Life Is Bliss

אתמול היה לי יום. עמוס. בלשון המעטה. כל מה שרציתי היה להכנס למיטה ולא לצאת ממנה. בסוף הלכתי לאירוע בשביל להתאכזב. להתחפר קצת יותר עמוק באכזבה. בנטישה. סה״כ. היה טוב. אח״כ הלכתי לקונצרט. ולקינוח, נפגשתי עם בחור מהטינדר. נפגשנו בלובי של המלון שבו הוא שוהה כבר מעל חודש. ישבנו על הרצפה. אכלנו המבורגר. הוא ציטט לי ענייני קבלה. והיה נראה מסטול לגמרי. והוא היה. מאחורי מסך הקלונקס. לא ברור אם באתי לשבת איתו בגלל שהבנתי שהוא במצוקה. או שהוא ישב איתי כי אני במצוקה. הכל דוחה לי  ומרגיש שאולי הפעם זה לא ״יעבור״. מפה לשם. להפגש עם זר שרוצה לחנוק אותי ולתת לי מכות בישבן? כן או לא? 

אני צריכה משהו כבד עלי. זה מנחם. 

אני יודעת כמה ברית מילה כואבת. בגלל שחוררתי לעצמי את העורלה הנשית. אני מתלבטת אם להשאר בלונדינית או לחזור להיות ברונטית? ההורים עזבו ויחזרו רק אחרי החגים. ״הדבר״ הזה שאני מוותרת עליו גורם לדיאלוג הפנימי שלי להשמע כמו וויכוחים של חיזבאלה עם חמאס. והלב. הרגיש והרוטט שלי מרגיש כאילו מעכו אותו בכוונה. תחילה. 

פגיעה. חרדה. חרמנית. מבולבלת. ואנחנו עדיין בספטמבר. 

לפני שהתחלתי להתראות עם התורן, הרגשתי עם עצמי שאני רוצה לחזור לבשל. זנחתי את הבישולים כי בהתניה במוח שלי בישול שווה ערך לביטול עצמי. באתי ככה מהבית. טעונה בכל המקומות הנכונים להפוך אותי לבת זונה. ובתרגום, קשוחה וגברית. נראה לי לפעמים שאולי בגלל זה גם הבדסמ. כי אין לי איפה להיות רכה, כנועה, נשית ומתמסרת. וזה די מעייף להיות כלבת אשמורת 24/7. כאילו. כמה דמויות חיות בתוכי? 

בכל מקרה. מצאתי תקליט של ג׳סי נורמן שרה את שטראוּס. 

אני חושבת שהגיע הזמן לנקות את המשרד שלי. 

בהכי דרמטי שיש. 

דמעוֹת. 

יש שלושה סימנים ללידה פעילה. אני בחדר עם אחד מהצוות. אבל אנחנו לא במשמרת. פתאום דפיקה בדלת, מישהי שצריכה את העזרה שלנו. גברת, אנחנו לא בעבודה כרגע. זה לא משנה. היא עומדת בדלת, מחזיקה את עצמה כנגד צידי הדלת ואומרת שהיו יולדת. אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי, היא זקנה מדי בשביל ללדת. מסתכלת למטה, היא בלי תחתונים ומשהו יוצא לה מהכוּס השעיר. או.מי.גוד. היא יולדת!!! תוך שניה מתחיל לבצבץ - ראש. ענק. הכוּס מתרחב. הראש יוצא. רק הראש. ראש של בן אדם בוגר. כמו ראש ערוּף. בלי גוּף. ונוחת על הרצפה ברעש של כדור באולינג. בוּם. התעוררתי מחלום. 

למה לעשות לי ככה🤯

חלומות מתוּקים. 

נשים בגילי מחפשות חתן להתחיל איתו משפחה או לחילופין מחפשות איך לצאת מנישואים כושלים. אני, מאידך, שוכבת במיטה עם הבגדים. מחככת את אצבעות רגלי כנגד כף הרגל וחושבת על ההזדמנות שנפלה בחלקי. לבלות את שנות העשרים והשלושים בגידול ילדים, בבניית משפחה, בפירוּקה של המשפחה, בהתאבלות וגדילה מאסיבית אם כי קשה וכואבת במיוחד. הזמן עובר לו. ואיתו, עובר הכל. ההרגשה שהנה, עוד רגע, משדכת לי דחיפוּת בנישואים קתוליים. 

מה שבכלל רציתי לומר הוא שמתחיל לרדת לי מהדרמה של גיל 40 ואני מצליחה לראות קצת מעבר לסוף. עוד יש לי כח. 

