אני כאן. מה הקשר.
אין קשר.
ואז. הוא שואל אותי. הדרכון שלך בתוקף? 😂
בכל מקרה. זה חמוד. ונעים. וכל הכבוד לו על האומץ ככה.
ביי
מגע. אז היה לנו אימון מסכם. משהו מטורף שדי הפחיד אותי האמת. כל הציפיה. הפחד מלהכשל. ולא נשכח שלפני רגע עישנתי (לא עישון ממושך אבל חזרתי לכמה חפיסות) ולא בדיוק הייתי בכושר. ואמנם אני לא בדיוק בכושר אבל הפסקתי לעשן לחלוטין וחזרתי לקילומטרים וזה ממש ממש אבל ממש עזר לי באימון. שלא בדיוק היה אימון. זה היה סיכום אימון. שכלל הרבה דברים שלא קשורים לקרב מגע ישירות (כמו הרבה קרדיו ברמה של להקיא על עצמך).
כל המסביב היה בשביל לדמות מצבים, פחות ממושלמים. מצבי דחק פסיכים שבהם צריך לתפקד. ואכן, תפקדתי. ואפילו לא הקאתי על עצמי. ואפילו בא לי לטפס על הר אוורסט. כי אני מרגישה שיכולה. זהו. לפני כל אימון אני משכנעת את עצמי לא ללכת. ואחרי כל אימון אני רק רוצה עוד ועוד ועוד. ועוד קצת.
לא ציפיתי. מעצמי. להתרגש מדברים כאלה. אומיפאקינגגוד 😁
יש לי השגות לגבי המראה שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי.
לא מחשיבה את עצמי יפה. אפילו לא קצת. לפעמים חושבת על עצמי שאני ״חמודה״, לא יותר וגם זה חולף מהר. מדי.
עוברת על תמונות בנייד ולא מבינה איך זה אפשרי.
באותו יום תמונות מהצהריים, כשחילקתי אוכל בבית אבות. צילמתי מלא תמונות (שלא אהבתי) בשביל לשלוח אחת טובה לאבוש. בלי איפור עם שיער מלוכלך ולא מסודר. רק אני ועצמי בהכי טבעי שיש. ובערב, כשיצאתי לארוחת ערב. מושקעת. מאופרת. לבושה למאורע.
מסתכלת על עצמי בתמונת. אני נראית כל כך טובה בתמונות מהצהריים. והתמונות מהערב - לא יכולה להסתכל על עצמי. וכן אומר - פשוט פאקינג מכוערת.
אני ממש לא מסתכלת על אותו בן אדם. אחת טובה. אחת זומבי מתיימרת.
לחזור למכון כושר.
לצבוע את השיער לבלונד פלטינה על מלא ולא רק נייר כסף שמשאיר שיער חום ושיער לבן בתור רקע. שבעתי.
לחתוך את השיער לסדר את החרא שהמניאק הרס.
להחליף ספר. קיבינימט.
לישון.
לישון.
לישון.
לקבל בטוסיק. כל יום.
וגם. אבוש מקנא. אז הוא כותב לי. ואז. לא עונה.
סהכ אמרתי שאני אוהבת את הגרוש. ושלחתי לו תמונה של המתנה שקניתי ליום הולדת 50 שלו. התנדף. כאילו. אני אפילו לא הייתי עושה לך סצינות (בלב או בפה) כשהיית מספר לי שאתה הולך לזיין את אשתך. אז מה אכפת לך שאני אוהבת את הגרוש שלי ומפרגנת לו. בינתיים רק אתה ממלא לי את הבטן בזרע. אבוש חמוד ומחרמן. אולי כי אתה מקדים לראות שעוד מעט כבר לא. סו וואט. כמה פעמים היה כבר לא. מצידך. מצידי. והנה.
איך השבוע שלך?
13:31
אימוגי סגול של שובב
14:43
בייבי
באיזשהו שלב מחק את האימוגי המפגר
20:00
אבוש
לב
חזרת מנסיעת העסקים?
20:07
כן
20:08
מתגעגעת אליך
איך הייתה הנסיעה?
20:09
הנסיעה הייתה טובה. מסתכלים על רכישת חברה בארה״ב
20:14
אבוש. מה מחקת?
20:19
מכתב אהבה מפורט
20:21
כן? אשמח לקרא ☺️
20:23
😂
20:23
🥰
ועכשיו ברצינות. האם אני נורמלית לשאול את עצמי אם הוא אוהב אותי. על אמת. אחרי שבע שנים של זיונים ושות?
ומה זה בעצם לאהוב מישהו באמת? האם זה בכלל אפשרי/הגיוני בפורמט הנוכחי? כי זה די מזכיר לי את מיקי.
