Life Is Bliss

נראה ששלושת הקווים הולכים קדימה אבל זה רק הזעזוע שמדמה תנועה. יש את תום הצעיר שנפל עלי משום מקום שנתיים אחרי שהכרנו בטינדר אבל מעולם לא נפגשנו. מי את ואיך את בטלפון שלי. שנינו מעמידים פנים שאנחנו לא זוכרים אחד את השני. הוא צעיר הוא דינאמי והמוח שלו מחרמן ברמות. פייר. נעים לי. הוא עקבי וישיר וחמוד ומתוק ופסיכי. גם קווין האירי חזר לעיר לבלבל לי את המוח. הוא אשכרה יכול להיות אבא שלי. הוא חתיך וגבוה וגבר שלא מהעולם הזה. אולי עכשיו שהוא שנתיים אחרי הפרידה מאישתו השניה ילך לנו? אני לא מאמינה שהוא בכלל יודע איך לעשות אינטימיות. למרות שישבנו חמש שעות בארוחת ערב והוא היה פגיע ומעניין ומחרמן וגבוה וגדול ובכלל דמות אבא. והוא רק כמה שנים יותר צעיר מאבא שלי. ויש את הגרוש שלי. והילדים. והמשפחה שהתנפצה לה לרסיסים. ופסח. וכמובן בסוף כל הקלחת יום הולדת 40. אני ממתינה לדימום. בזבזתי סכום כסף בלתי מבוטל על בגדים ונעליים. שלא כהרגלי. עם כל ההסחות אני מתחילה להודות בפני עצמי שיש לי בעיה. שאני מתעלמת ממנה באופן הכי מגמתי שיש במשך כל החיים. ואני חושבת שאולי הגיע הזמן להודות בזה ולטפל בזה. כן? אני רוצה. נראה לי 😂

לא. לא. לא. ושוב פעם - לא. 

ישבנו במרפסת לשתות תה והשמש טפחה על הוויתנו. מתישהו חזרת לעשן. פיוק. הארכת את השיער. ונעלת סנדלים עם גרביים. 

הובו בהתהוות. אתה לא מסתכל עלי כשאתה מדבר. המבט שלך מופנה לצד השני או מטייל איפשהו בחדר. לא ספרתי כמה בירות שתית רק תהיתי איך זה הולך להשפיע לך על הזקפה. ובכן. עם כל הגודל שלך לא הייתי מספיק כבד עלי. וגם. פרנק. מה דעתך על מקלחת? אני מאושר. טוב לי. כן. כן. כן. אבל אתה מארח בחורה לזיון. לא תתקלח? לא תשים דאודורנט? לא תצחצח שיניים? אני לא מבינה מה עשיתי אצלך שבע שעות. ואמנם הצלחת עם הזקפה לא היו בך כוחות לביצועים. עם כל הסיגריות הבירות והכרס. די קרסת. פעם אחרונה שהזדיינו נאלצתי להתקשר לאבוש שיבוא לתקן את העוולת. טוב פרנק. שלום ולא להתראות. 

ובכן. מה החתול הביא לנו הפעם? את פרנק כמובן. במאי הסרטים המעונה. הזמין אותי ״לדבר״ בדירה שלו מחר. 
פעם שעברה (לפני כמה שנים) הוא הזמין אותי לדירה שלו לקרא את לוליטה. אני אשכרה הבאתי את הספר. רק שאיפשהו בין הספה ליין לחדר השינה לא בדיוק הוצאתי את הספר מהתיק 🤣

(לא. לא באמת חשבתי שנקרא ספר ביחד. אבל חשבתי שזה יכול להיות אירוטי לקרא עמוד או חמש בקול בזמן שהוא מגמיר אותי). 

לא נורא. הפעם מילת הקוד היא ״לדבר״. והאמת שחיכיתי להזדמנות הזאת כמה שנים. לראות את פרנק. הבלתי נגיש. הרגיש. והיפה יש להוסיף. ממש בא לי ״לדבר״ איתו. וגם אולי להתנצל על מה שאמרתי (שלא בכוונה תחילה) שאולי העליב אותו. מה לעשות שיש לי הרגל מגונה לומר דברים מפגרים כשאני נבוכה. אומיגוד. 

לגלח רגליים? 🤷🏼‍♀️

מאיפה באת לי פרנק 😝

(מטינדר כמובן. כמובן). 

