על קו התפר

במשך שנים, בני אדם מנסים לתאר במילים, בסיפורים, בשירים, בסרטים ויצירות שונות את המושג הכל כך מופשט "אהבה" כי אין תשובה נכונה, אין נוסחה ואין דרך לראותה או לגעת בה. 

כל אדם מדבר אהבה בשפתו הייחודית, יש מי שחזק במילים, יש מי שיודע לתת לך להרגיש שאתה מרכז עולמו ויש מי שיבחין בפרטים הקטנים ויעשה הכל כדי להקל לך על החיים. וכמובן, יש את שפת המגע, הקרבה. חיבוקים וליטופים, נשיקות ועיסויים. 

לנו, יש דרך ייחודית נוספת לדבר בשפה הזו, באמצעות החבלים, בדיוק שם נרקם בינינו החיבור ההתחלתי. שנינו מעדיפים את הבמה, כמה שיותר פומבי כי אין שום סיבה, שלא להציג לראווה את הקשר הזה, הדבר האמיתי. 

יש לו חבלים מיוחדים עבורי, ארוזים בנפרד. אותם מניח רק על גופי, איתם קושר רק אותי. כל חבל אשר מניח על גופי, עוטף ומחבק ומכאיב בו בזמן, בקשר עין וקשב מתמיד לצרכים ולבקשות של שני הצדדים. 

אני מתמסרת וסומכת עליו בעיניים עצומות, גם בלי כיסוי עיניים. הוא מאתגר אותי כל פעם מחדש בקשירות שונות ומתבונן ביצירות שלו. ותמיד, תמיד ניגש, בחיוך זדוני להגניב לי נשיקות. 

והטקסט הזה שכתבתי לפני שנתיים רלוונטי יותר מתמיד גם היום: "פעם אהבתי חבלים בגלל האפשרות לשחרר שליטה, היום אני אוהבת אותם בזכות החיבור. כשהוא מסדר את ידיי למנח המתאים מאחורי גבי, אינו ממהר, מתקרב לעורפי, נושם אותי, מעביר צמרמורת בגופי. 

הכאב הוא אחר, אינו חד וחולף, הוא לא שורף. החבל שצמוד לגופי, הוא קצת כמו עינוי, מכריח אותי לעצום עיניים ולנשום עמוק, להרפות כל שריר ולהתמסר לתחושה.  בזמן שהוא מתבונן בי מהצד בשתיקה או תוך כדי דיבור. אני מקשיבה אך בראשי מחשבה, כמה אני רוצה, שיושיט את ידו אליי וילטף את פניי."

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי לתכנן, לחשוב על כל פרט קטן, לבדוק, לחקור ולעשות השוואות מה כדאי ולנהל את האירוע באופן מופתי.

עד שבשנים האחרונות הבנתי שכל אירוע שכזה מנהל אותי יותר מאשר שאני אותו כך שאני לומדת לשחרר ולהתנהל יותר בזרימה כי בסוף, כל הכוכבים מסתדרים במקומם המדויק בזמן הנכון.

כך ששאלו אותי מה אני רוצה ומה אני מתכננת ליום הולדת של הגורה, לא הייתה לי תשובה. ידעתי שאחרי הפמדום היא תחזור אליי לדירה ושיש לנו בוקר ביחד אבל מעבר לכך לא היה לי קצה חוט של מושג ורעיון.

יומיים לפני הפמדום נזכרתי שהגורה שלחה לי תמונה של שמיכת צביעה שהזמינה ושיש לנו חבר משותף שמנהל חנות לחומרי יצירה. לאחר התייעצות בחרתי עבורה סט מושקע של טושים המיועדים לציור וצביעת בדים. ביקשתי ממנו לעטוף למתנה ולהביא לפמדום.

א' העביר את המתנה במהלך מושלם, כשאני והגורה ישבנו על הבר דרך הברמנית בכלל. הגורה פתאם מקבלת חבילה עטופה ולא מבינה מאיזו כיוון היא הגיעה. 

היא פותחת את האריזה וישר צועקת בהתרגשות "קנית לי טושים" ורגע אחרי שמבינה מה מטרתם היא מתרגשת עוד יותר ומתכננת בראש את כל היצירות הצפויות. 

