יחסים אינטנסיביים !

אני מקדיש בדיוק שורה וחצי למישהי ששמה אותי גבוה ,והצליחה להוריד אותי נמוך.

הצלחת -שמת אותי גבוה הורדת אותי נמוך.
מעכשיו תוכלי לשאת כל סוג של כאב.

לא יעזור ,אנחנו כלים ,
כלים להגשמת מטרה.
הזמן עושה את שלו בנבכי נשמתנו,תועים.
לומדים להתפשר ,כן,
גם לומדים לאהוב.
לומדים ,מרגע לרגע ,כמה החיים גדולים ,
וכמה טוב הפשוט ,הקרוב .

אני לומד להעריך אהבה ,לומד לאהוב נתינה.
מסתגל לעצמי ,ויודע שיעבור הרבה זמן עד שהצד השני ילמד להתרגל לשינויים החדים שבי.
אני לומד להעריך גם את זה.
את הדרמות הקטנות בחיים שלי משתדל לשמור לעצמי ,ונותן לאחרים להציג.
ממש כמו שנעשה פה.
נמנע מלהסגיר את רצונותיי,אז גם אני מפחד,
ופחד קיים בי לעיתים רחוקות.
לא מפחד מהאמת ,ועל כן מזהה שקר בפשטות.
באופן חד ,וכואב.
נמנע מכניעות ,באופן כמעט וטוטאלי,
מפני שעבדות לא מגיעה עם מסירות.
"רצונו של אדם כבודו".-חתיכת משפט אידיוטי.באמת נו.
הזמן עושה את שלו,ושליטה היא באופן חד משמעי ,קודם כל מנטאלית.
אז יש מי שינצל את זה לטובתו.
ויש מי שיראה טובתו של אחר ככבודו.
זה שם כל אדם אחר בתהייה ,אותי ,זה משאיר בספק.
מה אני משרת ,רצונו של איזה חותם -של איזה אדם ,
אני מכבה או מפרה.
אני נוגע שם ,כי לא נשאר לי דבר אחר להתעסק בו,קודם כל.
ומטבעי נמשך לצללים ,זה אני ,אף אחד לא ישנה את זה<?
אני ילד קטן שמאמין שהכל סובב אותו.
אני נער ששם את ידו בדיוק בגבול הקו האדום.
אני מתבגר ואני מפיק לקחים,אותם לקחים שידעו אחרים לפני בתקופות שונות ,כמו כל אדם וייחודו.
כל אדם ועולמו.
ושם בדיוק שם ,מתחבאת לה התבוסה הראשונה שלי,
אישה.
בעיניי זה נפלא.
לא הגחתי עדיין מהביצה ,והיא כבר נוגעת בי.
הזמן שלנו הוא הכל ,והוא גם מונע ממני להמשיך לחפש ,גם אם שנה ,גם אם יום.
מה חיפשתי ?מה מחפש כל אחד שלומד שהקן הוא גדול יותר ממה שידע עד אותו הרגע?
והאני הוא דמות שהוא רק מתחיל להבין ,חלק ממכלול,
של שרצים ,
נולדים ,לומדים ,עובדים,חיים מתים.
מישהו תהה פעם למה רפואה אנחנו לא לומדים בצעירותנו ?
למה אנחנו לא מספיק חשובים ,לדעת מורכבות ביולוגית?
אני לא מוכן להתכלות באופן כה מהיר,ויש אנשים שקשה להם לקבל אותי ,והם לא יודעים שלא רק זאת הסיבה.
הם יודעים מה שהם רואים.
מה צריך לעשות כדי לחוש תפיסה קולקטיבית?מוח קולקטיבי?פשוט...
לדעת חיובי ושלילי.לא בשום צורה חוץ מפלוס ומינוס ,ולמה הם חיוניים.
אז בזמן שאני נושם פנימה והחוצה,אני מגדיש זמן
ללמוד להוולד ,לעבוד להיוולד ,לחיות -ואת הפחד מהמוות אני מאבד,כל יום עוד קצת .
והרי כמה יותר גבוה אני יכול להגיע,זה אבסורד.
אנשים משלים עצמם במושגים כמו אחוה ,חופש .
אין חופש -לדעתי ,יהיה ,ברגע שנתעורר.
אני באופן אישי לא מאמין בו.
חופש הוא מושג כוללני מדי ,לקצת שאני יכול לעשות.
שאני מסוגל לעשות.וניסיתי .אפילו לתת אותו לאחרים.
לא הולך.אנחנו סתומים.
רק אני יכול לשנות,את העולם שלי.
אבל אני צריך ללמוד קצת קודם מהו עולם.
וצריך לדעת קודם מהי אהבה.
וחייב ללמוד דאגה ונתינה.
ואחיזה,במציאות על כל זוויותיה.
והקשבה.
מוכרח לגלות מי אני,ולא חייב כבר להסתכל לבפנים.
אבל מצר את השליטה שלי.
כי אז אני הופך למשרת ,רצונותיי שלי,
ושוב אני חושב על מה שהיה ואבד.
ונמנע מלהכיר.
ואלי ,משהו בגישה שלי .......

