אין לי אפילו מילים לתאר את הכאוס שבו אנחנו נמצאים. אני. הילדים. הכל נופל עלינו מארון החיים. וכולנו בסערה. כל אחד לחוד וכולנו כיחידה. הכל עקום. לא ברור. הילד החליט לשקר בבית הספר. ואז על הדרך לשקר למנהל. קצת הושעה קצת קיבל על הראש. המנהל התקשר אלי עם הילד על רמקוֹל (בעודי עולה לפגישה עם המטפל. פרוּמה כמו אף פעם).
רק רציתי להודיע לך שהוא מושעה. אוקי. תודה.
ההזנחה (שלי) עושה את שלה. אני יודעת מה זה לגדול ולהרגיש יתומה. שלאף אחד אין זמן בשבילך. שאף אחד לא רואה אותך. שאף פעם אין הפוּגה. לא מהחיים. ולא מהבדידות שבהתמודדות. אז את חותכת. מקיאה. ומוכרת את עצמך למרבה במחיר. בואו. לא צריך למרבה במחיר. לכל מי שרק מחייך. סטיתי מהנושא.
לפני השינה הוא קרא לי לחדר. הוא נוהג לעשות את זה. ואמר לי. אמא. אני בלחץ. מבית הספר. התיישבתי על המיטה לידו.
אמא, תעשי לי נעימי בגב? ועכשיו בשיער? ועכשיו תלטפי לי את הפנים? אמא. את ממש מקצועית. עכשיו אני כבר לא בלחץ. לפחות את לא כועסת עלי כשאני מסתבך בבית הספר.
כי בין כל התגובות המוגזמות שלי. כמעט על הכל. בית הספר זוכה לנונשלנט לא ברור.
אני לא יכולה לתאר במילים. כמה הידיעה שהוא קורא לי - משמעותית עבורי. הוא קטן (ותמיד ישאר כזה בעיני) שגדל (12 בואכה 13) ולי יש את הזכות להשקיט קצת את הלב הסוער שלו.