Life Is Bliss

להתרגש מהצפייה לראות את אבוש? לא יודעת מה עובר עליו לאחרונה. חרמן. זמין. יחסית. כן? כשהוא לא קבור בעבודה או מנסה לפתור בעיות חיים בבית. הוא אשכרה כל הזמן רוצה להזדיין. מפנה את הלו״ז. עושה מאמצים. מוצא לנו מלונות שווים. כי נמאס לו להזדיין במלונה הדוחה שאני כל כך אוהבת 😆 (רק בגלל הערך הסנטימנטלי, זה חור של זונות נרקומנים והומלסים. ואולי נעים לי בינהם?). זהו. בציפיה. לאבוש. מועך אותי. למרות ששוב כואבת לי הצלע. וכואב לי אפילו מחיבוק 😝. 

וגם, ידעתם איזה ערכים תזונתיים יש ללבבות של עוף? בתחרות קרובה עם הכבד. וואו. מכניסה לתפריט. למישהו יש מתכון מנצח? 

אני. צריכה. אהבה. ואת המחזור. שיבוא. כי נראה לי ששחררתי איפה שלא הייתי צריכה. מסתבר שדווקא כשיש שינויים בהורמונים הביוץ יכול בעצם להיות בכל זמן. ולא רק בשבוע הביוץ. ובינתיים אבוש גומר בתוכי ללא הבחנה. אני אוהבת את זה כל כך. פחות אם אשכרה אכנס ממנו להריון. 

אבל אני כבר זקנה. נכון? והביציות שלי, פצועות? נכון? 

הכנתי כבד, סלט סלק עם בולגרית וגרעיני חמניה (ושמן זית וחומץ תפוחים) וקוויאר עם חמאה על לחם מחמצת, ולקינוח - שוקולד מריר. 

וחוץ מזה אני עדיין בדכאון. קליני. פתאום נחתה עליה ההבנה (טוב לא כל כך פתאום ולא בדיוק נחתה. יותר, השתררה), כמה אבסורדי הכל. אבל הכל. 

הלכתי להחליף סדינים. זהו. 

ישבתי בשמש. אכלתי צדפוֹת. ואבוש השפריץ בתוכי. 

אני עושה את כל הדברים ״הנכונים״ כביכול. ועדיין לא מרגישה - אני. זהו. 

אבוש הגיע אגרסיבי במיוחד אחרי פגישות המנהלים שנמשכו כמה ימים. 

הוא נכנס למלון עם העניבה שהוא שם לפגישות, לפת אותה מסביב לצוואר שלי והתנהג כמו ילד חרמן. בין לבין, כשהו מפגין אלימות בלתי מרוסנת הוא קרע את שרשת הזהב שענדתי (ושכחתי להוריד). הוא מיד ריסן את עצמו בצער על מה שקרה. כבר לקחתי את השרשרת לתיקון. כשאבוש נכנס להתקלח, צילמתי את עצמי עונבת את את העניבה על רקע הציצים. ושלחתי לו אחרי שהוא עזב את החדר במלון. הוא בתגובה. וואו. סקסי. אלא אם כן את סוחטת אותי. עכשיו. מאיפה בא לו רעיון מפגר שכזה אני לא יודעת. כשרק הכרנו הוא היה אומר לי בצחוק, את מרגלת. אין ספק שהוא קצת פרנואידי בגלל אופי העבודה שלו. אבל. בוא. שמונה שנים אחרי. אחרי מה אני מרגלת? 

ואם הייתי רוצה לסחוט אותך (שלא בתוכי), כנראה שכבר הייתי עושה את זה? פייר? נעלבתי. שהוא בכלל העלה את זה על דעתו. אבל כנראה שזה מתבקש להיות קצת פרנואידי כשהזיון החד פעמי נמשך שמונה שנים…

טוב. 

וגם. מה הדבר הכי סקסי בזיונים שלנו? כשהוא תופס אותי בצורה מסויימת בשביל לגמור. אינטימיות. שלום. כשהוא מטפס עלי עם כל הגודל והמשקל שלו, ממקם את הידיים במקומות אסטרטגיים בשביל להכנס הכי עמוק שאפשר ומזיין אותי עד שגומר בנהמוֹת. מה יש לי לסחוט אותך. מ פ ג ר 

עוד לפני יום ההולדת שלי, שהיה מחורבן לפי כל הדעות - הרגשתי שהחיים נגמרו לי. תרתי. עם כל מיני הסברים מפגרים כמו, עברתי כל כך הרבה בחיים שלי. התחתנתי צעירה, ילדתי צעירה, התגרשתי צעירה. מה נשאר לי? 