מכיוון שאני בעניין מקלחות קרות כי מה לעשות אני צריכה שוק פיזי ואין בנמצא גבר שיכול לעזור לי עם העניין, חשבתי על רעיון מדהים לעינוי כוּס טוב. אז לקשור אותה בפישוק רגליים עם גישה ישירה לכוס לשחק לה בכוס קצת עם אצבעות ואביזרים ואז להזרים לכוס מי קרח. מסביב ובפנים. כמה דקות של מי קרח. קשוח מדי? 

לא נראה לי. ואחרי כמה דקות של מי קרח, לחדור עמוק לתוכה ולגמור בפנים.  אומיגוד. מפרישה מיצי כוּס רק מהמחשבה😍

ובכן. יום ההולדת מתקרב בצעדי ענק. ואיתו, גם אני. מתקרבת לאיזה התמוטטות חמודה. למה לא? 

בתור אדם לא חברותי בעליל אני מוצאת את עצמי חברותית יתר על המידה. ובכל זה אני מבינה שהגאולה שלי מעצמי תבוא אך ורק מחוץ לגבולות המאוד נוקשים שהקציתי לעצמי. בהחלט נעים לי יותר לשהות בחברת עצמי. ספרים. תקליטים. פודקסטים השלם את החסר. אבל הניתוק הזה מהסביבה. מהעולם. רק. מעמיק את הקושי בויסות. וחוסר אינטראקציה יוצר יותר פחד מאינטראקציה. והלוּפ הבלתי נגמר רק חוזר על עצמו עוד ועוד. עכשיו, כמעט כל יום המוח שלי מקצר. אני נעלבת. לא מבינה. מרגישה שלא מבינים אותי. אבל שלא כמו פעם זה לא גורם לי לרצות להתחבא. זאת אומרת. זה כן. אבל אני כמעט ולא נכנעת לדחף הזה יותר. אני בוכה. מתעצבנת. אבל נותנת לעצמי מרחב נשימה. מזכירה לעצמי שהטריגרים - הם רק טריגרים. באים והולכים. ולרוב אפילו לא קשורים לסיטואציה הנוכחית. קצת קשה למצא את האיזון הנכון שבין לא להוציא דברים מפרופורציות לבין הצבת גבולות ותגובה הולמת למצב. ללמוד לבטוח בעצמך זה בטוח הדבר הכי קשה שאי פעם עשיתי. 

מפה לשם. אני עדיין עם ההחלטה שהחלטתי לגבי אבוש. לא ממקום של דווקא. לא ממקום של אני אראה לו. לא ממקום של שיחפש אותי הבן זונה. אני פשוט הבנתי שהוא לא יכול לתת לי את מה שאני רוצה. ועל כן. אני לא שם. ומה שאני רוצה זה קרבה ואינטימיות וחברות. יותר מכל סקס מפגר ככל שיהיה. ולא רק שזה לא שם יותר. זה הגיע לקיצוניות דוחה של מה שהרגיש לי כמו ניצול ציני. אז לא. מה שיפה בכל הסיפור הזה, הוא שבכל השנים שאני מכירה את אבוש (כמעט שמונה שנים) הבן אדם מעולם לא היה כל כך עקבי. כל יום. כל סטורי. הראשון להסתכל. 

זה כבר ממש לא מחמיא. כי לא באמת אכפת לו. אולי מעצבן אותו שאני מתעלמת ממנו. אני מחכה בקוצר רוח שיפסיק להסתכל. ויעלם. אל המרחב. למרות שמה שהוא מייצג בשבילי רגשית בטח לא יתמוסס עוד הרבה זמן. וזה בסדר. אני בסדר. 

ועוד דברים שאני מגלה לקראת גיל הארבעים המזדיין שמתעתד עלי. ששום ריצה או אימונים או מקלחות קרות או צום של גם מאה ימים לא, אני חוזרת, *לא* יעבדו על הפצע שבפנים. ששום מדיטציה או גורו לא יוכלו לשבר הפנימי. ותאמינו לי - שאחותכם ניסתה. והיא קיצונית. 

אז זהו. 

אתמול זחלתי על הרצפה בג׳ים. לא זחלתי על הגחון מאז שהייתי תינוקת. המרפקים מושבתים ופצועים. אבל אני מרוצה מעצמי. אפילו מאוד. אני עייפה מכל העשיה. מדממת כמו פרה שחוטה. חרמנית. כמה חרמנית. 

רות. עבור. 

