Life Is Bliss

מתעוררת חרמנית שולחת לאבוש הודעה. היי. 

הוא בינתיים מתעלם. כהרגלו. 

נכנסת לסנאפ אחרי מיליון שנה ורואה שהפאק בוי שלח סרטון שלו מלטף את הכלי (היפה יש לומר). שואל מתי ניפגש לנעיצה. אני בתשובה מסבירה לו שעכשיו אני מחפשת אהבה ושו״ת ופחות מתאים לי להתלכלך בהסחות דעת שטחיות ומיותרות. הוא בתמורה אומר שהוא פתוח 😂. מותק. אתה פתוח כמו בתולה על המזבח. בינתיים אבוש חוזר אלי. אני שולחת לו תמונה של השיער החדש (הרבה יותר בלונדינית) ואז תמונה של השד שלי על רקע החלון בחדר השינה. כי התעוררתי חרמנית לשם שינוי. אבוש מתחרמן קמעה ושואל אותי מה אני רוצה. אני עונה לו שאני רוצה את הזרע שלו עמוק בתוך הבטן שלי. בינתיים אני מקבלת הודעה מבחור שלא שמעתי ממנו חודשים. היי, רק רוצה לכתוב ״היי״ מקווה שהכל בסדר איתך. קבענו להפגש בשני 🙈 בעיה קטנה  ממש קטנה. אין לי מושג איך קוראים לו. 

בין לבין דיברתי עם איש מהטינדר שהתרגש שביקשתי שיחייג. (כי. נו. הייתי ברכב). ואמנם באמת הרגשתי חמלה כלפי העובדה שהוא מבולבל ומפוחד מכל עניין הדייטינג בגילו, ושהוא רועד משיחה בטלפון - זה ייבש לי את הכוס ואת המוֹח. נראה לי שקצת הגזמתי. אני צריכה שאבוש ימעך לי את הצורה. שיתן לי לבכות עליו קצת. לגמור עליו קצת. וימלא אותי כמו תרנגול הודו. אני מרגישה כמו בלון בלי חוּט. הצילו. 

הוזמנתי לארוחה בסוכה אצל הרב. הוא הזמין אותי אישית אז לא יכולתי לסרב. לגמתי קצת יין אדום והרשתי לעצמי לצאת קצת מהמרה השחורה. האוכל היה בינוני ומטה אבל עשיתי את מצוות הישיבה בסוכה והעמדתי פנים שאני בת אדם נורמלית למרות מה שמתחולל בתוכי (שזה בעיקר הוריקן שמנסה להתניע אבל נסוג לתוך עצמו ונגדע באיבו). אחד הדברים שהכי קשים לי בכל האינטראקציות החברתיות הוא העמדת הפנים. גם אני מעמידה פנים כי זה מה שצריך לעשות בשביל לצאת נורמלית. אבל בפנים. כל הקרקס הזה שנקרא אנשים מחליא אותי. אני לא מבינה מה התכלית. אבל אני סוטה (גם) מהעיקר. 

כמובן שהרב השתכר כראוי והתחיל להזרים את כולם לשיר שירים ולהציג את עצמם. לא ברור למה הוא החליט להתנחל בשולחן שלנו. וככה היה. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי בוהה ברב שמח הלבב שהיה שיכור כלוט, והתחילו לעבור בי מחשבות מחליאות. הכרס שלו בלטה לעברי וארבעת הכפתורים בחליפה ישבו בכניעה מעל החגורה שלופפה בקפידה מתחת למותן. קצת יותר למעלה בלטה העניבה האדומה ועוד קצת יותר למעלה הזקן הלבן. שלא כמו שאר הזקנים שמתנופפים ברוח חצי קירחים, הזקן שלו היה בעל צורה. מלא ובעל אופי. הזקן התחבר לשפם שהתחבר לשיערות באף. ועל האף משקפיים מרובעים שגידרו גוּלוֹת כחולות. פתאום האיש הזקן הזה הזכיר לי את אבוש ועברו בי מחשבות זימה שהפתיעו גם אותי. תיארתי אותו בעירום ותהיתי עד כמה הוא חרמן. וכמה חזק המותן שלו יורה כשהוא מגורה ועומד לגמור. תיארתי אותו מועך אותי תחת כובד משקלו. ואז נזכרתי באישתו הרבנית הזקיינה ולא הצלחתי לתאר אותו גונח מעליה. למרות שברור שהוא גנח מעליה מספר לא מבוטל של פעמים. לראיה - הילדים. 

בקיצור. גם אצלכם חרמנות וגועל הולכים ביחד? 

(מצד שני, חרמנות היא סימן טוב לחיים. והגמירה במקלחת לפני הארוחה רק החמירה את המצב במקום להרגיע). 

אני מרגישה מתה. שזה אוקסימורון לכשעצמו. כי מתים אינם מרגישים דבר.

אבל נגיד ומתים כן היו מרגישים משהו, אז זה היה הכי נמוך והכי שקט והכי חסר תנועה שיש. לא. לא. זה לא מסתדר.

אני מרגישה שמשהו בי עדיין מבעבע ורוצה להתפרץ. אבל כרגע אני על מוֹד שקט 😂  

אני צריכה שמשהו/מישהו יחזיר אותי לחיים בשוֹק טוטאלי. 

או לחילופין שמישהו יחזיר אותי ״למצב״ רגיל. כי נמאס לי להיות על שקט. 

פ א ק. 

