הגוף מלמד את הנפש

המקומות בנפש הפצועים באמת, הן אלו שפגשו ברוע לשמו.
אין לי מקום בנשמה שמצליח להכיל רע, התובנה אצלי לא מצליחה לעקל
הימצאות ועשיה על מנת לגרום סבל לאחר ,פשוט סבל לשמו.
זה לא בדסמ, הבדסמ הוא עולם של למידה דרך כאב, פיצוח הסבל,
שימוש בקצוות קיומיים כדי למקם את האני האמיתי שלך, זה הבדסמ עבורי.
נישאתי לכאב, לאיש הסובל ,לאדם שרצה את החיים רעים.
הבטתי משם כשהייתי כלואה, כלוב של משפחה , אחריות לילדים וחלום על
מימוש בית וזוגיות. הבילבול הנורא מבפנים, הנסיון הנואש להבין למה רע?
וכשפרצתי את הכלוב, יצאתי לחופשי וחוזרת אט אט לעולמי הטיבעי,
עדיין, לא מצליחה להבין, עדיין כואבת בפנים את המפגש עם רע בשביל רע.
כל פעם מחדש בשל האינטראקציה עם הילדים, עם ההורות המשותפת,
נאלצת להביט ולהפנים את המצאות הרע כחלק מהעולם, יתכן שזה השיעור
שהייתי אמורה ללמוד משם.. יתכן.

חיים בסיסיים של עשיה, פרנסה והורות.
עולם של חיפוש מתמיד בתוך הבסיס כדי להעצים, לשנות ולבנות
את המציאות עם עומקים נוספים ,ליצר התחדשות.
זיונים שיטחיים של לגמור בלי מעורבות ריגשית, רק לבחון פנימה, חיבור וניתוק.
מפגשים עם עוצמות של חידוש ולימוד של עולם שאני לא מכירה .
שיכרון חושים אמיתי מתרחש לי בגוף מלקנות ידע חדש, הבנה בתחומי המדע.
אלו פשוט מעיפים את כל כולי לפיסגה של ריגוש.

לצייר קו להמון מעולם לא ידעתי, טעם הקהל עובד על שיטחי.
כשאתה יוצר קו אמיתי מתוך מחשבה רואים את העומק שלו
חשים בנוכחות שלו, מבינים גם ההמון שיש בו איכות שקורנת ממנו.
אבל מה שמוכר זה קו שיטחי, רואה היום בעיניים מכירה .
רוכשת בכסף קו שיטחי.. לא מתוך פשרה אלה מתוך מטרה
שונה של קצה . מקווה שניסיון חיים של 20 שנה בעסקים יצליח ליצר הכנסה ראויה.

מזרונים על הריצפה לזירת קרב, האבקות ריצפה..
שנים עברו מאז ישבתי ככה מוכנה להתמודדות .
בחורה צעירה מלאת כוח וברק בעיניים מולי, לפני שנים לא היו נשים בקבוצה[מלבדי ].
אני מביטה בה ומחייכת בהנאה, שמחה שאלו הנשים של עכשיו.
בתוך שניה בכניסה לישיבת קרב המבט בעיניים משתנה, יש את שתי השניות של לפני...
הפוקוס משתנה, המבט הופך ממוקד, רק גוף מולי עכשיו, אוטומט התגובה עוד לא
חזר לפעול אצלי,הטכניקה עוד לא זורמת לי בגוף. מוטיבציות של ניצחון וכיבוש פיסגה יש אצלה .
30 שניות של קרב , הגוף עושה מאמץ מרוכז, תמצית היכולות שלו.
אני מנטרלת פעילות של השתוללות, הטכניקה זולגת מהשרירים,
ניתוב הכוחות לניטרול, אני רואה את התיסכול בעיניים, הכעס, המאמץ.
העיניים שלי משדרות לה 0 מאמץ, נותנת לה להשתולל ולסיים את הכוחות כשהיא בנעילה
שלא יכולה להשתחרר ממנה . 30 שניות עברו, לא היתה הכנעה ,רק שליטה ברורה.
נושמת אויר לריאות אכולות הניקוטין שלי,[ מקללת את עצמי על חוסר היכולת להגמל.]
השרירים במתח עצום והאדרנלין בגובה מטורף.
נושמת, לומדת , מפנימה .. 30 שניות של תמצית למידה .

