|
|
|
אתה באמת זקן. אבוש. אבל אני אוהבת את זה. אותך.
אתה כבר ממש לא נראה כמו שנראית כשהכרתי אותך לפני כמעט שבע שנים. אבל אתה עדיין נותן עבודה.
להתקלח. לא להתקלח. הריח שלך עלי.
זה נשמע כמו ווידויים במעריב לנוער.
כשהוא מועך אותך במסיונרית, מזיע וגונח כמו כלב ים ביחום, ואז ברגע האמת, חופן את התחת בשביל לגמור לך עמוק בבטן. ובכן. זה הזכיר לי את בעלי. שגם היה מתהדק עלי ככה ותופס לי את התחת לפני שהיה גומר.
אלוהים. בלי תינוקות בבקשה.
אני מבייצת.
כשאת מקרצפת את האמבטיה לכבוד בואו של המשיח בבוקר.
עולב היא לא מילה שיכולה להתחיל לתאר איזה זונה פתאטית ודפוקה את.
(אומיגוד🥰)
תמות נפשי עם פלשתים.
ביי.
נראה לי שמצאתי את עצמי בזמן אחר כי היא מרגישה לי כמו התאומה שלי מכל מה שאספתי עד עכשיו. ואם אתם חייבים לעשות עליה גוגל - בבקשה: Nina Bull
וזה מישהו שהיא העבירה לו את המידע והוא ״פיתח״ אותו או משהו כזה. אני לא אומרת שלא כי זה לא מחייב. מצד שני, כמו תמיד. זורקים את המקור מאחורי המקרר ומקווים שאף אחד לא יזיז אותו ויגלה. שקולומבוס. גילה. משהו. אבל זה לא היה בדיוק אמריקה. בכל מקרה. להלן.
וגם. אני שמה לב שיותר יותר חברים בוחרים להפרד מימיהם הפוריים. לאחרונה, כמעט כל מי שפגשתי.
זה מדהים בעיני. לקיחת האחריות. צ׳ופ-צ׳ופ.
אבל אז נפל לי האסימון. וברור לי שלא כולם כאלה. אבל הזיינים מבניהם, שמכניסים את הזין החשוף שלהם לכל חור אפשרי וחושבים שהם ניצחו את המערכת כי הם חתכו צינורית.
אלוהיי. עד מתי. זוכרים את הפרסומת הזאת של איידס?
אז כזה. ואיידס זה ממש לא הכי נורא שאפשר לקבל.
האמת. שבגילי המופלג לשמוע על מעללות מין - מוריד לי. לא מעלה. במאמר מוסגר אומר - שגם בגילי המופלג - המיניות שלי פורחת. אבל גם התאים בשכל. וזה מתחיל להתאזן לכיוון השני. מה טוב ומה נעים.
הבנה של סוג ההתקשרות לכשעצמה לא מקדמת אותנו לשום מקום. קישור סוג ההתקשרות בילדות, לחיים הנוכחים והאופן שבו סוג ההתקשרות הורס (או יותר נכון לומר משפיע. אבל אצלי -בהחלט הורס) אותנו ואת חיינו - כאן יש מרווח שבו אפשר. משהו. גדול. קטן. משמעותי או חסר משמעות. זה לא חד משמעי. אבל בהחלט צריך להבין ועוד יותר חשוב - לקשר לחוסר התפקוד הנוכחי. גם, אך לא רק, ברמה הסומטית. שאגב נוגע בכל חלק בחיינו. עבודה. יחסים. עם בני משפחה. יחסים רומנטים. מיניים. כסף. הורות. ילדים. הוסיפו את החסר.
פאסטפאוורורד, אני במטבח. חתכתי אגס על קרש חיתוך והחלטתי להמתיק אותו עם נוטלה. בכל זאת, פרק לא פשוט. המוות של מיגל. אני לא מפסיקה לבכות. כי. ובכן. יש יש לי רגשות. ואז. פתאום. בבת אחת. נפתרת תעלומה רבת שנים בראשי. אפילו כמה במקביל. המטפל אמר, שרוב הטיפול בעצם נעשה מחוץ לטיפול אחרי הטיפול כשלמטופל יש זמן לחשוב ולעבד את מה שנאמר בטיפול. בכל מקרה. אלפיים עמודים. אלפיים עמודים של מחקר. שחור על גבי לבן. אפילו סידרתי אותם יפה בסלון. את שני הספרים.
מפה לשם. זה רק מצביע על יכולת ההדחקה שבן אדם (בעיקר אני) מסוגל לו.
הספרים באנגלית. והאסימון נפל כשקראתי בעברית. מה הקשר? אולי אין קשר. אבל אולי יש. בכל מקרה.
סוף סוף. זה הכה בי כמו פטיש בראש. אני מבינה. את פשר ההרגשה. המאוד חזקה ונוכחת בחיים שלי. שלא הבנתי מאיפה היא נובעת. ותהייתי בלי סוף. משהו חמים אפף אותי מבפנים. מין הרגשה כזאת של שחרור אחרי שהחזקתי את עצמי על היכון כל השנים. לא ברור למה. כי בסך הכל עשיתי הקשר. קישרתי בין דברים. וזה מסביר הרבה. ואני בטוחה שבימים הקרובים הרבה יותר אסימונים יפלו. ואיתם. גם אני.
