כנראה החומוס שאכלתי אתמול בצהריים גרם לי לקלקול קיבה, או שזה וירוס עם שלשולים והקאות כי אני ממש על הפנים. ומה שיותר נורא זה העיתוי - בחתונה של החברה הכי טובה שלי.
הגעתי הביתה, קפצתי למספרה ולפתע התחלתי להרגיש את זה...
בשלב ההתארגנות כבר חשבתי שאני מתה.
התייפיפתי לי בכל זאת, בשחור המסורתי כמובן. הג'ינג'י בשיער נותן מספיק צבע. כמה מחמאות קיבלתי עליו חוץ מאחותי שהחליטה שהשיער שלי מזעזע.
בדרך לאולם הרגשתי כאילו יש לי צירים, מזל שזה רק רבע שעה נסיעה, קל"ב.
יצאתי מהאוטו קופאת על לשד עצמותיי, בכל זאת לבשתי בגד ערב קייצי, ואיך שנכנסתי לאולם רצתי לשירותים. כך עוד כמה וכמה פעמים במהלך הערב. אחסוך ממכם את התיאורים...
הכלה היתה מ-ד-ה-י-מ-ה. בטח תטענו שכל הכלות יפות אבל כאן זה מקרה מיוחד.
מדובר בבחורה, אמנם רזה מאד, אבל דימוי עצמי שואף לאפס. היא לא מה שתכנו יפיפיה קלאסית אבל אם היו רואים אותה אתמול כל האנשים שלמדו איתנו בתיכון הם היו אוכלים את הכובע.
כמה איפור נכון ותסרוקת מדהימה, וכמובן אושר של כלה, יכולים לעשות את ההבדל.
כשהיא צעדה לחופה התחלתי לבכות. מעולם לא בכיתי ככה בחופה. עצרתי את עצמי מלהגרר לבכי היסטרי. בעיני רוחי ראיתי את שתינו, 2 הברווזות המכוערות של הביה"ס, החננות, המוקצות.
והנה אנחנו שתינו נשואות לבחורים מדהימים ושימותו הקנאים.
כל כך שמחתי בשבילה. היא היתה לבד במשך שנים. הוא החבר הרציני הראשון שלה ותוך שנה סגרו את העניינים. כל הכבוד לו שהוא ממריץ אותה ככה. בשבירת הכוס במקום להגיד בשנה הבאה בירושליים הבנויה, הוא אמר : "לשנה הבאה עם תאומים בחדר לידה". היא עדין לא רוצה אבל יש לי הרגשה שזה לא תלוי בה... הוא עושה לה רק טוב. אמן ויהיו מאושרים ביחד.
לא אכלתי כלום במהלך הערב. רקדתי איתה קצת, בעיקר במזרחית אבל באיזשהוא שלב התישבתי ולא יכלתי לזוז. קצת אחרי 12, אחרי השמפניה והנשיקה המסורתית זזנו הביתה. הצטערתי שלא הייתי מסוגלת להישאר עד הסוף.
היום אני בבית, מרגישה על הפנים ועוד אוש דורש שאנקה את הבית. לטענתו אם אני בריאה מספיק בשביל לשבת מול מחשב אז אני מסוגלת לנקות את הבית. נראה... בינתיים אני על סף גסיסה.
לפני 17 שנים. 1 בינואר 2007 בשעה 9:35
