אני חושבת שבטוּח לומר שממש עומד לי על אנשי צבא. כמה שיותר בכירים ככה יותר עומד. סה״כ אני אישה טיפוסית שמפתחת לחוּת בתחתונים לנוכח הגבריות המתפרצת והקשיחות הבלתי ניתנת לריסון שאנשי צבא ניחנים בה.
ובתור הערת אגב, כמה שהם יותר קשוחים במאצ׳ו, במשימתיות בהשגיות בנכות הרגשית המתבקשת אם יעשו את תפקידם נאמנה - מה שהכי יפה ומחרמן זה כשהם מורידים את מגננות המגדל ומתגלים כאנושיים.
אבל בתור אישה את תמיד רוצה לדעת שהגבר שלצידך יכול לתלוש למישהו את הפנים באם יעלה הצורך. גברים במדים - אתם מחרמנים. אותי. מאוד. ויש בכם משהו שגורם לי להעריץ אתכם. וזה לכשעצמו מחרמן טילים. (בחירת מילים גרועה).
ראיתם בּיף? כשאלי וונג מאוננת את עצמה עם נשק טעון?
כזה 😂 ואז בא בעלה ומציע לה שתכתוב יומן הוֹדיה; כי חשוּב להיות בהודיה. וגם חשוב להזדיין. כל אחד מה שמתאים לו.
ובשינוי נושא חד - מסתבר שהפחד שלי ממחויבות עמוק ושיטתי. היום צחקתי על עצמי בקול כשהבנתי שמשהו שאני עושה באופן אקראי הוא התגלמות הפחד שלי ממחויבות. מקרבה. מאינטימיות. זה מדהים כמה אני מסוגלת ללכת מסביב רק לא לאיפה שבאמת צריך. (דחיינות? לכו פוסט אחורה). אני הולכת דוּח לאיפה שנוח ולא מאיים. ואני אפילו לא כועסת על עצמי. למה להכנס לאיפה שמאיים לי?אין צורך
אין לי בכלל תפיסת זמן. עברו חודשיים מאז שמחקתי אותך כליל. ואולי זה בגלל שהכל קרה לי מאז - אתה כבר לא כל כך מרגיש אמיתי. והיום עלית בטיפול. וסיפרתי למטפל על המאהב שלקחתי בזמן הגירושים. והוא, סבאלה אמיתי דורות אחורה מתקן אותי - יזיז. סליחה? התכוונת שהוא יזיז.
את מי הוא מזיז? 😂 אני לא אוהבת את המילה הזאת. אני מעדיפה מאהב. בכל מקרה. עוד מעט יום הולדת. אני בפאניקה מהשנים שעוברות. אמיתי. בכלל אני אישה בפאניקה תמידית. צריכה איזה מפקד שיעלה עלי כמו שמיכה כבדה ויגרום לי לשכוֹח מהכל.
מבולבים? גם אני פאק. גם אני.
וגם. יום ראשון בלי סיגריות. שוב.