כבר ארזתי הרבה חכמה ותבונה. בעיקר לגבי עצמי. שזה מה שחשוב באמת. ועדיין יש לי הזדמנות לתקן. לעשות את זה יותר טוב. אני לא חייבת להמשיך לחיות בהתגוננות תמידית. מהכל. 

עדיין יש לי הזדמנות לחיות. לגדל את הילדים. לגדל את עצמי. 

לעשות את מה שתמיד רציתי לעשות אבל לא ידעתי איך (עדיין לא יודעת אבל כבר פחות משנה איך. רק רוצה לעשות). 

ואני רוצה את הסוף הטוב שלי. מהול בדרמה אהבה וזיונים אין סוף. 

שכחתי כמה זה נעים להתכרבל עם דב אכפת לי במיטה. כשהזין שלו דוקר אותי בגב😍 

ולמרות שככל הכנראה דב האכפת לי הספציפי הזה כנראה לא הדב שאיתו אצעד אל השקיעה - עדיין נחמד לי שהוא כאן עכשיו. להוציא אותי מהתרדמת. זהו. 

ותודה לגיל 40 שהביאני עד הלום. בהלם טוטאלי וברוח טוטאלית פחות. להית׳ 

כשאת עושה למישהו סטוקינג בפיסבוק ובטעות נלחץ לך לייק. 

איך אפשר לדעת הכל על האדם שמולכם? 

צריך לדעת הכל על עצמכם. כי רק סוג אדם מסויים ימשך אליכם. 

אתם חושבים שכל הנשים רוצות שהגברים ירתקו אותן למיטה ויזיינו להן את המוח ואז את הצורה עם קצת הרבה אלימות? 

מזל שהבאתי ביד לפני שהלכתי אליו. 

לי פודרה. צבעתי ריסים. וחזרתי להיות חרמנית. 

במשך ארבעה חודשים אנסתי את עצמי לעשות משהו. 

משהו מגניב. משהו שחשבתי שלא אוכל לעשות. מכל מיני סיבות. 

ורציתי לעשות - מהסיבות הלא נכונות. כהרגלי. דחפתי את עצמי מעבר לגבול היכולת. עמדתי במכשולים ונשרפתי עד כלות. 

כי. אני. לא. מוותרת. לא. משנה. מה. 

אוקי. הוכחתי לעצמי שאני לא לוּזרית. פאקינג עשיתי את זה. 

ארבעה חודשים אני על המשמר. מחכה שהכלבים יתקפו. והם תקפו. נשכו. תלשו בשר. ושבו לעוד. 

הקול שבפנים אמר לי - תפסיקי כבר. 

והקול השני אמר - אל תקשיבי לקול הראשון. הוא רוצה שתכשלי. 

את תשנאי את עצמך אם תוותרי. 

עובדה מצחיקה - שנאתי את עצמי גם כשלא וויתרתי.

לצורך הבהרה - זה לא משהו שהייתי חייבת לעשות. בכלל. זה משהו שבחרתי לעשות. לשלם. ללמוד. לסכן את החיים שלי. תרתי. והנה הקול שוב פעם אומר לי - לוּזרית. תראי איך את מוותרת. אבל עכשיו אני מבינה שלא תמיד אני צריכה להוכיח לעצמי שאני יכולה. אני פאקינג יכולה. אני פשוט בכלל לא רוצה. 

אני רוצה את החיים שלי בחזרה. את החיים ששנאתי לפני ארבעה חודשים. שנצים. התנדבות. לנקות את המשרד בבית. לכתוב. לקרא. להקשיב לתקליטים. ללכת למוזאון. לאופרה. לבלט. לסרטים. ליער. לשבת בקפה. לדבר עם אנשים. יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה לעשות. שאני רוצה לעשות. זה - לא אחד מהם. או לפחות - זה לא מה שחשבתי שזה זה. בקיצור. הלכתי להגמיר את עצמי. כל טוּב. ומה שיהיה - יהיה. עם הדבר הזה. אני מפסיקה לשבור את הראש. נגמר לי. 

אבל לא בדיוק.

כשסיפרתי למר פורשה שאני ביער, הוא אמר שהוא יודע בדיוק איפה אני בגלל שהוא לפעמים משחק גולף לא רחוק משם. 

