|
|
|
רוצה לכתוב על חוויה נקודתית בנושא אבל אין לי כוח להכנס לזה. החוויה הייתה קצרת מועד אך משמעותית. כל כך משמעותית שאם לא אותה חוויה - לא הייתי כאן היום.
והנה אני כאן היום - חופרת כהרגלי. קוף קטן בקרקס שלכם.
בת 40 אבל תכף גם לא בת 38.
בבקשה תפסיקו לומר לי שהכל עוד לפניי. שעוד לא התחלתי לחיות. שכל הדבר היפים - תכף.
מוזר לי לנשום. מוזר לי להיות. מרגישה שאני באיזה לימבו מפגר. שהכל נהיה פחות מובן והבלבול גובר. הכל מדולל.
אני לא מוצאת משמעות בשום דבר. באף אחד. הזנחתי את עצמי ואת הדברים שמעניינים אותי בשם הלימודים. בשם - חוסר הזמן. מזניחה את הבית. את הילדים. יש לי בחילה. פיזית (אולי כדי להפסיק לצרוך ארטישוק כבוש).
אני מרגישה שלקחו את המוח שלי וירו בו עם פגז. הוא עכשיו מפוזר בכל מקום. חסר תועלת.
אני כביכול חיה חיים משמעותיים (מה זה חיים משמעותיים? 😂). מגדלת ילדים, לומדת, מתנדבת. ואז מתנדבת עוד קצת.
אבל בגילי - אני עדיין לא יודעת מי אני ומה אני רוצה מעצמי באמת. בימים האחרונים אני ישנה. הרבה. וזה מרגיש לי כמו הבזבוז הכי גדול שיש. במיוחד כשיש כל כך הרבה לעשות.
אני לא יודעת מה לעשות. מאיפה להתחיל לסדר את ההזיה הזאת שנקראת חיי. זומבי מהלך. לא סובלת את עצמי.
אם עכשיו הוא לא הזמן הנכון לעשות חשבון נפש, לחשב מסלול וליהנות ממשבר גיל, אימתי?
אתם יודעים מה עוד מדהים?
האנשים שעושים לך לייק לב כשאת אומרת להם שאת מחפשת מערכת יחסים רצינית שתוביל למיסוד הקשר. דהיינו. חתוּנה. כאילו. כבר אי אפשר להפחיד אנשים מראש עם יציאות כאלה. צריך אסטרטגיות חדשות.
כמות הדגלים האדומים שאני מוכנה להתעלם מהם בשם הדברים שמחרמנים אותי. מפחידה. בכלל. סוג האנשים שאני נמשכת אליהם. האנשים שכל בן אדם נורמטיבי - יעדיף שתהיה בינהם חומה. אני מתחילה לדמיין אותם בתוכי.
ובכן. הדייט היה - נחמד. הוא - מאוד חמוד במציאות.
הרבה יותר קטן (גובה, גובה) משציפיתי. אבל - בהחלט מחרמן. אני לא מאמינה שנדבר שוב.
האמת. שהוא מצא חן בעיני. אבל מעבר לנתונים היבשים (ולתחתונים הרטובים), הפעם אני מקשיבה לבטן.
משהו שם לא מסתדר. לי.
נמשיך בחיינו.
תמיד סימן טוב כשהאצבעות שלך מוצאות את הדרך לתחתונים בזמן שאתם מדברים בפון. שיחת חולין. והאצבעות מלטפות. חופרות. אתם מנתקים. ופתאום את מגלה את האצבעות למטה. העברנו את הדייט לשבת. מה אני לובשת 🧕
אבוֹת הם גיהנום על פני האדמה. וכל יום חמישי אני מקבלת בעיטה לפרצוף. עולה לקומה השלישית. שם הם עדיין יחסית - חיים. אבל איזה אומללות. בטי ישבה בחדר האוכל והתביישה לדבר איתי. בטי, שתמיד יש לה פן בשיער. שהאיפור שלה מושלם כאילו יש לה כרטיסים לאופרה. שהבגדים שלה יותר יפים משלי. ישבה שם מובסת. ניסתה ללעוס אוכל בלי שיניים. כי הבת שלה, ״שכחה״ לשלם לרופא השיניים. אז הם ביטלו לה את התור. ועכשיו היא (הבת שלה) לא עונה לה לטלפונים. הולך ישר למענה הקולי. עכשיו. יש מצב שיש הסבר לחרא הזה. הלוואי. ואולי הדברים כמו שהם נראים. חרא איד גדול.