עלי. מה נסגר? 

מתקשרת אלי חברה שלא שמעתי ממנה הרבה זמן. שיכורה. מקשקשת שטויות. ניחא. אני יכולה להבין. אחיה מת ביוני. היא מתקשה. אבל היא שותה גם בלי קשר.

ואז באימון קרב מגע כשאנחנו נותנים אחד לשני מכות בקבוצות, הבחורה מריחה כאילו פשטה על חנות ליקר. היא כל הזמן מריחה מאלכוהול. ללא יוצא מהכלל. לא ברור לי איך היא מתפקדת בכללי ועוד יותר לא ברור לי איך היא עומדת על הרגליים באימונים. 

האינסטינקט הראשון שלי הוא כמובן לרוץ ולחבק אותם. את המכורים המסכנים שקשה להם כל כך והם לא יכולים להתמודד. 

אשכרה בא לי לחבק אותם. וללטף אותם. עד שיעבור הזעם. ואני צוחקת על עצמי בעודי חושבת כמה זה מגוחך בעצם. 

למזלי, אחרי ניסיון רב מאוד אני לא נכנעת לאינסטינקט המפגר הזה יותר. עכשיו במקביל עולה בי תחושה של גועל וחוסר עניין משווע. אין לי שום רצון להיות המטפלת שלהם. אני לא רוצה להיות קרובה אליהם בשום אופן ובשום מצב. לא. לא. לא. לא. ושוב פעם. לא. זה עצוב. כן. וזה שלהם. לא שלי. 

הידד לי.

מצד שני. גם כל הטייסים עלי אז כייף לי😜

אחרי שדי ביטלתי את אבוש הטייס (למרות שיש לי הרגשה שאנחנו עוד ניפגש) הכרתי מישהו. טוב. הכרתי מלא מישהו. אבל בינהם, טייס. הצילו🤭😂

זה מפחיד כשאת מתקרבת לגרסא של עצמך שתמיד רצית להיות. אז את עושה שני צעדים קדימה ומהרתיעה את עפה אחורה לקיבימינמט. אפילו לא ברור כמה צעדים. אבל הכי חשוב. להמשיך ללכת לעבר עצמך. שוב. ושוב. ושוב. ושוב. וכמובן גם להזדיין. אני חרמנית. 

ובכן. הכרתי מישהו. ולא בדיוק יצא לנו להפגש תכף ומייד (טעוּת). אז התכתבנו ודיברנו בפון. על פניו, נראה שמצאתי את השידוך המיועד. למרות שבדיעבד די הובלתי את עצמי. לטבח. 

היה שם חיבור. כן. הוא הרגיש לי נכון. וגרם לי להרגיש טוב. בטוחה. רגועה. לא היו עליות מטורפות או ירידות מפחידות. אלה דברים שלא חוויתי. אף פעם. זה הרגיש נעים. הביטחון הזה. הרוגע. עטף אותי. אמרתי לעצמי, כן הוא לא הטיפוס שלי. אבל, הרגשתי ואולי יותר קיוויתי שמים שקטים חודרים עמוק. ובכן. טעיתי. הוא עדיין בחור מדהים בעיני. הוא חמוד ונעים הליכות (מרגישה שאני כותבת תעודה לתלמיד😂), תומך, מתוק, מנומס וגורם לי לחייך. בן אדם שבחיים לא יכנס איתך לקונפליקט. אבל הוא לחוץ טיכו. מאלה שאשכרה מזיעים (פיזית) לפגוש אותך במציאות. נראה כאילו הוא עומד להתפרק מרגע לרגע. אני לא מחזיקה את זה נגדו. טוב. אולי קצת. למה אני עושה את זה לעצמי? אני הרי יודעת לפי התמונה. המבט. החיוך. עוד לפני המילה הראשונה. אם הכוס מפריש נוזלים או לא. אז למה? למה דיברתי איתו? למה נפגשתי איתו? והוא כל כך שביר ורעוע שאני אפילו לא יכולה לעשות לו גוסטינג ולהעלם. הוא נחמד מדי 😵‍💫 

