Life Is Bliss

אני חושבת שהגיע הזמן לזנוח את רעיון האהבה העצמית. 

אהבה. יש ימים שבהם ראוי שלא נאהב את עצמנו. 

וזמנים, בהם ראוי שאהבה עצמית תהיי איפשהו שם ברקע רחוק מהעין ורחוק מהלב.

בכלל, אהבה עצמית היא האבסה מיותרת. כמו סוכר.

כמו פחמימות. כמו סיגריות ואלכוהול. כמו סקס זמין וזול.

אהבה עצמית תוקעת אותנו במקום. 

אנא, מכל היוגיסטים ומבקרי הריטריטים למינהם - תניחו את המחצלת. 

הגעתי לזה רק עכשיו. בגיל 39. 

בימים האחרונים, אחרי שסיימתי את הלימודים. סיימתי את הלימודים!!!!!!! אחרי שסיימתי את צום המים וחזרתי לאכול בצורה סבירה לכל הדעות. אחרי שחזרתי לישון בצורה מספקת. ישבתי ברכב, עם השיער החדש והצלקות החדשות מהמרתון שכיכבתי בו בשנים האחרונות. אני די מרוצה מעצמי. אבל יותר מהכל, התחלתי לכבד את עצמי. אני מכבדת את עצמי על האדם שאני. על המהלכים שאני נוטלת והדברים שבהם אני עוסקת. ובעיקר - אני מכבדת את עצמי על האופי שהתפתח לו מתחת לכל הקושי, הדמעות והכאפות האינסופית. 

אהבה יש בין אמא לתינוק. 

אדם - ראוי שיכבד את עצמו.

הוריי. לי.

משכתי לו בזקן וקראתי לו סנטה.

התכרבלתי והתרפקתי עליו כמו חתולה מיוחמת. 

ישבנו בקצה של הבר על כסאות מעצבנים, פתחתי רגליים וביקשתי ממנו שיתקרב. מילימטר מהפנים אחד של השני. 

הידייים ליטפו את הירכיים רפרפו ליד הכוס. כל הערב. 

הייתי מבלבלת כהרגלי. נעה בין - לא נזדיין בפגישה הראשונה ל - אתה בא לשירותים? טיזינג חולני. וכייפי 🥰

הוא חמוד. מאוד. יש לו זין מהמם. מוח חריף. ומנח רגשי/פנימי דומה. משמע. הוא נוירוטי. כמוני. לא פחות. אבל הוא גם חרמן. סוטה. ומתחשב. שילוב מנצח. בשבילי. 

לא אשקר, המוח שלי מתביית על מי שהיה האובייקט המיני שלי במשך שבע שנים. הכל מתערבב לו במוח. אני חושבת עליו כשהחדש נוגע בי. נראה לי הגיוני. שעד שהחדש יגמור לי עמוק בכוס, הדמות שלו תעלה בסירקולציה המינית של המוח. 

בחזרה לבר. נזיפה מבעל המקום על גילויי חיבה במרחב הציבורי. בסה״כ נטפתי על הכסא בזמן שהוא ספר לי את שיערות הערווה. הלכתי לעשות לייקים לתמונות זיינים אחרים. 

ולהתעלם ממנו. אני יודעת שהוא בודק. 

חלומות מתגשמים. אבל לרוב - לא. 

וגם - איזה כייף זה אורגזמות שגורמות לאצבעות הרגליים  להראות כאילו יש לנו רגלי צפרדע מחושמלת. 

הייתי חייבת לענות למייל. אין מנוס. קבענו לדבר בטלפון. כל הבוקר נמנעתי מלחייג. בהיתי במייל. במספר. הכל בהה בי בחזרה. מצידו השני של הקו - ענה לי קול מרומם אך יציב. 

מה שלומך המון זמן לא דיברנו (17 שנים ליתר דיוק! אבל מי סופר). שיחה עניינית בנוגע לענייני בר המצווה. אין מנוס. איך אני מתחילה להתיחס לפיל שעל הקו? 