"כוח הדמיון חזק מכוח הידע ...
מפני שהידע הוא מוגבל ,והדמיון הוא אינסופי"

ומוסיף:
גם כשאין כימיקלים.

אין זמן כמו ההווה לדעת בו יותר,ללמוד,להחכים ולהבין.
להרגיש,לכאוב,לאהוב.
אין מורה יותר טוב מהזמן,אין מדריך יותר טוב מהפחד.

הקיום הוא בר חלוף ,ולא די להתאכזב רק פעמים ספורות.
אין די ואין סוף.
בכל מקום נשמע על הרצון-באהבה,בחברות טובה ,בכנות ,במסירות.
בחוסן.בבריאות.
אנחנו חולים במחלה הכי ידועה שקיימת -היא אנחנו.
לפעמים גם באין דרך זו הדרך.שם האור.

עוד אנחנו כואבים בלי די,האושר הוא מפלט.
הכוח שלנו להחליט ,אם יש יותר.
שמעתי על עולם טוב יותר ,נראה...
ראיתי עוד נס מתחולל...ואני ממשיך לתהות.
הכוח שלי לדעת מה מותר ומה אסור- נכפה עליי.
והעיניים מטעות אותי ,מטעות אותה.באהבה.
בתשוקה.
זה לא סוד שאני חי,כשמתבוננים מהצד.
והנבואה ניתנה לטיפשים.

בסוף העולם יש כפתור,ואם נלחץ עליו?
לא יהיה כאב,לא יהייה סבל.
לא יהייה פחד.
לא תתקיים תשוקה.
האהבה תקבל צבע עז כדם .
והאושר יתמוגג.
ואז מה יהייה הסוף?

את העונש אני לומד,ולכן מהות נסתרת ,ונחבאת.
כל עוד לא נטבע בכסילותנו....

ונאבד את היגון.

מה יותר גבוה מהשמים,
יותר נורא מהגיהנום,
המתים אוכלים את זה,
ואם אנשים חיים יאכלו את זה -
הם ימותו?

מיד,אני בכלל לא מתווכח
הסירי את עטיפת המתנה.
הסירי כל פיסת בד לחה
וישר אל תוך עיניי,ללא טיפת איפור.

אני מעל ,וזה ברור.
לא תעזור הכוונה,
שום מבט מניח לא יאפשר מנוס.

תזחלי,תכה בך הצינה רק לעוד שנייה,
מבטיח.
בואי אליי,בכריעה,
את מדהימה שאת זוחלת ככה ערומה,

את לא רואה עצמך,
לכן את כה שלי עכשיו,
ופה ,תחתיי,סחלב פראי נבוש,
אשקה אותך טיפת דמי הזך.

בואי קחי שרביט,נראה אותך
ורק עוד רגע שימי את ראשך על ירכיי.
הרוך שלך,בין קצות אצבעותיי.

על ארבע,
יכאב הרבה פחות אם רק תתחנני.
ותתמסרי.
וכך תשארי,אל תגמרי.
גם לא למעני.

אולי רק ככה את שלי.

Girl, unhappy girl,
Left all alone,
Playin' solitaire,
Playin' warden to your soul;
You are locked in a prison of your own device
And you can't believe what it does to me
To see you cryin'

Girl, unhappy girl,
Tear your web away;
Saw thru all your bars
Melt yourself today;
You are charged in a prison of your own device

Girl, unhappy girl,
Fly fast away;
Don't miss your chance
To swim in mystery
You are tied in a prison of your own device