יום למחרת היא מגיעה למועדון בניגוד לכל כללי הדרסקוד, בחולצת טישירט לבנה ועליה כיתוב "אני לא בראטית"! הנה, יש לי הוכחה, כתוב על החולצה! 

אז אני רק אומר, לא רק שאת בראטית אלא האמא של הבראטיות ויכולה לפתוח בקל בית ספר לבראטיות, היום ממילא כל הקורסים באונליין. 

אני לא טיפוס של בוקר, 

לפני שעה שמונה לא תתפסו אותי ערה. 

למה? כי אני יכולה.

היום, באופן חריג לא הייתה לי ברירה,

אז להעלת המורל העצמי זכיתם בטעימה 

מעוד חוויה נפלאה 💗 

שווה לעקוב.

אנחנו מתחילים את הלילה מוקדם, מגיעים לפני כולם ואני מבחינה שי' הנשלט המסור שלי אינו במיטבו. כשאני שואלת אותו מגלה שכואב לו הראש אחרי שעזר לי בצהריים במשך כמה שעות להעביר משרד וככל הנראה התייבש מעט. הוא לוקח משכך כאבים והולך להחליף בגדים ואני בינתיים מזמינה את הדרינק הקבוע שלי ובקבוק מים. כשהוא חוזר, הוא יורד על הברכיים מולי ומגיש לי את הקולר אני לא מאפשרת לו להתרומם לפני שמרוקן מחצית מהבקבוק. זה לא סשן, חשוב לי שירגיש טוב.

אנחנו ניגשים לכלוב הקטן ואני מבחינה בזוג לא מוכר יושב על הספה. אני מתיישבת על הכורסא וי' מתמקם מלפני על הרצפה ומתחיל לעסות את כפות רגליי. הוא מרים אליי מבט ואני מהנהנת, הוא חולץ ממני את נעל העקב ומנשק את כף הרגל.

הזוג מתבונן בסקרנות, מתלחשש ואני מחייכת לעצמי, נהנית מהפומביות.

בן זוגי ממולי מתחיל לסדר את החבלים, ת' ביקשה להיקשר והוא נענה לאתגר. היא נעמדת לצידו והוא מתחיל להניח חבל אחר חבל על גופה, לקשור ולרקום מנח מיוחד עבורה. הזוג עדיין דבוק לספה, מתבוננים בו, מנסים להבין מה זומם ואז מעבירים מבט אליי ומגלים שהנחתי את רגלי השניה על כתפו של י' תוך כדי שאני מחזיקה ברצועה המחוברת לקולר סביב צווארו.

קולר שקיבל ממני במתנה ביום הולדת שלי, הזמנה מיוחדת מחו"ל עם חשיבה ותכנון מדויק של כל פרט, החל מהצבעים, הצורה והחריטה האישית," הצעצוע המושלם" עם שמו הפרטי.

ת' כבר מרחפת באוויר, מחוברת לבמבוק עם חבלים הכרוכים לגופה, היא כל כך יפה ועוד יותר כשהיא נקשרת על ידיו. 

בינתיים מצטרפת אלינו א' שמתיישבת גם היא לצידו של י' על הרצפה מצמידה את המצח שלה לברכיי ואני מלטפת את שיערה. 

אני מתבוננת בחזרה בזוג הסקרן, הוא נראה מהפונט והיא להיפך, מבועתת מהסיטואציה והמחזה שמולה. 

כשבן זוגי מסיים את הקשירה ומוריד את ת' בחזרה לרצפה היציבה אני מחליטה שהגיע תורי. מתרוממת ומורה לי' להישען על הכורסא ומתחילה בסשן אימפקט. אני אוהבת את הבמבוק הדק, הוא אולי נראה מהצד פחות מפחיד מהפלוגר אבל בינינו הוא הרבה יותר חד, מדויק ואכזרי. אני מחליפה בין הכלים, סרגל, ספנקר, סלפר, פלוגרים שונים, ואז מחליטה שדי, הוא לא במיטבו עדיין. מורידה אותו על ארבע על הרצפה ודורכת עליו עם נעל העקב שלי, לא מדיי חזק, רק כדי שאת מקומו לא ישכח. 