ככה אני מסתובבת בעולם, אומרת לעצמי שפעם אנשים היו חיים רק עד גיל 40 ומשם כל יום הוא באמת בונוס. עכשיו שנופלים לי כל האסימונים (לפעמים הרבה בבת אחת) אני מבינה שההרגשה הזאת נבעה בעיקר בגלל שהטוסטסטרון שלי בירידה. איזה הורמון זה. מזל שהוא רק בירידה ולא לגמרי מחוץ למערכת. הרגשה, שאי אפשר לתאר. בעצם אפשר, אבל אין לי כוח. 

עייפות חרדה דיכאון חוסר מוטיבציה, שינויים בשיער קשיים בשינה וכהנה וכהנה. כל הכייף 😄 

אנקדוטה לא קשורה אבל קשורה (לכל מה שאני כותבת עליו בזמן האחרון), ניהלתי שיחה עם אישה בת 92 במקום שבו אני מתנדבת. פשוט. אישה. מקסימה. מפה לשם, כמה דקות לתוך השיחה אני שואלת אותה מה יש לה ליעץ לי (מסתבר שאני כבר עושה את כל מה שהיא מיעצת). אני מתחילה לבכות לה, שאיך אני הולכת לשרוד את גיל המעבר הזה. והיא בתגובה מבטיחה לי שאשרוד. ושהכל יהיה בסדר. כמובן ששפכתי עוד דמעות. 

בקיצור. החלטתי שאני הולכת לקבוע תור לרופאה שלי. אבל לפני זה אני מנסה לאסוף כמה שיותר מידע בשביל לבוא מוכנה. 

תקשיבו. אני חושבת שאחד הדברים שבאמת מטרידים אותי הורמונים או לא, זה באמת העובדה שעכשיו אני מרגישה את זמניות החיים. הארעיות. וכמה שהכל לא מובטח. קצת יוצאת מהניתוק של עצמי ומבינה שהכל זז ומשתנה. ואני על ציר הזמן. 

מה שטוב (לי) הוא העובדה שאני לא על שום דבר. לא נוטלת תרופות. לא נוטלת אמצעי מניעה הורמונליים. לא עושה סמים לא שותה אלכוהול בהפרזה (אם בכלל) ולא מעשנת (למרות שמאוד מאוד אוהבת). לכן, אין יותר מדי דברים שימסכו לי סימפטומים ו/או שינויים בגוף ו/או מצב רוח. 

וזה מגיע כבר זמן מה. אחרי כמה ימים של היסטריה ופחד אלוהים מהשינויים והמוות המתקרב, אני מתחילה להבין שאולי לא הכל כל כך נורא וקודר כמו שאני מרגישה. אני עושה כל כך הרבה דברים נכונים. מבחינת תזונה ופעילות גופנית. דברים חשובים. ויש דברים שאני באמת צריכה לשפר כמו שינה (הולכת לישון מאוחר קמה מוקדם, חוסר שינה כרוני), וניהול לחץ. שמי בכלל יודע לנהל לחץ? לא אני. 

עוד רובד חשוב, שממש משפיע על ההורמונים הוא הרובד הנפשי. ופה אני בכלל בפוֹר של הלייף. אני לא מרצה כמו פעם ולא נמצאת במערכת יחסים רעילה וסהכ החיים שלי חמודים ונסבלים. (אמרתי, סה״כ). אני בעיבוד הטראומה שלי מזה שנים. מדייקת את עצמי מזה שנים. הרבה פעמים הפן הזה מעיף נשים לקיבינימט. אני בפלונטר מאז הגירושים. אז זה לא נופל עלי כרגע באופן פתאומי.  אני נוטלת תוספים קבוע מאז שחליתי בקוביד, ויטמין b ויטמין d ועוד כל מיני. משתזפת כמו בת זונה (זה חשוב), נוטלת מגנזיום.  

אני מנסה להוריד את מפלס החרדה ולהכין תוכנית פעולה (לא הפורטה שלי😄). 