היא עושה את העבודה שלה סה״כ אני לא יודעת אם היא אדיבה בגלל שזו העבודה שלה או שהיא באמת לא על זה יותר. אין לי ברירה - תראי אני חייבת להודות שכשראיתי את המייל ממך לא ידעתי איך להגיב וקצת הרבה נלחצתי. 

חשבתי על זה שזה יכול להיות קצת מוזר לקבל מייל ממני. תקשיבי, הכל בסדר. הכל בעבר. הרחוק. 

כן אני מבינה. ועדיין. ברשותך - אני רוצה להתנצל על מה שהיה (על זה שניהלתי רומן עם בעלה לפני שבע עשרה שנים והיא תפסה אותנו). 

אני יודעת שמה שעשיתי היה מכוער. עשיתי טעות ואני מתחרטת על זה מאוד. היום שאני אמא ואשתו (לשעבר) של מישהו יש לי פרספקטיבה אחרת על הכל ואני מבינה כמה כאב גרמתי לך ולמשפחה שלך. אני מבקשת סליחה. 

האמת שרציתי לעשות אל זה במשך שנים אבל לא היה לי אומץ. אני לא יודעת אם היא באמת התגברה על כל הסיפור או שהיא עושה את עצמה. לא יודעת אם באמת סלחה והתקדמה ועכשיו הכל פשוט שושנים. אבל נחמד לי לדעת שאני לא רק יודעת לעשות דברים ״רעים״;  גם דברים כמו לקחת אחריות לומר שטעיתי ושהייתי חרא. 

אולי יש לי תקנה. 

בחיים שלי לא ירקתי על בן אדם בקטע כועס. 

לא חשבתי שהפה הקטן שלי מסוגל לקבץ מספיק רוק ליריקה שאשכרה תנחת על בן אדם אחר. וגיליתי שכן. 

יצאתי משם על סף עילפון. נראה לי שעד עכשיו המוח שלי על אוטומט. הגוף לא כאן. לא מרגישה אותו. 

הרגשה של שוק. בגוף. בראש. כמעט התעלפתי מהנשימות המהירות. אחרי שיצאתי קצת מהשוק באו הדמעות. 

ועוד דמעות. ועוד דמעות. והכל עולה ועולה. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. לאן לזרוק ולהטיח את עצמי. איפה לנשוך את עצמי ועל איזו גבעה למות. ואז זה הכה בי. לקחתי מעצמי את הכל. 

בפגישה הראשונה המטפל שאל אותי למה בדיוק אני מרגישה שאני צריכה טיפול. אמרתי לו שאני כועסת. תמיד וכל הזמן ושפתאום (פתאום!) זה מתחיל לצאת ממני כמו שזה בחיים לא יצא. בצורה אלימה. איבוד עשתונות טוטאלי. ושאני לא מבינה למה דווקא עכשיו. ככה. מה נשתנה הלילה הזה.  

אז אני בטיפול. שחופר וחופר לי בבפנוכו. אבל את התשובה לשאלה שלי הבנתי לבד. ישבתי ברכב ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עם כל מה שהתחולל בתוכי. זו הרגשה קשה. 

שמשהו קורה בתוכך ואתה לא יודע מה לעשות. איך בכלל  להתחיל לרפא את זה. וזה משתלט על הכל. הרגשה נוראית של חוסר אונים. לקחת מעצמי את הכל. את כל הדרכים שעזרו לי להתמודד. הכל. לקחתי מעצמי את תער הגילוח שעימו גילפתי בעור. לקחתי מעצמי את ההרעבה וההקאות. והכי חשוב לקחתי מעצמי את המין. הסוטה המגעיל האלים. כי רק זה סוגר את הסכר הבלתי אפשרי הזה. גם אם רק לרגע. לפעמים למספיק זמן בשביל לנשום. באמת. עמוק.  

לקחתי מעצמי הכל בשם ״ההחלמה״. ובכל פעם שהכל עולה בי אני מחפשת מאיזה גשר לקפוץ. כי אין לי כלום. נשאר רק הכאב. הכעס. ושום דבר לא יכול להם. 