ואז מתיישבת חזרה על הכורסא ומושכת אותו לחיבוק ארוך, לוחשת לו באוזן כמה מדהים היה כמו אמא אווזה גאה. 

אני מבחינה בזוג מתרומם ומתקדם לכיוון היציאה, היא מובילה אותו בבהלה והוא מעיף מבט אחרון וזוכה בחיוך ממני, מגיב לי בהנהון בחזרה.

בן זוגי מעדכן אותי שאנו מוזמנים לפליי יום הולדת פרטי ומצומצם של חברה טובה, נשלטת של בעלה. הכל מתארגן בשקט מופתי, זו הפתעה. 

עם הזוג הזה, רקמנו קשר מיוחד, עליו אספר לכם בפוסט אחר, כך שאין דבר שאני שמחה יותר לעשות מאשר לחגוג איתם.

אנחנו מגיעים לאיזור תעשייה ונכנסים למרתף בדס"מ מאובזר באופן מרשים בריהוט מתאים, ג'קוזי, כלוב, שלשלאות ואזיקים בכל מיני מקומות אסטרטגיים. אני זוכרת שהיום הולדת של הנשלט המסור שלי מתקרב והרעיונות בראש שלי כבר מתחילים להתבשל. 

היא יושבת על סוג של כיסא של מטופלת אצל רופא, בסגנון גניקולוג, עם עיניים קשורות. אני מתחברת למסך שבחדר ומתחילה להתנגן מוזיקת צ'יל בזמן שאנו מתחילים בסשן בדממה. אנחנו ארבעה אנשים מלבדה והיא יודעת רק על נוכחות של בעלה. שניים מטפטפים עליה שעווה, אחד טופח עלה קלות עם ספנקר והרביעי מלטף אותה עם נוצה. בין לבין ידיים נוגעות בה, מלטפות ועוברות על גופה. 

כשאנחנו מסיימים, הוא מסיר ממנה את כיסוי העיניים ואנו יושבים לצד שולחן קטן, מברכים אותה, שותים יין ומנשנשים גבינות, ירקות ופירות. 

אבל רגע, רק התחלנו, בעלה אוזק אותה לצד המיטה בעמידה עם הגב אלינו ואנו עושים לה סשן אימפקט משותף, ארבעה פלוגרים שונים מכים על ישבנה בהרמוניה. היא מתפתלת לכל מיני כיוונים אבל לא באמת יכולה להתקפל ולהתכופף כך שאנו מקפידים שזה יהיה עדין. אני רואה ששניים לקחו הפוגה ואני מתקרבת אל גופה, נצמדת אליה מאחורה ומלטפת אותה. מעבירה את ידיי על כתפיה, יורדת לכיוון השדיים וצובטת בפטמות ודחפת ברך בין ברגליה. היא לא מתבלבלת וישר נצמדת ומתיישבת, מתחילה להתחכך ולנוע בזמן שידיי מלטפות וצובטות את פטמותיה. היא גונחת ונאנקת ואני נהנית לשמוע אותה ולהרגיש את תנועותיה בזמן ששלושה גברים צופים בנו מהצד. 

מהמרתף יצאנו עם חיוכים ועם מלא רעיונות בראש שלי אבל זה כבר סיפור בהמשכים. 

תחילת הערב, המועדון רק נפתח ואני ניגשת לשלם בקופה כשחוזרת מחכה לי הפתעה, בן זוגי האהוב והברמנית המהממת ממתינים לי לצ'ייסר והגרייגוס חמוציות כבר מוכן.

המועדון מתחיל להתמלא לאט לאט, לילה עמוס בימי הולדת והחברים מגיעים לחגוג ולכבד. אני זוכה לפגוש מלא חברים, לקבל חיבוקים ואפילו אוזרת אומץ לגשת להגיד שלם ולפטפט עם אנשים חדשים (ישנים) שלא יצא לי להחליף איתם בעבר מילה.