אבל רק עצם הידיעה ממש עוזרת לי לא להתפרק לחתיכות. אני מרגישה כמו שהרגשתי בהריון. חרמנית. ותמיד במצב רוח מעורער. צוחקת. ואז בוכה. ולחילופין. 

מה עוד שהבריאות ההורמונלית שלי, יחסית - מושלמת. יש לי מחזורים מהממים. קצרים. סדירים. וחוץ מהפן הרגשי כמעט ואין לי שום תופעות פיזיולוגיות של כאבי ראש או כאבים אחרים. אלה חדשות טובות מאוד. ההורמונים שלי מתפקדים כראוי וראוי להסיק שככה יהיה גם בהמשך. 

זהו. 

אולי החיים לא נגמרו. 

אולי אני צריכה רק להסתגל. לפרגן לעצמי בשינויים שיטיבו איתי עוד יותר. 

ולהמשיך להיות בת זונה מגניבה חמודה בלונדינית וחרמנית. 

איזה יום היום? 😂

למה שיעבור יום בלי דמעות. אבל. לא בגלל מה שחשבתם. למרות שדמעות הן דמעות. מאצ׳ בטינדר. יאללה סבאלה תתקשר בדיוק נכנסתי לרכב. 

מחייג. היי. היי. בלה בלה בלה. בלה. מה הסרט האהוב עליך? The professional תספרי לי למה את אוהבת את הסרט הזה? 
ממממ מתחילה לחרטט אותו שכל החיים עברתי ממקום למקום. באופן כפייתי (שלא מבחירה) וכמו לאון הרגשתי מנותקת מהכל ומכולם כל הזמן. אני לעצמי עם עצמי מול עצמי. וזה היה יפה בעיני, המשפט שהוא אמר למתילדה בפעם האחרונה שהוא ראה אותה. שהקשר (האנושי) שנבנה שם בעל כורחו, גרם לו לרצות להיות מאושר. קשוּר  למשהו. למישהו. חסכתי ממנו את המוטבים של הילדה שמאוהבת בדמות גברית בלתי מושגת. שמחפשת הגנה ואהבה ומוצאת את זה בו. ואיך שאני מחרטטת העיניים שלי התמלאו בדמעות. 

“You’ve given me a taste for life, i want to be happy sleep in a bed have roots… “

כי גם אני כל החיים מחפשת להוריד שורשים. איפשהו. עם מישהו. 

ואם יש אכזבה על משהו שלא באמת הצלחתי לעשות - זה זה. 

לא יודעת אם אני בכלל מסוגלת. אבל אני כל הזמן רוצה. 

אתמול התעוררתי בתשע בבוקר אבל קמתי מהמיטה רק ב 14:00. 

לא היה בי שום רצון לצאת מהמיטה. רחמתי על עצמי. הסחתי את עצמי. גמרתי. כשסוף סוף קמתי מהמיטה, לא יכולתי להפסיק לבכות. התקלחתי בדמעות. קניתי אוכל בדמעות. בכיתי - לתוך האוכל. בכיתי על ההליכון. ולמרות שסיימתי הכל יחסית מוקדם איכשהו הצלחתי ללכת לישון לקראת הבוקר. 

היום, אחרי שהסעתי את הילדים לבית הספר - לקחתי את עצמי ליער. 

הסתובבתי שם. עם עצמי. ולא בכיתי. צילמתי תמונות. ולא בכיתי. הסרטתי. ולא בכיתי. חזרתי הביתה. ישבתי ברכב כהרגלי. נסעתי לסוּפר לקנות אוכל. הכנתי צהריים. לא יצא כמו שרציתי (נושא חיי😂), שמתי מוזיקה, הכנתי קפה ויצאתי למרפסת לקרא בשמש. שלחתי הודעות זימה לאבוש. שלא כהרגלו ביום עבודה - שיתף פעולה. עומד לו. 

בין לבין, צחקתי על ועם עצמי בקוֹל. אני באמת חיה בסרט. 

יש לי חיים מדהימים. אני יכולה לעשות מה שבא לי. מתי שבא לי. אני לא עונה לאף אחד. יש לי מהכל. אני בריאה. אני נראית הכי טוב שאי פעם נראיתי. אני מרגישה טוב בגוף שלי. אני מתאמנת. אפילו יש לי כלב של נסיכות (באמא. פומרניאן לבן😜). תיקי מעצבים. נעליים שלעולם לא אספיק לנעול. ספרים שלעולם לא אספיק לקרא. תקליטים שגם אם אתחיל להקשיב להם מעכשיו - לא אסיים. כרטיסים לאופרה. לבלט. לפילהרמונית. אני עדיין חרמנית. ורטובה. 