עולה לקומה הרביעית. זה ממד אחר. חולי אלצהיימר. זרוקים על הכיסאות/הספות/כסא גלגלים. ישנים. בוהים. מחפשת את שרה היא בחדר מסדרת פאזל. שמחה שבאנו לבקר אותה.
ןאני רק לוחשת לבן שלי - שאני מעדיפה שיהרגו אותי בבקשה. רק לא לשם. זה אחד המקומות הכי יקרים. הכי טובים. הצוות - למות. זאת אומרת - הם כאלה מדהימים שלא יתנו למות.
אבל הם יושבים לבד בחדר. מבולבלים. נעים במעגלים. אוכלים. רואים טלוויזיה. ותוהים. וואטדהפאק. או שאולי הם לא תוהים. ורק אני מתחרפנת מהעניין. מזל שלי - מותר לצאת.
טוב.
אמא שלך מתוקה. בת זונה. מה את פונה אלי, יה טרחנית.
״מתוקה, שימי לב לסביבה שלך״ ונסעה לה😂
טרחנות שלום. אני השכנה של מלורי ואני רואה אותה כל יום משתזפת חצי ערומה במרפסת. היא יושבת שם בתחתונים וגופיה שהיא מורידה לחצי תורן כדי שלא ישארו לה סימני שיזוף על הכתפיים.
תמותי. מכוערת.
תגידי תודה שאני לא טופלס.
הצלחתי להכניס את רוב עווונותי לאיזה מזוודה וזרקתי אותה לים. אממה - נותרתי אנושית להפליא וכשהכל עולה לי נותרתי ללא יכולת התמודדות. (אני מדברת ברמה שהמוח מקצר מרוב טרלול). כבר לא מעשנת לא מקיאה, לא חותכת, לא מזדיינת, לא עולה לבתים של זרים, לא שולחת תמונות עירום ולא מאוננת עד שכואב. כל היופי הזה - עבר זמנו.
לקראת יום הולדתי המממש ובא - פיתחתי עֲבֵרָה חדשה.
אני יכולה לחטא בה בכל מקום בכל שעה אפילו בין אנשים.
אני מלטפת את גב כף ידי על הסימן שהשארתי שם - עם שיני.
אבל יותר חשוב - מה אלבש לדייט שלי עם הקצין ביום שישי?
זאת אומרת. אני מכינה את עצמי למפלה. אבל גם באיזשהו מקום רוצה שהוא יהיה יותר טוב במציאות מאשר על הנייר.
כמו שאבוש היה. המציאות עלתה על כל דמיון. על כל דמיון אפשרי. צמצמתי את מה שמחרמן אותי בגבר לדבר אחד.
שאינו קשור למראה אגב. אפילו לא קצת.
בשביל שהכוס שלי ממש יתכווץ מרוב התרגשות - אני צריכה להעריץ אותו. להתפעל ממנו. לחשוב שהוא לפחות הסגן של אלוהים. בכל מקרה. מה אני לובשת ביום שישי. מה מה מה. מה?
יש לי דייט ביום שישי.
הכל הזוי. בקטע הזוי.
הסתכלתי בקלנדר. וביום שישי החצוצרות שלי משחררות.
אני בשבוע הביוץ והשיא יהיה ביום שישי.
ל מ ה? 😂
בכל מקרה. יש לי חצקוּן בפנים. פריחה לא ברורה מעל החזה.
ואני נוטפת מהכוס כמו נערה חרמנית.
(אלוהים, אתה עושה עלי מספר?)
שהחיים עוברים לידם. הם בסדר גם כשהם לא בסדר. או שהם חיים בהכחשה טוטאלית וטוב להם ככה. ויש אנשים שקופצים מקומה שמונה עשרה. וזהו. זה תמיד פוגש אותי במקום הכי חשוך. שלי. לדעת ולהכיר אנשים שבחרו ככה - טורף לי את המוח.