מחשבות על לחתוך עולות בי מדי פעם אבל אני לא באמת רואה את עצמי שם יותר (אבל את הצלקות מפעם, כן), אני זקנה מדי בשביל להרעיב את עצמי ועד לא מזמן הייתי מקיאה מדי פעם כשלא יכולתי להתמודד יותר אבל הגוף מגיב ואני לא יכולה לעשות אל זה יותר. אני לא רוצה.   

חזרתי לעשן ואני מנסה לא לכעוס על עצמי. יותר מדי. 

ובימים האחרונים אני כמו מכור שמחפש אל המנה הבאה שלו לא משנה המחיר. מצאתי מישהו שאני יודעת שיעשה לי ממש רע (בתחפושת של טוב), מה שבתורו יעשה לי טוב לחמש דקות. בלבד. 

ואחרי חמש הדקות הנעימות, אני הופכת לדלעת הלואין. הכל חתוך ופגיע בהמתנה לביסים מאיזה עכברוש. 

אני אומרת לעצמי - אל תעשי את זה. אני רואה כמה זה הרסני. אני מבינה שזה רק דרך להתמודד עם מה שאני לא מצליחה. חזרו התקפי החרדה. אין לי מושג איך לווסת את עצמי. לא בא לי להרוס את עצמי בשביל להרגיש טוב יותר. לרגע. אני פגיעה כמו חשופית וזה רק עניין של זמן עד שמשהו ימעך אותי. עד הסוף. מדיטציה? גם לזה נגמר הכול באיזשהו שלב כשהכל סוגר. יומן הודיה? מרגיש כמו פלסטר על דימום מעורק ראשי. אני עייפה מדי לפעילות גופנית. אני לא ישנה. בכלל. היום הסתובבתי בבית מחדר לחדר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. למה אני לא יכולה להיות מכורה לסמים. 

לשבת בבית שלי, עם עצמי. למחוק את עצמי בפרטיות. 

אתמול נפגשתי עם - נקרא לו - בוראסה. 

כרגיל פינק בפרחים. לקח אותי לארוחת ערב. לחגוג את יום ההולדת שהיה. קנה לי מתנות. ישבתי ובכיתי כמו ילדה בת שלוש. בחיים לא קיבלתי מתנות כאלה. כמה הוא חשב על זה. 

הביא לי ספר (כי אני חנונית מדופלמת). וחולצה עם הדפס בהקשר לשיחה שהייתה לנו לפני כמה שבועות שבה התפרקתי כמו ילדה בת שלוש. והוא הקשיב. והקשיב. ועשה מזה חולצה עם כיתוב קורע. כתב לי ברכה שפיצצה לי את הלב באהבה. ואז לקח אותי לאופרה. ושם בחושך. הכל התחיל לעלות לי. רע. דמעות. רעידות. זיעה. קושי לנשום. כל הכייף. 

זה לא כזה כייף כמו שחשבתי. לפגוש את עצמי באמצע החיים ולגלות שאין לי מושג איך לחיות אותם.

חשבתי שבגילי יהיה לי חצי מוח ומסתבר שאין בו ולו תא אחד שבא לעזרי. 

In love 

אני לא אוהב אף אחד. אפילו לא את אמא שלי. סוף ציטוט 

מה שזמן עושה לפרספקטיבה. איך הדבר הכי קשה הפך לזיכרון רחוק והיום - אני צוחקת על זה. עם הדמות המדוברת. בחלוף 20 שנים. פאק. איך זה בכלל הגיוני. 

וגם. כשאת מכירה מישהו באתר של סוטים. למטרת זיון נטו. מתחרטת. ומחליטה שלעולם לא תפגשו. אבל את ממשיכה לדבר איתו ולצערך הוא מוצא חן בעיניך. קצת. וגם את בעיניו. הרבה. כי הוא ממשיך לבוא. 

וגם. איך מתכוננים לפגישה עם מישהו שלא ראית 20 שנה? 