אבוש ממלא אותי מדי פעם. חמרים מוציאים אותי לדייטים. 

על מה אני בוכה? למה אני עצובה? 

אני. לא.  מבינה. מה. לעזאזל. קורה. איתי. 

כשהייתי בתיכון חשבתי שיש לי מחלת נפש. מצבי הרוח. העליות הירידות. הכל היה חד. חד מדי. לקח לי רגע לקשר את זה להורמונים. וברגע שקישרתי - פחות פחדתי מהטירוף. הוא היה מגיע. וחולף. עד שהכל התייצב. יחסית. 

הורמונים בגיל ההתבגרות. זה משהו ששום דבר לא משתווה אליו (האם?😂, רגע..). הגוף משתנה. ההורמונים מפוצצים כל תא בגוף. החרמנות. הפריחה. של הגוף. הנפש. הכל במסלול מהיר ומטורף. האוּנה הקדמית - בטלה ואינה מתפקדת. אפילו לא קצת. ועל כן, הטימטום המתמשך שחווים המתבגרים. 

ובכן. שרדתי בכדי לספר. 
חשבתי שכל הסיפור הזה של גיל המעבר יהיה משהו לכיוון השני. של שכחה. מוות איטי. ריקבון מתמשך. ובעוד אני מרגישה תשושה ועייפה כל הזמן, העור שלי פאקינג זורח. והמוח שלי על מיליון קמ״ש בשניה. אני מתה. וגם על אדרנלין מטורף. בהיי. מרגישה שהעור (הפעם המטאפורי) שבקושי היה - נעלם לחלוטין. שום חוצץ בין מה שבפנים לבחוץ. אני על סף דמעות תמידי. בוכה. כל הזמן. יש לי פלאשבקים מאוד מציאותיים לכל מיני זכרונות. כאילו כל החיים חולפים על פניי. זכרונות לא קשורים. הכל צף. חם לי. קר לי. אני רעבה. אני לא יכולה להסתכל על אוכל. בא לי למוּת. אבל גם בא לי מאוד לחיות. להזדיין. אני מרגישה שהמוח שלי  נ מ ס. אני לא יכולה להתרכז בשום דבר. אני רוצה לישון. אני רוצה לרוּץ. אני יוצאת. ויוצאת. ויוצאת. מתלבשת. מתאפרת. מפחיד לי לחשוב איזה טירוף אני משדרת. פיזית ומנטאלית. איזה שיבוּש - אמא. העצבים. הרגישות. הפגיעוּת. אני מרגישה כאילו אני בת 17 שוב. זה לא חייב להיות חלום רע. בגיל שבע עשרה היה לי חבר במילואים והייתי מזדיינת כל יום עשר פעמים ביום. מאוהבת עד כלות. אבל הכל גם היה על טונים מטורפים. זה יתמתן? כן? כן?😱

עורכת ומוסיפה. כי מקשיבה לזה עכשיו. 

תודה ששלחת 💋

מישהו יכול להכניס אותי להריון? 😂🤦‍♀️

כמה קצת צריך בשביל למלא את הלב שלי? מעט מאוד. 

אבוש תמיד דואג לשלם על המלון. בלי יוצא מהכלל. הוא אוהב לזרוק את הכסף בהפגנתיות על השולחן. או לדחוף לי אותו לתוך החולצה. ולצאת מהחדר כאילו הוא איזה ג׳ון שקיבל שירותי מין בתשלום. אבל אני סוטה (גם). 

בפעם האחרונה הוא שכח. ואמר שישלח לי. אני מצפה להעברה. כלשהי. 

ואבוש. כיאה לאיש בדורו. מחליט לשלוח לי מכתב. בדואר. טוב. שולח. מחכה. מחכה. כבר חוששת שמישהו הרגיש את הכסף במעטפה - וניכס לעצמו. 

חזרתי הביתה בלילה וראיתי משהו מציץ אלי מתיבת הדואר. מכתב. עם בול, הכתובת שלי; המיקוד. מחוק בעט. וכתוב מחדש. אם לא הייתי מצפה למכתב - הייתי חוששת שמישהו שלח לי אנתרקס. עולה הביתה. המכתב נראה כמו המכתבים שהילדים היו שולחים לי ממחנה הקיץ. פותחת את המכתב. בפנים, הכסף למלון. עטוף בנייר. ועל הנייר - ציור של ♥️. 