ובינתיים. בין היאוש לתקווה. בין התקווה ליאוש. התגעגעתי לישון בצורה מסודרת. לא כייף לי ככה. בכלל.
התקשרות חרדתית-מתנגדת / אמביוולנטית (כ 10-15%)
בסיטואצית הזר תינוקות בעלי התקשרות זו פחות יחשפו ויבדקו את סביבתם, גם בנוכחות האם. הם לא מעיזים להתרחק ממנה ולבדוק את הצעצועים, הם מתוחים מאוד כשהאם עוזבת את החדר.
הם מתוחים כשדמות הזרה נכנסת לחדר (גם כשהאם נוכחת). הם לא נרגעים ולא נינוחים באיזשהוא שלב. ובפגישה המחודשת עם האם הם מראים אמביוולנטיות:
מצד אחד רוצים להיות בקרבתה מצד שני מראים התנגדות אליה ודוחים מגע שהיא יוזמת: אם תרים על הידיים גם ירצה אבל גם ידחוף ויבעט בה ולא התנחם בזרועותיה. מסרים לא ברורים מצד התינוק. רוצה ולא רוצה.
סוף ציטוט.
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. ואולי יום אחד כל זה באמת יהיה מצחיק מאוד. ולא בקטע ציני.
קפצתי על הזוּם למרות שידעתי שזה היה זוּם שיווקי. בכל מקרה לא רציתי לפספס את אחד האנשים שאני הכי אוהבת בתחוּם, מפזר קצת מגאונותו ותורתו.
מפה לשם. כשהגענו לחלק של השאלות בסוף המצגת - השאלה הראשונה שהפנו אליו הייתה: הם לדעתך יש קשר בין אוטיזם לטראומת הקשרוּת. שקט בקהל. אפילו אני התעוררתי מהקוֺמה הקלה שלקראת סוף הזוּם ומיד מחאתי כפיים.
כי כולנו חושבים את זה. אבל אף אחד לא מעז לשאול. והם עוד העזו לשים אותו בהרצאה מוקלטת - שיענה. והוא ענה.
בזהירות. כי כמה נפיץ הנושא הזה? אז אחרי הפוליטיקלי קורקט. הוא סיפר מקרה של לקוח. ויאללה תסיקו את המסקנות שלכם לבד.
אדוני. אני נרשמת. כן. כן.
כן.
נתראה בפברואר.
בייייייייי
משאירה אותך על זה בוואטסאפ. לא נכנסת לקרא.
התנודות הקיצוניות האלה בין הרצון לקרבה לבין ההתרחקות הטוטאלית. כי. ככה מרגיש לי כרגע.
הרי לפני שניה הייתי מוכנה למכור כליה בשביל ליטוף ממך.
ועכשיו.
כן. לא. תתקרב. תתרחק. התבנית הזו רלוונטית להכל בחיים שלי. להתלהבות. ואז אכזבה ושיעמום. מאוד רוצה. ואז מאוד לא צריכה. יש בי צדדים רכים מלאים ברוך ואהבה ואז אכזריות לשמה. לא פלא שאני חיה חיים כפולים. כל הזמן על קו התפר שבין כן. ללא.
עכשיו שאני לא בטריגר קיומי. אני יכולה להתעלם ממך. להרבה זמן. כי אתה בן זונה. בדיוק כמוני. בא והולך. אוֹן ואז אוֹף. הקטיעות הזאת לא מסתדרת לכדי צליל. היא ארעית ואי אפשר לעשות ממנה דבר. כאוֹס. תמידי.
אני חושבת שבטוּח לומר שאני לא טובה. בחיים. האלה.
בייבי. בתחת שלי.
לא.
כבר תכננתי שהיום יהיה הטיפול האחרון עם המטפל.
בפעמים האחרונות שנפגשנו - בעצם בכל הפעמים שנפגשנו. נכנסתי בסערה והתחלתי לקשקש בלי הפסקה. על דברים פחות רלוונטיים. בין לבין הוא שאל אותי שאלות והתחיל למלא עלי פרטים. היום החלטתי שאני נכנסת בשקט. בלי צילצולים בלי מחולות. נכנסתי רגוע. גמורה מעייפות. הוא מייד שאל אם אני בסדר. כי. לכבוד מה השקט. תחמנו את זה לעייפות. ואני רק רציתי לראות מה יעלה בטיפול היום בלי שאני אקשקש בלי סוף. אני מודעת לרוב הדברים שעולים בטיפול. זאת אומרת, הוא לא מנחית עלי דברים שלא שמעתי,שקלתי, עבדתי עליהם בעבר. יחד עם זאת. יש דברים, שאני יודעת. ותמיד ידעתי. אבל לא מוכנה/רוצה להתמודד איתם. ביני לבין עצמי. אז היום עלינו ביחד על היבלת הכי כואבת שלי. על הפצצה שמתפרקת לאינסוף חלקיקים ופוצעת אותי בלי סוף. אז פעם היה לה רק זנב. למפלצת הזאת. היום יש לה גם ראש. ראשים.
אני לא יודעת אם אני יכולה.
יש איזו הפוגה פנימית. נסיגה אל עצמי.
מחר בבוקר - בוטל.
אני שמחה לחזור לתוך הבוּעה של עצמי.
זהו.