😂 

מישהו שנכנס לך לכוס כשהיית פישרית מזדיינת בת 19. 

מזל שיש למה לחכות 

שכל המעשים המפגרים שלנו יבואו לנשוך אותנו בתחת. מתישהו. והמתישהו הזה הוא עכשיו. מקבלת מייל לגבי בר המצווה של הילד. ומי חתומה בסופו? לא אחת מאשתו של זה שניהלתי איתו רומן כשהייתי פרחחית מפגרת בת 21. 

זה היה מכוער. זאת אומרת. הכרתי אותו. ואז דרכו אותה ואת הילדים. אני מאוד רוצה לכתוב על הנסיבות הקשות שהובילו אותי לנהל רומן עם גבר נשוי. אבל אין תירוץ (בהכרח כי לא למדתי מהמקרה והתגברתי על עצמי וניהלתי מספר רומנים עם נשואים מאז), אשתו הייתה בהריון עם מספר שלוש. והוא החליט שהוא צריך להכנס לתוך ילדה בת 21. שלא יהיו טעויות. אני לא הייתי הראשונה. אבל הצורה שבה כל הסיפור הזה התפוצץ - שהיא גילתה. אני רוצה לכתוב שאף פעם לא רציתי לקחת אותו ממנה (כי גם בגיל 21 הבנתי שלא בונים בית על הריסות של בית אחר). אבל זה לא משנה את העובדה שפתחתי רגליים (ולב) ונתתי לבעלה לגמור לי בכוס. כי….הייתי בודדה. שבורה. עצובה. מלאו את החסר. 

בכל מקרה. 2023. והיא שולחת לי מייל ענייני לגבי בר המצווה של הבן. ואני לא בטוחה איך אני אמורה להגיב. מיותר לציין שהם עדיין נשואים ואומללים. ולמרות שהוא עזב והם נפרדו וכמעט התגרשו בגלל הבגידה איתי (ברור שלא בגלל זה, אבל זה היה וואחד קטליזטור). 

אז, תודה לך אלוהים שסידרת לי סצינה מהתחת. שכחת לשלוח את התסריט ואצטרך לאלתר את דרכי בגפי. 

פאק מיי לייף. 

מה שנקרא, תאכלי מהדייסה שבישלת. מגיע לך. 

ביי. 

לא מצליחה לישון. אני זומבי מהלך. 

יש יותר מדי דברים לעשות. ואחת אני שרוצה רק להתכרבל במיטה. לנצח. אני לא מצליחה לעשות שום דבר. גם כשאני מנסה. ואם אפשר היה לחדד את הלבד - הנה זה בא. מסיעה את ההורים (שעוזרים לי עם הילדים בזמן שאני לומדת ו/או מתה) לשדה התעופה. הם נעלמים לחודש. 

בבית - נזק מים. הכל הפוך. אני מינוס שני חדרים. כשאחד מהם הוא המטבח. השני - החדר של הילדה. שעברה בינתיים לסלון. ולחדר שלי. הכל הפוך. מגעיל. לא במקום. אני בסיום הלימודים עם מיליון עבודות. הילדים, ננטשו על ידי ההורה היחיד שעוד איכשהו היה בחיים. עכשיו גם אני רק דמות צל. 

ואז את שומעת על בן משפחה שפשוט איבד את זה לגמרי.  משמע - השתגע. ככה סתם בלי קשר לכלום. התחרפן לגמרי. על כדורים אחרת פשוט לא מתפקד. ולי רק נשאר לחכות לתורי. המטפל אומר לי דברים קשים. אך נכונים. אבל אני לא יודעת אם יש בי משהו לקיים מהלכים. שנכונים לי. אבל אני לא יכולה להם. אפילו לא קצת. קשה לי לנשום. הסיגריות דוחות. 

גם אני דוחה. ממסה להביא לקץ התלהבות של מישהו חדש בחיי. כי אין לי שום סבלנות להתלהבות. אין בי שום התלהבות. רק דעיכה לתוך חור שחור. 

לא רק חודש. 

ת