מאידך. אני כבר לא על אבוש. ולא בקטע מתריס. יותר בקטע שמיציתי. עכשיו, אני לא רוצה לצאת בהצהרות. כי כמה כאלה היו כבר? שבע שנים של הצהרות. ועדיין. תמיד אני שואלת את עצמי מה גרם לי להרטיב מהשניה שפגשתי אותו? ובכן. כולנו חסרי ביטחון. גם הנחמד מדי. גם אני. וגם אבוש. אתם חושבים שאבוש לא היה לחוץ להפגש איתי בפעם הראשונה? כמובן. אבל שלא כמו הנחמד, הוא החזיק את עצמו בידיים. ויותר מזה, העמיד פנים שלא רק שהוא יכול עלי. שהוא זה שמוביל את העניינים. ואני. לא. לא בקטע בדסמי. בתור דינמיקה בין שני אנשים. נתן לי לטפס עליו שלוש שניות אחרי שראיתי אותו. להסניף אותו. ולומר לו שהוא ממש מחרמן במציאות. הרבה יותר מאשר בתמונות. אני אוהבת את עצמי כזאת. מופקרת עד העצם. אבל בשביל זה צריך פרטנר שיתן לך קונטרה. עכשיו, עם כל ההובלה של אבוש. מה שנכון לי בדינמיקה הזאת הוא שהכל נעשה בעצם בשליטתי ובהסכמתי. כביכול. כי על פניו נראה שאבוש מוביל. אבל רק בגלל שאני מרשה לו. התמסרות. שלי. כי אני רוצה להתמסר. לא כי דרשו ממני. זה מה שמרטיב לי. והוא יודע שעם כל הפוזה שלו וזה שהוא מנכ״ל בעולם האמיתי, איתי - הוא לא. לא באמת. למרות שזה התפקיד שהוא משחק. ומשחק טוב. בקיצור. אין איום. יש התמסרות. טוטאלית. אוי. אבוש. למה אתה ממשיך להסתכל לי בסטורי אחרי שכתבת לי ולא עניתי. הרי לא באמת אכפת לך. לך לך. ותהפוך לצל אח״כ לזיכרון רחוק וביום מן הימים לכלום. למה אני צריכה לראות את השם שלך כל יום. להזכר כמה היה לי כייף לרכב עליך. לגמור לך על הזין. לתת לך למלא אותי בזרע. איזה אבוש. אני מתגעגעת לריח שלך. כמובן. 

אני מתאמנת. עושה המון תרגילי רגליים. כי אני מתכננת להזדיין. והרבה. מרגישה שאני מתעוררת מאיזה תרדמת. ושמשהו בי מנסה לעצור את ההתעוררות הזאת. מלחמה. אם אני מפסידה. אז את השיר הזה - 

ביום חמישי יצאתי לארוחת ערב עם אחיות שלי. קצת מוזר וטכני מכיוון שאנחנו לא בקשר כמעט ואין ביננו יחסים. רק כעסים.