למרות ששם זמני ההמתנה היו קצרים בהרבה. סהכ הכרנו שנתיים. מה שהרגיש כמו שבעת אלפים. אבל שם לפחות הייתה התפכחות ברקע - שעם כל ההתאהבות והאובססיה - במציאות - הוא לא עומד ולו בקריטריון אחד (שהייתי מוכנה לוותר עליהם). ושהוא לא חומר של חיים. הוא חומר של זיונים נטו. ואובסס. כיאה לגיל 19.
סטיתי.
תענו לי. מאהבת. שבע שנים. כן. לא. למה לא. אוהב? או סתם חרמן? כי נוח. כי עומד. ונניח לא חייבים דווקא לאהוב. אבל רגשות, אילו שלא יהיו. נוכחים? לענות רק מנסיון. רע. פלוס - הטרלות. ביי
ימים ללא סיגריות. ואין אפילו חצי מחשבה על לעשן.
אתמול היה אימון קרב מגע אחרי ששבועיים ״נחנו״.
הגעתי במחזור. ומסתבר, שלא מתתי. ואפילו לא דיממתי יתר על המידה באימון.
לא יודעת למה אני בעצבים על אבוש מזה כמה שבועות. זאת אומרת. יש לי כמה סיבות להתעצבן עליו. אבל הן מתחילות להתיישן ואני מתחילה לחשוב שאני סתם עצבנית מחפשת שעיר לעזאזל והוא פשוט נוח ללהק לתפקיד. אז אני בסבבה של החיים חושבת לעצמי - מדהים, אני לא אכתוב לו. כי אני כועסת. והוא לא יכתוב לי. כי הוא - נשוי עם ילדים ועבודה וגם כי לא מעניין אותו בכלל מה איתי. חוץ מכאשר הוא רוצה לטבול את הביסקוויט שלו בתה שלי. ממשיכה עם החיים כי הדינמיקה העצובה הזאת מזמן לא זורקת אותי לתהומות. ואז. כמובן, באופן מתוזמן אני רואה הודעה ממנו. איך השבוע שלך? מצד אחד בא לי להוריד עליו קיטונות של עצבים. מצד שני, הוא בכלל לא קשור ולא אשם בשום דבר והוא בטח מתרגש מעצמו על ההתקדמות הרגשית שהוא חווה.
בקיצור לא מעניין. אשב עם זה קצת ואענה לו. יפה.
בקיצור2, תעזרו לי. מה הייתם רוצים לקבל מבחורה לגיל 50?
זה לא לאבוש. הוא מזמן לא בן חמישים. זה למישהו אחר.
בכל הטרגדיה הזאת שנקראת חיי - מגניב לי ביותר שהזדמן לי להינות משפות רבות.
תכלס. אני מסכימה. חוץ מהרגע שבו הוא אומר - ״לי (לו) אין קונפליקטים פנימיים. וכשהם צפים אני פותר אותם.״ סוף ציטוט. אבל בסדר. מותר לך שטחים מתים. אתה פסיכולוג. ביי.
משום מקום קפץ לי עמוד של בוורלי הילס בפייס.
ואמנם לא גדלתי בבוורלי הילס. החיים שלי לא היו משעממים ונזכרתי בעצמי בת 16. בת 17. בחבר הראשון שלי. שלא היה הראשון שלי. אבל היה החבר הראשון שלי. כמה הייתי מאוהבת. וכמה היה לנו כייף. ודרמות. וסקס. ואיך היינו ישנים אחד על השני על מיטת היחיד שלו במשך שנתיים. וואו.
אני הייתי תלמידה בתיכון והוא היה סטודנט לכלכלה שעושה מילואים בהנדסה קרבית. וואו. איזה יפה הוא היה. איזו תקופה זאת הייתה. הוא אפילו הציע לי נישואים. ואני בתמימותי הרבה - הסכמתי. אני זוכרת את הבוקר שאחרי. בדרך לבית הספר. באוטובוס. התפוצצתי מאושר. הוא הציע לי בלילה במטבח של ההורים שלי. אלוהים☺️ תודה על החוויות.
איך הכל השתנה. איך אני השתניתי. אהבתי את עצמי בגיל 17. ויש דברים שלא משתנים אף פעם. גם אז חייתי חיים כפולים. הייתי תלמידה שקטה. מוזרה. ולא מקובלת. בבית הספר הייתי סתם דמות משעממת ואפורה. בבית הייתי מדוכאת ועצבנית. אבל איתו הייתי - בוורלי הילס. היה מיוחד.
אפילו נכנסתי להריון. ולא ידעתי. עד שלא נכנסתי להריון בגיל 24 עם הגרוש (שניה אחרי שהכרנו) ועברתי הפלה. אחרי שעברתי את ההפלה נזכרתי שכבר היה לי ככה פעם. אבל הייתי ילדה טפשה שלא ידעה בכלל שהיא בהריון מלכתחילה וחשבתי שסתם היה לי מחזור כואב. טמבלית קטנה.