חברה טובה בדרך ואני פוגשת אותה בכניסה, אנחנו נכנסות ביחד לכלוב הקטן. בן זוגי כבר מסשן את א' וללא היסוס אני מצטרפת. מתחילה בלטיפה על הישבן הלבן שלה ואז, שורטת, תופסת וצובטת. שולפת במבוק מהתיק ופלוגר חבלים עוקצני במיוחד והיא מתמודדת פעם עם כל אחד בנפרד ופעם אחרת עם שנינו על שני הפלחים יחדיו. הכי אני אוהבת לשגע את המוח עם שני כלים שונים בו בזמן, לייצר מלא תחושות שונות בגוף כשלא ידוע לה מה מגיע ומה הדבר הבא. 

הפלוגר חבלים אכזרי, הוא "השטן" של הנשלט המסור שלי ומסתבר שגם שלה. המכה שלו היא עזה ועוקצנית במיוחד והוא מכריע אותה. היא מתיישבת על הספסל ואני ניגשת לחבק אותה. בן זוגי ממשיך במיני סשן עם חברה שלי. 

ואז אני מבחינה שהוא פנוי ונעמדת בעצמי בתנוחה, לא זוכרת כבר מתי עשינו סשן אימפקט של ממש בפעם האחרונה. הוא לא מרחם עליי ומוציא מהתיק את הרחביה שנתתי לו במתנה ליום הולדת ובסך הכל אני עומדת שם וסופגת בגבורה, מתנתקת לאט לאט מכל המחשבות הטורדניות בראש ומתרכזת בכאן ועכשיו. 

אנחנו קובעים שנעשה קשירה עוד חצי שעה, בינתיים אני מתיישבת על כורסא ומבקשת מזוג חברים טובים שט' תבוא לשבת ביחד איתי. היא מתיישבת בין רגליי ונשענת עליי. היא לבושה שמלה שחורה דקה ללא שום דבר מתחת ואני מלטפת אותה בעדינות עד שמגיעה לפטמות הבולטות מבעד לבד. אני מתחילה לגרות אותן ומתבוננת בתגובה שלה, היא נהנית ומתמסרת ובעלה אשר גם השולט שלה עומד ממול ומתבונן בחיוך, לאחר זמן מה מצטרף ומלטף לה את הירכיים. גם בלי מילים אני כבר יודעת שהיא נמסה ונוטפת לגמרי. 

אני בורחת לשירותים וחוזרת לקשירה, מסירה מעצמי את כל הקשקושים ושמה כיסוי עיניים. הכיסוי מאפשר לי להתנתק מכל רעשי הרקע מצד אחד ולהיות קשובה לסשן ולגוף שלי מצד שני. בן זוגי קושר לי את הידיים, את הרגליים ואני אפילו לא מנסה לנחש מה מתכנן. הוא מרים אותי לאוויר ומנמיך את הליין שמחזיק את פלג גוף העליון כך שאני מוצאת את עצמי עם הראש למטה במן פיתול קל. התחושה פשוט מדהימה, מחבקת ומשחררת בו בזמן. הוא לוקח נוצה ומעביר אותה על גופי, בודק מה מצבי, מנשק אותי רגע לפני שמתחיל להוריד אותי. 

כשאני מסירה את כיסוי העיניים אני מגלה שאחד המורים מסטודיו שיבארי בו למדנו צפה לאורך הקשירה, אדם נוסף ניגש, לבן זוגי ומחמיא לו על הקשירה ועל הסשן. 

אני בינתיים מתיישבת על נשלט שנהנה להיות כיסא, כרית או ספה, הוא מודה לי ועושה לי עיסוי נעים, איננו מקצועי אבל הוא באמת משתדל. 

השעה כבר מאוחרת (או מוקדמת), והמועדון מתחיל להתרוקן, אני מסתובבת בין החברים שעדיין חוגגים, מתבוננת בסשנים שונים בחיוך וברוגע אחרי לילה מלא בחוויות מכל הסוגים והעולמות. 

אין מילים, לתאר את התדהמה, על האומץ והתעוזה בגין הניסיון השתלטות העוין על הנכס הפרטי שלו!

נכס אשר רשם בטאבו כבר לפני שנתיים 

ולא מתכוון לוותר, למסור או למכור. 