עוד יום בתוך קופסת המחשבה שלי, מכונסת פנימה בתוך עולמי,
בתוך עולם מתהווה ומשתנה . נוגעת החוצה בעולמות שפויים כביכול,
מלאי חרדה של אלו שמיצגים את הנורמה.. הנורמליים עמוסי פחדים,
גם אלו שלא, חייהם ניזונים מחרדות .
נגעתי בעוצמה של אישה שאיבדה כמעט הכל,"חיים בישביל אלו שנישארים"-היא אמרה.
עם מבט של פלטינה בעיניים כחולות וצלולות ללא דמעות.
סביבה היינו קהל שלא יוכל להבין בחיים את עומק הכאב, את תהום הגעגוע והבילבול.
בעל ושלושה מתוך ארבעה ילדים היא איבדה, בשבעה שאלה : אם אכלתי היום ,
אם היא יכולה להביא לי משהוא לשתות? הבן אדם שבה לא הלך לאיבוד.
השיחה התמקדה בחיי היום יום, ילדים , עבודה, שאלה מתוך איכפטיות ורצון אמיתי להקשיב.
היא רואה הכל, מרגישה, לא נותנת לכללי החברה לכופף את דרכה .
הגעתי לשיבעה הזו בהבנה שאראה אדם מרוסק, שבור,[כניראה שזה מה שרציתי לראות.]
הבטתי על העוצמה בעיניים, אישה שלא מפחדת מכלום, שחיה את עולמה
מתוך דילול מוחלט של הלא חשוב והבילתי ניתן לשינוי וההבנה שאלו שחיים הם המרכז,
המה שניתן לעשות הוא מה שחשוב. ללמוד... להפנים...
פעם ראשונה בחיי שהבטתי בעוצמה אמיתית בפנים.

תקופות מעבר הן קשות, אצלי איך שהוא החיים תמיד במעברים, תמיד בשינויים
ובכל זאת יש מעברים של קפיצות דרך, שינויים קיצוניים ומוחלטים הם אחרים.
החלטתי לשנות תפיסה בעבודה לעבור מלעבוד ללעשות כסף.
נשמע מוזר.. לא ממש. כשהמוח עסוק בליצור וזה המיקוד לא משנה כמה טוב מוצר
הקצה אם אין שם אוריאנטציה כלכלית אין כסף .
השטח קורא לי לחזור, נעלי העבודה מתבוננות בי במבט עורג, הן מונחות
ממש על יד הכסא מוכנות לדרך, לא מצליחה להכניס אותן עוד לארון.
מכנסי עבודה מרוחות בצבעים ובטון קוראות לי-לא מוכנה להקשיב,
חייבת לעצמי את השינוי.מרכזת כוחות להשאר בבית במקום בדרכים ולהכין נכון
מהלכים עיסקיים, לומדת, קוראת, בודקת, פותחת עולמות חדשים.
טלפונים ומיילים, אוף כמה שזה מרגיש מוזר במקום לערבב איזה צבע או להתנפל על קיר.
כמה קל לחזור לעולם הישן, להתנהל מהמקומות המוכרים והפשוטים בהם לפחות אתה יודע
שיהיה כסף לשכר דירה בסופו של יום{ נכון זריאל?}.
האימונים נותנים לי כוח, מחזירים לי את התובנה הפנימית שלי על מי שאני.
אתמול באימון כשהידיים כבר הרגישו כאילו רוצות ליפול, שלא יכולות להחזיק עוד קרב.
פתאום אז, היה קליק כזה בראש, אוטומט הלוחם שלי נפתח והסתערתי בעוצמה שהיא רק
שלי, העוצמה שבאה מהבפנים כשאני על סף תבוסה , מלחמת חיה פראית על חייה כשהיא בפינה .
בסוף האימון המאמן בא וחיבק אותי נרגש: "הקילרית שלי חזרה!"
הייתי מוטשת מהמאמץ, מנסה להפנים את עוצמת האירוע, חברים מהקבוצה חייכו באהבה וגאווה.. מי זקן כאן? תוך שבועיים את שוב מחסלת את כולם..
הדרך שלי היום היא לחזור לכוחות ולא מהפינה , לא ממקום של השרדות כי אם ממקום של
מכוונת דרך ובניה לפי דרכי.יש לי עוד דרך.. .. אבל לוחמים הרי לא יודעים להכנע .

