למה אני כל כל אוהבת את הדמות שלו?
כן, השחקן יפה תואר אבל זה לא רק זה.
הוא הדימוי המושלם של ג'נטלמן אנגלי בעל כבוד, חוכמה ויושרה. הוא הטוב האולטימטיבי ותמיד נמשכחתי לברנדונים ולא לדילנים.
הוא גיי ולא ברור לי איך אני לא. או לפחות אישה טראנסית.
אני מאותן נשים שאוהבות גברים שאוהבים גברים.
יש ג'אנר ספרותי שכזה..
זה לא הוגן כלפי הגברים כי זה סוג של פטיש אבל אני לא פוגעת באף גבר באופן אישי. אני מריירת על דמויות פיקטיביות בלבד.
אבל הענין הוא זה לא כל האמור לעיל
זה החיבור שלי לדמות העוגבת אחר מישהו שהיא לא יכולה לקבל.
עד שהכרתי את בעלי לא ידעתי אהבה אחרת מאשר אהבה נכזבת, קראש מרחוק.
להתלהב מדיויד דוכובני, חבר בלהקת בנים או בן מהשכבה היה הינו אך עבורי. עם אף אחד מהם לא תיקשרתי. עם אף אחד מהם לא היה לי סיכוי לממש.
הוא אוהב אותו. במשך שנים. הקשר ביניהם מורכב אך לעולם לא יהיה רומנטי פיזי. אני קוראת אותו והלב שלי מתכווץ בהזדהות.
לכל אחד יש את הטריגרים שלו. כל אחד מזיל דימעה מול המסך מתוכן אחר. אני יכולה למרר בבכי מדחיה. מבחורה שמנה שהחתיך לא שם עליה ומאציל בריטי הומוסקסואל שלא יכול לממש את אהבתו למורד סקוטי.
לא נדחתי הרבה בחיים שלי כי לא הצעתי את עצמי הרבה.
הפעמים הספורות שורפות לתמיד.
יש תרגיל בחישול שמציעים לגברים חברי בטחון - להתחיל עם כמה שיותר נשים (בצורה מכובדת כמובן) וככל שמקבלים את ה "לא" מתחשלים ומתחזקים.
אני מראש בראשי היה לי את הלא. לורד ג'ון קיבל מיד "לא" אבל הוא המשיך להתאבסס ולקשור את חייו עם חלום.
זה מה שעושה אותו דמות כל כך טרגית ועבורי מעוררת הזדהות. גם בגיל 40 הוא זוכר את פגישתם ההזויה. גם בגיל 40 אני זוכרת את כל אלה שלא יכלו להיות שלי. לא כי אחד מהם גיי והשני סטרייט אלא בגלל שאחד מהם יפה וחתיך והשניה שמנה, מכוערת ולא מתאימה.
אני מתאימה היום. בעצם כבר מעל 20 שנה אני מתאימה.