כמה חוצפה, יש ליתושה הזו, 

לעקוץ אותי בדיוק בישבן! 

בשגרה היומיומית שלי, לעתים קרובות אני מרגישה שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי. העומס, הלחץ, רמת האחריות העצומה והחינוך מגיל קטן לא לסמוך על אף אחד, לעשות הכל לבד מובילים אותי לתחושות קשות כמו תסכול, חוסר אונים ודאון.

למזלי, אני מוקפת באנשים באמת טובים. המזכירים לי באופן מתמיד כמה אני חשובה, כמה אני אהובה וכמה זה בסדר להיעזר, זה בסדר לבקש, זה בסדר לצפות וזה בסדר גם לקבל.

בן זוגי הוא העוגן שלי, המצוף והמגדלור שאף פעם לא שוכח אותי ודואג לי גם ברגעים הכי לא צפויים. ככה פתאם, באמצע היום, מעדכן אותי שהוא בדרך אליי עם ארוחת צהריים שהכין עבורי. 

ואני? מתרגשת עד דמעות, מוצפת באור כי באמת מבינה כמה זכיתי, באדם שרואה ומבין אותי.

וכשאין לי זמן לעצמי, בגלל שעות העבודה והמטלות המרובות, הנשלט המסור שלי מוכן להתייצב עבורי. לכל משימה, אם זה הסעה, סידורים, ניקיון, קניות או פינוק ועיסוי לנפש ולגוף.

והגורה, היא לא מפסיקה לפנק אותי ולהראות לי כמה אני חשובה, החל ממתנות קטנות שכל פעם מביאה, סרטונים מצחיקים ומחמאות באמצע היום ותבניות של אוכל מבושל בכמות שתישאר לי גם למחר.

כך שגם בימים של עומס ועצבים, עייפות מצטברת וירידת מתח אני מזכירה לעצמי להרפות ולשחרר ולחייך חיוך גדול, למרות. כי אני מוקפת באנשים באמת טובים המזכירים לי באופן מתמיד שאני לא לבד, אני חשובה ואני אהובה אפילו מאוד. 

כשאני בוחרת מתנה, אני עושה זאת בקפידה, בוחנת ובודקת ומשקיעה מחשבה מה האדם שמולי באמת רוצה לקבל ולא את מה שאני הייתי מעדיפה.

כך שכשהגורה שאלה אותי, האם תוכל לקבל לילה אחד במסיבה שאני מקדישה רק לה, בלי נשלטים נוספים, התשובה שלי

הייתה שזה בהחלט אפשרי.

שלא נדבר על כך שהעובדה שבחרה בי וביקשה זאת דווקא ממני מאוד החמיאה לי,

לא היה משהו שהייתי רוצה להעניק לה יותר ממה שביקשה, פשוט אותי.

ואילו הייתם רק רואים את החיוך הגדול והפנים הזורחות שלה כשסיפרה לכל החברים במועדון שהלילה אני רק איתה, הלילה אני שלה הייתם מבינים כמה היא מיוחדת. 

ואילו הייתם רק מנסים לגשת, לתת חיבוק או חלילה לתת נשיקה לשלום, היא הייתה מייד על רגליה האחוריות נעמדת ואומרת: זהו, זה מספיק.

ואולי בסיטואציה אחרת, הייתי מתעצבנת ומעמידה נשלטת אחרת במקומה אבל לא אותה, לא את הגורה השובבה שמשיגה את שלה בבראטיות חיננית, היא בהחלט אחת במינה.

והלילה שלנו אמנם התקצר בגלל נסיבות שלא בנו תלויות, אבל את הנצנצים היא הסירה רק ביום למחרת מהקנבס היפהפיה שתמיד עומד לרשותי. 

מה פתאם,

אני?

אני בכלל לא מכורה לקניית נעלים. 

פשוט לא הייתה שום אפשרות להשאיר את הזוג המעלף הזה, האדום והקטיפתי על המדף בחנות

ועוד במבצע כל כך משתלם של שלושים וחמש אחוז.

ממש פספוס. 

אז מה שכבר אין לי מקום בארון הנעליים הייעודי המכיל ארבעים תאים..

לא חבל?