אני יודעת למה אני קשורה אליו כמו כלב לגדר. 

לא. זה לא בגלל שהוא משפריץ לתוכי מזה שמונה שנים. 

זה בגלל שהוא חבר שלי. מלשון חברוּת. וחוץ מהפה שלו. מהידיים שלו. מהריח שלו. ומהזין שלו. אני אוהבת שאנחנו חברים. זהו. 

הרצון הזה, להיות משהו שאני לא. הרצון הזה, שלא להשתייך ללוזרים שמתכנסים כל ערב סביב ביב השופכין הזה שנקראים החיים שלהם. שכאילו, למרות שבאתי מאיפה שבאתי, שעליתי על איזה טיל שהרים אותי הרבה יותר גבוה מכוּלם. הרצון הזה להשתייך למשהו שבחיים לא אשתייך אליו. או בשמו האחר, האנשים הנורמלים. במרכאות. וגם. שלא במרכאות. הקווים המקבילים של הרצון להתקרב והרצון להתרחק. וביניהם, כמו בכביש מהיר, הרצון למוּת. חוסר השייכות. לאף מקום. לאף אדם. לשום קבוצה. אני מפלצת. אני שונאת את כולם. וכולם מאוד מתקשים לאהוב אותי. איך יכול להיות שאחרי ארבעים שנה במדבר, אותה סכין נכנסת בדיוק לאותו הלב בדיוק באותו העומק ואני נזרקת ליום הזה שבו עמדתי מחוץ לדלת של חברה שלי. ודפקתי בדלת. ובכיתי. והיא לא פתחה לי את הדלת. ואני לא יודעת בדיוק כמה ימים בכיתי ברצף. שאני אכן. בלתי נסבלת. בעיקר לעצמי. 

זה פוסט שכתבתי אתמול. ולא פרסמתי. אתמול היה יום קשה. 

כזה שכלל בכי בלתי נשלט ואיפור שחור מרוח על כל הפנים. שהועמדו יפה מאוד להקפות של שמחת תורה. זה בדוק. אני לא יכולה להיות ליד אנשים. 

אני גם לא יכולה להיות עם עצמי.  אז אני באזור דמדומים. ריק. ממה שאני רוצה וצריכה. ומלא. בכל הסיבות - למה. 

אין לי מושג איך אני הולכת לשרוד את גיל המעבר. 

אני מרגישה שהמחזורים שלי חזרו להיות באותה העוצמה שבה הם התחילו. 

פיזית, המחזורים שלי מושלמים. קצרים. סדירים. בריאים. אבל ההורמונים? 

אני מרגישה אותם מעיפים אותי לכל הרוחות. חזק. מדי. 

לא סתם הסטטיסטיקה של נשים שגומרות על עצמן היא בדיוק בגיל הזה. שבו. את מרגישה כאילו את שוב פעם בת 17. רק שהפעם במקום להרגיש כאילו את בסרט פורנו, את מבינה שאת בסרט אימה. כי הורמונים מערבבים לך את הראש. המחשבות. הרגשות. ובגיל ארבעים. כבר ממש יש מה לערבב. 

אני ממש רעבה. 

הגרסא האמיתית. יום 3 לצום מים. אני מרגישה מצויין. 

קצת הרבה שבורה אחרי הפגישה עם אבוש. אלוהים. 

אבוש אהב את השיער הבלונדיני. מעך אותו, משך אותו וניגב עליו את הכל. 

הוא ביקש שאגיף את הווילון. שלא כל השכונה תראה אותנו מזדיינים במלון ליד הבית שלו. את רוצה לשחק באמא ואבא? התפשטנו ונכנסו למיטה. סובבתי אליו את התחת והתמקמתי בתור הכפית. הקטנה. הוא קיפל אותי עוד ועוד ואז הניח את היד על הטוסיק שבלט לתוך האגן שלו. שכבנו ככה כמה דקות. אני ביום האחרון של המחזור. בצום. והוא מפשק לי את הרגליים ביד שמאל. מאז שאבוש הפסיק לשתות הוא מזיין כמו סוס. יש משהו כל כך יפה בלהכיר מישהו כל כך הרבה שנים. עזבו שבמתכונת שלנו (מאהבים) כל מפגש הוא מפגש אחרון (בפוטנציה)  וזה מרגש ומעצבן בו זמנית. אחרי מה שהרגיש כמו נצח אבל בסהכ היה כמה שעות גנוּבות נפרדנו לדרכנו. הוא נסע הביתה לאשתו ולילדים ואני דהרתי להגיע הביתה, להתקלח ולהספיק לקונצרט. 

