מהגיגיו של זנאי

- אני קוראת כל הזמן אבל זה מרגיש לי לא מספיק בשביל לדעת. 

- זה ילך יחמיר. ככל שתקראי את תדעי פחות. 

- מתי אני אדע מספיק?

- אף פעם, אני מקווה. 

- אז מה זה שווה? מה הטעם בזה?

- (מהרהר) יש שיגידו שזה שווה את הכל והכי טעים, אבל רק כל עוד אתה חי. 

- אבל לשם מה כל זה?

- אם תביני את הפואנטה, זה יהיה לשם עצמו. 

- זו תשובה מחורבנת. 

- נכון. 

- ואם לא אבין?

- אז זה יהיה קצת חבל. 

- ובכל זאת?

- אז זה יהיה לשם הבל ורעות רוח.

- מה זה רעות רוח?

- קראתי את זה איפשהו. 

כל היום את מתרחשת בין קירות המילים הנכתבות כאן. אני כאן רק כדי לכתוב ולקרוא. כאן חיה ומתה מי שכתבה וקראה. 

מיירטת עם אקדח לייזר/רנטגן כסוף את כל עשרות (מאות?) זרזיפי שתן הסטיות המוזהבות הניתזות עלייך מכל עבר, באנונימיות, כל אחד והזרם הייחודי שלו. איש וטעמו. עם הלשון.

עזבי את הביצה המטונפת. צאי לחירות מכלא המחשבה. קחי חוט ומחט וכמו המכשפה הזקנה הכל יודעת של גיימן באוקיינוס, תתפרי את המציאות ואת עצמך החוצה מהכלוב. אבל את לא יכולה. לו זה רק היה כל כך פשוט עבורך, כמו שזה פשוט באמת. מכורה להשתלות הדדיות של זיהום תודעתי. ישר לוריד.

סוג של נרקומנית. 

"אני לא יודעת _ _ _,

אם יש ביקום משהו טוב יותר מגן עדן — זה החיבוקים שלך"

כמעט נעלבתי. כי חשבתי לעצמי, אחרי איך שהיא גמרה ונגמרה לרסיסים, במחול עונג עילאי ואינסופי, היא ייחסה גן עדן דווקא לחיבוקים ... כנראה שאני חבקן טוב משחשבתי.

וחשבתי. זה לא שלא חשבתי. אני כמעט תמיד חושב, במיוחד עלי, כי אני ומעללי הכי מעניינים לי. אך אודות איכויות של חיבוק, חשוב חשבתי במיוחד, בגלל שאי אפשר לו לבן אדם או לבת חווה לחבק נכון בלי לדעת. ולא סתם. לדעת לפרטי פרטים. כפי שיודע כל חבקן על, הרי שיש בחיבוק נימים ודקויות ואופני מגע וויסותי לחץ ועוצמה ונשימה והקשבה ותנועה מזוגה בקפאון ומה לא ... בבחינת סוג של מדע מדויק שאין לדייקו לחבקנים רשלנים או מעיקים ימח שמם ושם זכרם. 

ועדיין. 

האופן שבו היא עופפה מעלה מעלה לשחקי שחקים, גבוה, מעל הרי גלבוע, מתוך אמון מוחלט שאתפוס אותה כשתנחת, אם בכלל תנחת ...

וכבר ראיתי כמה מעופפות בימי חלדי. 

לא שיויתי בנפשי לרגע שחיבוק מגיע כדי שם.

עכשיו לכו תחבקו מישהו. 

כראוי. 

יש כל מיני סיבות להפסיק לקרוא ספר. 

הבנאלית ביותר היא שהספר משעמם, כמובן. או שקריאתו מכבידה. מעיקה. גם אם נמצא עניין. 

יש שאתה עוצר מהקריאה כדי להרהר. לחייך. ושוב להרהר. להודות. ואולי שוב להודות. שיש בכוחך לקלוט. שהזדמן לך. שאתה בריא. שאתה מי שהנך. ואז אתה חוזר לקרוא. 

ויש שאתה עוצר כי אינך רוצה שהספר יגמר. כי הנה, נשארו רק כך וכך פרקים, אתה מתקמצן לך, וכה מעט עמודים. ומה יהא בסופו? היכן תמצא כדומה לו?

אבל לעיתים נדירות אתה עוצר מהקריאה כדי לזרוק את הספר על הקיר בזעם, תוך סינון קללה נמרצת, במחאה על יכולת הכתיבה המופלאה של הבנזונה, אמא שלו מוצצת זרגים בחינם לנרקומנים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. מקווה שנתקלתם בכזו. 

כתיבה. 

לא אמא.

דרכתי עליה.

עם רגל ימין. 

וכמובן שלא בפעם הראשונה. 

'ששששששש'

זה לא זמן למילים. 

איך הנעל שלי מוקמה על הפרצוף שלה? קלסתר ימין על הרצפה. העקב בסוליה באזור הלסת השמאלית התחתונה לא רחוק מהסנטר. קצה הנעל צולח את אזור מצח שמאל. והלחי נדרך בתווך. 

נעל אלגנט. שחורה. מעור. שרוכים. 

עיטור עדין. 