מפה לשם, יום הולדת (לפני חודשים) לשתיהן ועד שהצלחנו לארגן ערב שהסתדר לכולנו מבחינת הלו"ז. התלבשתי התארגנתי והתאפרתי. התיישבנו והזמנו אוכל. באתי טעונה כי זו תקופה טעונה. ככה מרגיש לי. ובכל זאת התרגשתי שסוף סוף אנחנו ביחד. כי אולי אפילו נסתדר. התחלנו לדבר על ההורים. על הילדות. וכמובן שכל ארוחת הערב הלכה לעזאזאל. באיזשהו שלב התחלתי לבכות ולא הפסקתי במשך הרבה זמן. המלצרית שמכירה אותי העמיסה במפיות בדאגה לא כל כך סמויה.  אחותי הקטנה ישבה בפינה ניסתה שלא להיות שותפה פעילה בזריקת הקרשים למדורה. מבלי לתמלל את כל הערב, אני כמובן תמיד יכולה להעיד רק על עצמי ועל החוויה שלי וביום חמישי גיליתי כמה זה באמת היה רע. לכולנו. ממש ממש לא היה לי מושג. ולא שזה היה מפליא. אבל באיזשהו מקום חשבתי שרק לי היה דפוק ממש - כי אני דפוקה ממש. אבל מסתבר שלא. ואפילו - שהיה יותר גרוע. להן. כמות הפעמים שאמרתי "לא ידעתי" באותו הערב הייתה מופרזת לכל הדעות. אני באמת לא ידעתי. מזה שנים רבות אני מנסה לאחות את המרחק ביננו האחיות ללא הצלחה. כבר התנצלתי. לקחתי אחריות. התחננתי שיסלחו לי על תפקידי בסימפוניה. נראה שאין לגשר על הנזק שנעשה. ובכל זאת אני מנסה, להלן ארוחת הערב. בכל מקרה. רציתי לספר להן שגם לי היה קשה. אפילו מאוד. דיכאונות. אובדנות. חתכתי את עצמי שנים. הקאתי את עצמי שנים. ניסיתי לגמור את עצמי במשך שנים באופן פעיל מאוד. אבל לא אמרתי שום דבר. רק בכיתי. כי עם כל הקושי העצום שלי - תמיד עמדתי על שלי. אם בגלוי אם בסתר. איך שרק יכולתי. אף פעם לא הצלחתי לקבל שום גזר דין ללא מלחמה מצידי. יהיה המחיר אשר יהיה. והן. שתקו. קיבלו את הכל. וגם אכלו חרא על זה שאני הייתי הבת הרעה והמורדת. זה לא נתן להן השראה למרוד גם. זה רק הפחיד אותן יותר. כי בגלל שההורים שלי לא יכלו לי. הם הוציאו את כל הכעס שהיה להם עלי - עליהן. אז הן נענשו פעמיים. פעם אחת בגלל שהן פשוט היו הן. ופעם שניה אכלו חרא בגללי. ואת החלק הזה אני לא ידעתי. בעצם. הרבה דברים לא ידעתי. חזרתי הביתה בתחושה כבדה. קשה. לא יכולתי להפסיק לבכות. באיזשהו שלב בארוחת הערב אחותי אמרה לי, יופי לך שאת מבקשת סליחה אבל את לא יכולה לשנות את מה שהיה ואיך שזה גרם לי להרגיש ואת העובדה שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד בעולם הזה. כולל אותך. סוף ציטוט. עכשיו, כשממש ממש רע לי בלב אני מדמיינת את עצמי מול הדבר הרע שמולי ואז מסתכלת אחורה ומבינה ממש שאין לי לאן ללכת ואין לי למי לפנות. אף פעם. וזו תחושה קשה שאני לא יכולה להתמודד איתה בכלל. וזה זורק אותי ליאוש בלתי מתקבל על הדעת. מכאן לאבדנות. כי מה נשאר כשאתה מתמודד עם הכל לבד ומגיע לנקודה שבה אתה לא יכול יותר? כלום. ריק. יאוש. ועכשיו ההרגשה הזאת הוכפלה במאה. אין מזור. אין אף אחד. המשפחה שלי - זרים אחד לשני. ואם אי פעם הייתה תקווה מטומטמת לאיזה תיקון מול האחיות שלי -  נוכחתי לדעת, שלא. שילמתי על ארוחת הערב מתוך רגש אשמה שלא אצליח לגשר עליו גם עד סוף החיים. מאז עברו שלושה ימים ואני לא מפסיקה לחשוב על מה שנאמר שם. עם כל הכאב זה באמת גרם לי להסתכל על עצמי בצורה אחרת. מסתבר שאף פעם לא יכולתי לקבל מרות מרורים ו/או דיכוי. שתמיד נלחמתי על עצמי גם במחירים אסטרונומיים של חוסר אהבה או שייכות. ככה אני רואה את עצמי גם בבגרותי. קמתי. התגרשתי. ולא משנה התוצאות. אני זוכרת ששאלתי את המטפל שלי פעם, למה אני כזאת? מוכנה למות ולא לאבד את עצמי. הוא לא ידע לענות לי. וכל הסיפור הזה מביא אותי לעצמי של היום. למלחמה האינסופית שלי בין מי שאני באמת לבין מי שאני חושבת שאני "צריכה" להיות. ונראה לי שזה מה שמדכא אותי הכי. כי ככל שאני מתבגרת אני יותר מפחדת מהמחירים שאצטרך לשלם. בשני הכיוונים. כי הפעם אני לא לבד וכל החלטה שלי משפיעה בעיקר על הילדים. ואולי אני משתמשת בהם בתור תירוץ. תירוץ טוב. אבל עדיין, תירוץ. בקיצור. ארבעים עוד מעט. אני לגמרי יוצאת מדעתי ומרגישה את היאוש כמו גרזן על הצוואר. ועם כל היאוש אני לא מעשנת. מתאמנת כל יום. לא נסוגה לתוך עצמי ולתוך המיטה. למרות שזה כל מה שאני רוצה לעשות בערך. למות. אבל אני חיה. יתר על המידה. ובוכה. בלי הפסקה. זהו.