מסתובבת לה טיגריסית גורה ביער, משהוא בגנים המולדים מספרים לה שהיא מפחידה.
היא עוד לא ממש יודעת למה וגם לא בשביל מה .
הגורה לומדת את עורכות היער, את העוצמה שבללכת וכולם מסביב מרקינים ראש או בורחים.
אט אט ראשה מזדקף, למה? כי ככה הטבע ברא, יש עוצמות לטיגריסים.
כשהיא טיגריסית בוגרת היא כבר יודעת ללכת בראש זקוף, היא גם יודעת למה,
היא הטורפת והם הניטרפים שסביבה . היא השולטת והם נישלטים על ידה .
בפנים אצלה בתוך הגוף יש המתנה דרוכה , ריגוש תמידי לקראת..
מפגש עם טיגריס בן , מפגש של עוצמה כשהיא תילקח, תיתן לעוצמה לעטוף, להכניע אותה .
מפגש שאין בו פחד בעיני המתבונן , מבט יציב ובוטח ,
והמבט הזה אומר: את שלי, בחרתי אותך .
אף חיה ביער לא יכולה לגרום לטיגריסית להרכין ראש, חוץ מטיגריס אמיתי .

שבת של בדסמ מנטאלי.. טוב, לא רק. בסוואנה החדשה מפגשים מרגשים,
אנחנו בשיחות של שעות על מהויות ודקויות של תחושות ,
אנשים חדשים שניבחרו בקפידה מוכנסים לחוג ה"חברים"- מקסימים .
תוך כדי הפסקות של קידוחי תיקרה ותיכנון מיכשור בדסמי מתקדם שיכנס
לאולם הבלגן המשפחתי . יש שם מאסטר אחד ויש אישה אישה ואני אוהבת אותם .
תחנת רכבת אנושית של דמויות, בסוואנה לא נכנסים ויוצאים אותו הדבר.
משהוא מהעוצמות, איכויות הקיום האקסטרימי והמאבק נשאר עם כל אחד לאחרי.
אין הנחות לאף אחד מלגעת בנפש פנימה בודאי לא לדיירי המקום.
סשן מתנהל ממקום של הישגיות ולמידה , נתינה ולקיחה לצורכי קידום אישי אמיתי,
לממש פסגות של הנאה ועומקי חשיבה , התמודדות .
פניה חדה בסוף השבת, חוזרת כדי לסגור עבודה ואחרי.. מפגש ונילי עם איש אחד.
לך תסביר לאיש מהישוב שבשבת ניילננו אדם, שעסוקה בלהתקין ציוד לתליית בני אנוש,
ושהיינו עסוקים בלהעניק לאחד חוויה של לנסות להגיע לספייס ולאבד שליטה .
נמנעת מהסברים, רק אומרת שאני בדסמית, שחיה את עולמי באופן שונה מהנורמה .
מתנהלת בעולם בדיאלוג קוטבי, חיבור בדסמי אצלי יהיה רק מהמקום הכי עמוק שלו,
רק ממקום שבו אני רואה את הבדסמ, עולם של בדיקה והתקדמות .
וסתם זיונים.. בשביל זה קיים הוניל אצלי-לפחות באופן זמני .

כבר שכחתי כמה כוח יש בגוף הזה שלי, כמה טרוף ואנרגיות מוחבאות בפנים
סוערת לגמרי מהבוקר, אימון אחד.. יו, מה שהולך להיות אצלי בתקופה הקרובה ..
כבר מרגישה את האדרנלין החדש הזה שזורם לי בעוצמה , יכולה לחוש ממש את
קצב התאים המתחלפים שמואץ, מרגישה כל תנועה, כל תזוזה של שריר,
מרגישה אותו עובד, מרגישה איך הגוף חוזר לחיים.

אימון ראשון אחרי.... לא מספרת כמה שנים.
הגוף שואף אויר בין תרגיל לתרגיל, 60 שכיבות סמיכה, לא חשבתי שאני עדיין יכולה .
אז כן.. לקחתי פנימה אחריות, סיפרתי לילדים שחוזרת לאימונים.
הזקיפות שהגוף מחזיק פתאום את עצמו משכרת אותי, העוצמה תוך כדי אימון, תירגול,
הפלות ואגרופים לכרית. הגוף זוכר הכל, אפילו מצליח לעבוד נכון.
זהוא.. זהירות אני חוזרת לחיים, עוד מחסום של עצמי הוסר, הפחד עבר, אני יכולה להיות באימון ולא להיות מספר 1 של כולם אלה רק של עצמי .
חודשיים מהיום הכי הרבה ואפשר יהיה לספור בבטן קוביות של שרירים,
התגעגעתי אליהם.