במקרה (😂) לא חישבתי את הזמן נכון. ואמנם היה לי זמן להתקלח, לא היה לי זמן לחפוף את השיער ולסדר אותו כמו שרציתי. אז יצא שיצאתי לקונצרט נקיה עם שיער של אחרי סקס. קרי. שיער סקס. שספח לתוכו נוזלי גוף. כמה שעות של בטהובן ערבבו אותי לחלוטין. בין המחשבות הדמעות והעצבים שחטפתי על האנשים שישבו לידי. עוד לא עיבדתי את אחה״צ וכבר המוח צריך לעבד סימפוניות. ופאקינג רגשות שמתחילים לצוף ברגעים הכי לא נכונים. מוזיקה קלאסית זה כמו מדיטציה. הכל פאקינג צף. הטוב הרע והמכוער. ובעוד אני מנסה להרגע, למצא תנוחה שנוחה לי על הכסא נגמר הקונצרט וההולנדי כותב לי שהוא מחכה לי בבר ליד. מלאה בזרע של אבוש שמתי את פעמיי לעבר ההולנדי. שמי בכלל המציא את הבן אדם הזה???

שוב פעם. איך זה תמיד אותו טיפוס??? (כולל אבוש😂). 

מפה לשם. הוא שתה יין. אני שתיתי מים (כי צמתי). שלוש שעות בלבלנו אחד לשני במוח. ובסוף הערב כשאנחנו עומדים מחוץ לבר הוא שאל אם הוא יכול לנשק אותי (מה קורה כולם מבקשים רשוּת?) ועוד לפני שהספקתי לענות, הוא שם את הידיים שלו על הראש שלי ונכנס לי לפה. עכשיו, בזמן הפגישה אמרתי לעצמי שאירופאים ממש לא בשבילי. הם יותר מדי הומואים בשבילי. אני צריכה טוסטסטרון שיוצא לגבר מהאוזניים. אבל כשהוא תפס לי את הראש ובהה בי עם העיניים הכחולות שלו - אמא. הפרשתי. פתאום האירופאי הפך לאגרסיבי. תפס לי את הראש ואת השיער (הדוחהההה) ואמר לי שהוא יודע שגם אני כמוהו. בעלת תשוקה בלתי נדלית 😂 נו. 

מפה לשם. ליווה אותי ונישק אותי בין הבניינים. כאילו. מאיפה באת לי עכשיו? 

חזרתי הביתה. מעוּכה. גמורה. והריחות שהשיער שלי אסף מהיום הזה. עכשיו גם הריח שלו עלי. 

בכל מקרה. למה אנשים תמיד מרגישים שהם יכולים לספר לי את סודות החיים שלהם שניה אחרי שהם פוגשים אותי? לפעמים אני מרגישה כמו הכוֹתל. אבל פאק. איזה בן אדם. איזה חיים. איזה ידיים 🥰

אני באוברלואד מטורף. במקום להתכנס ולקחת צעד אחורה מהכל (שזה כל הסיבה לצום) הגזמתי עם התוכניות. ישיבה בסוכה. קונצרטים. דייטים. אבוש. 

אני לא מסוגלת לזוז תפוס לי כל הגוף. זהו אפשר לשים אותי בבית אבות. 

אני לא רוצה שיכתבו לי יותר מהטינדר. אני כבר לא יודעת עם מי אני מדברת. והאמת. שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. אני רוצה להתחבר עם הדכאון שלי. לתנות איתו אהבים. לגמור. לבכות. ולישון. מחר - עוד קונצרט 😂

עשיתי את זה לעצמי. בנסיון להפיח בי קצת חיוּת. בינתיים, זה  רק מטפח בי את הרצון למוּת. בקיצור. אל תקבעו לעצמכם תוכניות בזמן שאתם מתים. 

כי תצטרכו לגרור את התחת שלכם ולסבול. 

שפחתכם הגמוּרה. ביי