לא חשוב שהשימוש במוּנח מוטעה ומטעה, כל הראיון  מגוחך בעיני. יצר הסקרנות משתלט עלינו ואנחנו רוצים לדעת ולהבין, מה בדיוק גורם לבן אדם לקום יום אחד ולהחליט שהוא הולך לרצוח מישהו. הבעיה היא שזה אף פעם לא המקרה. גם ברצח תשוקה, הרוצחים לא בדיוק יודעים שהם הולכים לרצוח מישהו עד שהם רוצחים. אבל במקרה של רוצחים סדרתיים, זה משהו עמוק. שלפעמים יוצא לפועל ולפעמים לא. וכשזה יוצא לפועל, כמעט ואין אפשרות לעצור. ועל כן - הסדרתיות. 

בנוסף לשאלות התמימות של פירס, ״המומחים״ שהם הביאו לשפוך אור על הבן אדם, גיבבו שטויות בסטריאו. 

הרוצח מספר, שהיו פעמים בהן הנשים שהוא תכנן לרצוח - ניצלו. וכשפירס שאל אותו - איך? הוא אמר שהן ישבו איתו ברכב אחרי שהוא אסף אותן בטרמפ, ופשוט ניהלו איתו שיחה. אמיתית. ושעם אחת מהן הוא אפילו נסע אליה הביתה. הם עישנו ג׳ויינט והוא נסע בחזרה לבית שלו. 

אז מה בעצם לא בסדר עם הבן אדם הזה שרצח חמש נשים? 

בטח לא העובדה שהוא התחתן ונולדה לו בת והוא לא ידע איך להתמודד עם חיי הנישואין כמו שהליצן בראיון הדגיש. אם זה המקרה. כמה אנשים היו קמים לרצוח אחרים?  נו. באמת. 

פירס מצהיר בפני הרוצח, שהייתה לו ילדות רגילה. ששום דבר לא היה יוצא מהכלל. שההורים שלו אהבו אותו והוא הרגיש נאהב. בהצהרה האחרונה הרוצח מגלגל עיניים ומנסה לקבל את ההצהרה בקושי רב. 

הרוצח מנומס. מדי. קורא לו אדוני. כן אדוני. Yes sir. 

רק מהצפייה בראיון, מבלי לדעת פרטים לעומק אני יכולה לכתוב דו״ח מצב של עמודים על גבי עמודים על מה לא בסדר עם הרוצח הזה. לא היה לו שום דבר נורמלי בילדות. אפילו לא קצת.

ובעולם אחר, הוא היה פותח שם משתמש באתר כמו הכלוב ומוצא מפלט לנטיותיו. הוא כבר למד לומר שהנטיות שלו התחילו בערך בגיל שש (כאילו להצדיק שהנטיות מולדות). 

למי שסקרן, להלן הראיון: 

16 שנים עד שנפל האסימון על הראש. 

טוב. עדיף על חיים שלמים של שקר וכזב. 

למרות שהכל שקר וכזב בכל מקרה. 

אבל זה יפה לראות שאולי את לא משוגעת. 

ושפשוט נשפו לך רוח בפנים. רוח? יותר כמו הוריקן. בשביל להסיח את הדעת. אני לא באמת שואלת למה. כי את התשובות לשאלות שלי אני יודעת יותר טוב מכל אחד אחר. ואיפשהו בכל החרבנה של הלא לדעת ולתהות - אני גם מודה על זה שלא ידעתי. כי כל כלא הוא גם אי תחוּם. ידוע. ובטוּח. שגם הורס וגם שומר על מה (ומי) שבתוכו. ועל זה - תודה. קיבינימט. 

בנסיעות ארוכות, אני אוהבת להעביר את ההילוכים ברכב לספורט ולהרגיש את ההגה מתהדק. להוריד את משקפי השמש על העיניים, להתמכר ללאונטין פרייס שמזמזמת לי באוזן את אאידה של ורדי. לפני הנסיעה הביתה מצאתי את עצמי על חוף פרטי (אשכרה בחצר האחורית של מישהו) בשקיעה. השמש נמסה לתוך המים; קצב הגלים נשאר בי במשך שעוֹת. 

בין הפאקינג שמשוֹת. 

איפה גברים הולכים לבכות? 

אני מבינה שיש מחסור במשאבים באופן כללי. אבל כשזה מגיע לגברים במצוקה, איפה הם יכולים להתפרק? אני שואלת באמת.

אם מישהו יכול לכתוב לי. אני לא במצב של לשאת מישהו על הגב בטח לא לתמוך במישהו באופן רציף. מדובר על אדם שהכרתי לפני כמה ימים שמראה סימנים ברורים של מצוקה וקושי. ואני בקושי מתפקדת בעצמי. יש לי הרגשה שהוא אובדני. ואני לא טועה. 

מה שאני בד״כ לא לוקחת בחשבון, עם כל הנסיונות האלה להיות יותר מעורבבת, פעילה, בתנועה, בעשיה - הוא העובדה שכשזה לא זה, מגיע הדאון. כי כל מה שמוציא אותך מאזור הנוחות - בין אם הוא מצליח או לא, דורש הסתגלות. אז בינתיים הכל מתפרק לו בשלווה. ה כ ל. בבת אחת.  

אני לא יודעת מה עובר עלי. פחות או יותר אני זומבי. בא לי למות. אני לא יודעת אם אלה ההורמונים (והם בשיא). או החגים שמתעתדים עלינו. או הילדים שגדלים מהר מדי. או אני שזקנה כבר. מזג האוויר שבכלל לא משחק לפי הכללים. השפעת שאיך בכלל אפשרי שעוד לא התגברתי עליה. וואי. קשה לי. ומגעיל לי. ומלוכלך לי. ומבולבל לי. אני בקושי זזה. בקושי נושמת. זה לא ירידת מתח. מרגישה שהוציאו לי את התקע מהחשמל. 

שום דבר לא נכון. שום דבר לא מנחם. 

לא מסופקת. 

לי סרטונים וג׳יפים מחרמנים. תעזרו לחברה לגמור. 😌