כאמור. אבוש גר לא רחוק מהיער. 5 דקות ליתר דיוק. ומשחק גולף באותו מועדון בדיוק. קצת צנחה לי הבטן לחשוב שאולי הם מכירים ואפילו שיחקו גולף ביחד. אני ממש רואה את זה בעין רוחי. רואה אותם אפילו מסתדרים ומחבבים אחד את השני. עכשיו, כל מה שנשאר לי לעשות זה להמציא תירוץ להכרות שלי עם אבוש. כי אין שום מצב שבעולם שאנחנו מכירים. לא בגיל. לא בסטטוס. אין קשר בכלל וקשה לדמיין אפילו איפה היינו יכולים להכיר. למרות שבעוד שאני כותבת את זה פתאום בא לי רעיון. לא בטוחה שיחזיק מים. 

מה שלא יהיה, לא לספר לאבוש שמר פורשה משחק גולף במועדון שלו. ושאפילו יש מצב שהם כבר שיחקו ביחד. כאילו. מה הפאקינג סיכויים???????! אוי ואבוי. 

טוב. אם בהריסות עסקינן. כתבתי לאבוש. והצעתי שניפגש. כי. הבחור שאני (איך נקרא לזה?) יוצאת איתו - מלחיץ אותי. 

אם אני מכירה את אבוש, הוא יבוא למלא אותי בזרע. אני רק צריכה לספק לו יותר פרטים על מר פורשה. על איך הוא שם את הידיים שלו על הראש שלי כשהוא מנשק אותי. ואיך אני מרגישה שיש לו זין גדול מהמזמוזים.

טוב. אז לפני יומיים הייתי מעורבת בתאונה. שהייתה יכולה להיות קטלנית. אבל בנס. לא ברור איך. דהיינו - הנס. יצאנו ללא שריטה. הרכב, שאמנם עלה על מדרכה ואז צלל לתוך חניון - לא התהפך. איכשהו הכל על הגלגלים. ובנס לא היה שם עובר אורח. שכמובן היה מת אם הרכב היה פוגע בו. אני כבר יומיים מעבדת את התאונה. גם בגוף וגם בנפש. אני בסדר. היה מפחיד. כל החיים עברו לי מול העיניים. והגוף. הגוף עשה את שלו. נכנס לשוֹק. הרגשתי את זה בסוגרים. זה טוב לדעת שבמקרה חירום - לגוף יש דרך משלו לסדר עניינים. 

בקיצור. כאילו שלא מספיק שאני במשבר גיל הארבעים בלה בלה בלה. עכשיו התאונה הזאת מעלה אצלי תהיות ושאלות (נוספות), לגבי. טוב. הכל. מה לעזאזל אני עושה. לאן אני הולכת? מה המטרה של החרא הזה? גיליתי גם שלא ממש בא לי למות. ככה כדרך אגב בהתחככות עם המוות. מה לעזאזל אני רוצה מעצמי? והאם זה היה סימן בשבילי לעזוב? כי כבר הרבה זמן ממש ממש לא בא לי להיות שם. בכל אופן. אתמול הלכתי ליער. עשיתי התבודדות. הייתי שם כמה שעות. אני והיתושים. והנחשים. והלטאות. בכיתי. דיברתי עם אבא שבשמים. וביקשתי שיעשה קצת סדר. כי מבולבל לי נורא. אח״כ, הלכתי לאיבוד. תרתי. ואז מצאתי את הדרך בחזרה לרכב. חשבתי קצת על אבוש שגר קרוב ליער. ואחרי ההתבודדות נסעתי למר פורשה הביתה. הוא היה נחמד ומנומס כהרגלו. הכין לי ארוחת ערב. כל חמש דקות שאלתי אותו אם אני יכולה לעזור במשהו. הוא אמר לי לשבת בשקט ולא לעשות שום דבר. שוב פעם בילינו מלא שעות ביחד. מוזר לי כל הסיפור. מפחיד לי כל הסיפור. אני מחפשת אותו בהכל. התמזמזנו על הספה. הוא בהחלט לא מנשק כמו אבוש. אבל כן יש לנו בונדינג נחמד. עבר שבוע מהדייט החלומי. והוא מתחזק את הקשר. אני לא יודעת אם זאת אני. או שזה באמת הוא. בכל מקרה. אני מרשה לזה להתפתח (או למוּת). מה שיבוא קודם. אבל אני זהירה כמו זברה בסוואנה. חושדת בהכל. 

זהו. זה. למה כל שנה לקראת החגים אני אוכלת סרטים קיומיים? לפני שנה זו הייתה הביופסיה. הסתובבתי כמו זומבי מחכה למותי הדרמתי. השנה, אני באיבוד. נמאס לי להיות באיבוד. 

הצילו? 

יש לי חשק בלתי מוסבר להרוס לעצמי את הכל.