אחרי כמה שניות, שפשפתי את הסוליה על הפנים. הלוך ושוב. ניקיתי אותה עם הפרצוף היפה הזה. היא צריכה להודות לי. היא עוד מעט תרצה ללקק את הסוליה כמו שהיא אוהבת. והשד יודע היכן היתה היום הסוליה הזו. אני בטח לא בדקתי ולא השגחתי.

לא כיוונתי להסבת כאב בדריכה, אז לא הפעלתי הרבה כח. שרק תשהה שם. כמו כלבה. במקום הראוי לה. 

בשקט.

במקום הראוי לי?

סוגדת. 

לי. 

דממה. 

הגלגלים שלה נעו לאט לאט. הנכחה מודעת. אין לי ספק שהיא בפעימות. נוזלת. כשאני מכיר כוס, אני מפענח אותו באצבעותיי. ברמת דוקטורט. כל נתיב בו. כל פיתול. חיצוני ופנימי. כוס הוא ריקוד. ונשימה. 

אבל בינתיים אין מגע. לייטר. 

אחרי כמה שניות, התחשק לי להאט עוד קצת את קצב המחשבות שם. המממ .... לירוק עליה? הרהרתי לעצמי. להביט בה חשה בזה מטפטף. אולי ארק לידה ואורה לה באצבע ללקק את זה מהרצפה?

נזכרתי במילים שלה.

'זה כואב, שתדע.

אבל אני אקבל את זה ממך בענווה ובשקט.'

עוד לא, החלטתי.

עוד לא כאב. עוד לא עונג. 

שתמתין.

ולמה היא הכי יפה כשהיא מטונפת?

היא כבר מפושקת לגמרי אבל אני מפשק עוד את השפתיים עם בהונותיי. היא בעצם הכי פתוחה שאפשר כעת. בעודי מזיין אותה עמוק. חזק. בקצב איטי של בטישת אגן באגן. התחושה היא שלא רק עם האיבר אני חודר אל גופה, אלא עם כל כולי, גופי, נפשי, רוחי ונשמתי. כולנו בפנים. בתוכה. 

פתאום הגאון הזו פורשת את הידיים לצדדים, רחב רחב, כאילו רוצה להיפער עוד, יותר משיתכן, מביטה לי בעיניים במבט שקולט שקלטתי... ואז גומרת שוב ושוב ושוב. 

ושוב. 

גאון.

אני מחפשת שולט.

אבל אל תפנו אלי בכלל אלא אם כן אתם ... 

בגילאים 26.5-29.37.

רק אם אתה נושם מהאף, בלי צלילים. 

משתין בעמידה. לפחות 15 שניות רצוף. 

הדעות בפוליטיקה חייבות להיות x ולא y. 

ללא שומות בפנים או בגוף, עד שתי נקודות חן. 

מידת נעליים 44. עם קמיצה שיודעת את מקומה. 

תחתוני בוקסר. מנדפים. 

נטיית זרג פחותה מ-17 מעלות. שמאלה כמובן. 

גמיש בכתף שמאל. 

קורא ספרים אך לא סיפורת, אלא אם כן זה עמוס עוז. 

בשום פנים ואופן לא נשוי אך גם לא רווק מתבגר או גרוש או אלמן עם ילדים. 

ושיהיה לך כוס, עדיפות אם ימוקם מעל הגבה הימנית. 

לכל היתר, חבל שתבזבזו לעצמכם את הזמן.

כשגם התכתבויות בנושאים לא מיניים

מעמידה לך את הזין

"ציירי אותי"

היא כל כך יפהפיה שזה בעיה ללכת איתה למקומות. אבל זו לא חוכמה. 

פעם החלפנו תמונות שלנו מגיל 17 ואילך. שנינו הסכמנו שהיא הכי יפה שלה. יותר מאי פעם. כאילו הכינה את עצמה משך שנים לכבודי. בר מזל. 

אבל רגע, מה זה קו העלילה הקוונטום טרנטיני הזה. 

היא הרגע גמרה את נפשה לאצבעותיי.

והיא יפהפיה.

אני מגיש לה את כף ידי קעורה.

אופקית. 

ובתוכה נוזלי הכוס שלה. 

"ציירי אותי"

חיוך. מבט. שתיקה. 

והיא טובלת אצבע ומציירת על פניי.

ושוב טובלת ומכחילה באצבעה. 

פעם במצח. 

פעם בלחי. 

מסמנת כמו כלבה. 

"איפה היא מנשקת אותך?

כאן?"

מבט. חיוך. שתיקה. 

"זה מהסוג של החד פעמי, את יודעת..."

היא מהנהנת ודומעת.

כפה אדומה: עוד מעט אביב.

הזאב הרע: בכל עונה של השנה אני רוצה לדרוך לך על הפרצוף, לירוק לך בפנים, להצליף לישבן שלך עד שהוא אדום עם סימנים, לסטור לך, לסמן אותך עם השתן שלי, להשפריץ אותך, לזיין אותך עד שנעלמת לך הזהות, לנגב איתך את כל ערבוב הנוזלים האלה מהרצפה ולשאול אותך מה את בשבילי.

ואז כשאת עונה ...*

*מי שלא מדבר לאוזנה של הנרצעת בזמן האקט כדאי הוא שישללו לו את הרישיון לזרג.