מחר נפגשנו,בין בוקר לצהריים,טיפות של שלווה נטפו על החלון האטום,
שמעתי לראשונה את אותה ציפור ,ציפור נפש נחבאת ,הבטתי בה בדממה,מתקשה להבין את מהותה ,
הייתה לי אחת כזאת כל השנים ,ולא העזתי להתקרב אליה ,לא היה בי את האומץ לחוש אותה,לאפשר לה מעוף,
הפחד לאכזב ציפור מיתולוגית קינן בי , אך מאותו רגע ואילך ,לא יכולתי לגרוע ממנה מבט,
תחושת חמימות מסוימת ,גם כשהכי קר,והיה קר,בפנים.
אולי זה ככה עם ציפור הנפש,אולי בכדי לראות אותה צריך להודות שהיא קיימת ,להיות מוכן לקבל אותה כחלק ממך ,
לקבל אהבה ולתת לה,
ואולי בכדי שציפור הנפש תתגלה צריך לשאול אותה,
לבקש ממנה יפה,להוכיח נכונות ומידה רבה של רצון טהור ,במקרים של כאב וחולשה מרובים,במקרה של צער שמתחיל מבפנים.
אולי אני מגזים,אבל ציפור הנפש קיימת ,ויותר טוב מדחליל הנשמה.
*
יושב בחדר,הירהורים שצפים כבר זמן מה עכשיו,
מקבלים משמעות מול חלון שמשקף לי את השממה,
צוחק על טיפות רגש אחרונות ,שקרעו את ילדותי לרסיסים,
כואב ,מתמכר בצער אל אותן אשליות מתוקות,שהקיפו אותי אז,ונגמל.
קם ,הולך וחוזר ,מטורף אחד עובר,משוגע אחר כורע על ברכיו.
אוהב את השקט,מעריך אותו,אבל הוזה,
מתיישב מאוכזב,מדליק סיגרייה,לא יודע ממה מאוכזב,
אולי השמש לא יכולה באמת לבכות ,אולי החמה כועסת מדי,וכאובה,
כל כך בולטת החמה,כל כך שם ,יותר מדי זמן באותו המסלול...כמוני.
מה היא מסתירה?
יודע מה אני מסתיר,
אבל בשביל שנוכל לשוחח קודם צריך צליל חיוג,אולי סתם רמיזה,מרגיש מנותק,מבחירה.
אולי איזה מטאור שיפול בדיוק עליי ,ב12 ושתיים עשרה דקות ,ברצינות,מחכה...
ואני, כרגיל מאוכזב ממנה,
סוגד את יופייה מבעד החלון,סופג את קרניה ,
מאדיר נוכחותה בדמי.
ופתאום,
כמו הקיץ חורש העננים משנתו
והחליט שזהו, הוא מפסיק לענותו ,אותו אדם מהורהר בנפשו..
לשניות ספורות מלחין הוא בדממה חרישית ,קרה ,בין קרני שמש חודרניים וזכים,ועוטה את היום כולו במין פלא שמתחיל ומסתיים על זגוגית החלון ,החלון שלי.
לא הספקתי להתאהב בעצמי עדיין ,נוכח כוחי האדיר,
ופתאום,שמעתי רחש מאחורי, ראיתי דמות מלאך,מכורבלת כולה,מצונפת,
מבעד שיערה הארוך ,שפופת ראש היא ,את הילתה מחליפה דמעה ועצבות,כאב שחבוי בפנים של מלאך,
מחייך כמו טמבל,עדיין לא מאמין ,
(במין דיאלוג פנימי שיכנעתי את עצמי שאני לא מסטול היום,לא הייתי מסטול כבר כמה זמן),
מסתכל אליה ,מנסה לצוד מבטה,מצליח,ומוקסם.
שאלתי לשלומה,והיא למרבה הפלא,הרימה ראשה,
וענתה,
הוקסמתי מעיניה,מיופייה,משירבוב שפתותיה הרך,
מהעוצמה שפגשתי,עד היום ,והיא,
מן הרכות,
התאהבתי בה מן הטיפה הראשונה,
וריחה המתוק,
לרגע, דמעות השמש הפכו שלנו,
והיא כלל לא ידעה,
אל אותם רגעים ,בכלל לא ציפיתי,
ועכשיו, בטח לא רציתי אותה בוכייה.

חיוך עמוק מבפנים,ודימעה שלה,
סיפרה לי על עברה ,על מה שקרה ועתיד להיות,
כבר אז חשתי צורך עז להכיל אותה,קרן שמש בוכיה שלי,
הצלחתי להעלות חיוך מתוק מתוק על פניה היפות,
קורנות ,ובאותו רגע ,מן אותו רגע ,הכל נראה אפשרי,
הבטחתי לה שהכל יהיה טוב,והשמש הוסיפה קריצה.
עזבתי את החלון ,עזבתי את הכאב המר שהכלתי,
התיישבתי לידה ,ריחה באפי,ואני שיכור ,
מיופייה ,עצם נוכחותה האדיר.
הפכתי קשוב לה,רציתי אותה קרובה אליי.
לעצמי.
אתמול נפגשנו, כבר כמה שנים,השמש שואלת שלומה לפעמים,
מותר לה לבכות לשמש,לפעמים,אבל רק שאנחנו לבד,נרדמים חבוקים,
אולי היא תבין כבר אהבה וקירבה,החמה,ואולי את אותה להבה,לא נוכל לכבות,
אולי תענה לחיזוריו של חורש העננים הגלמוד,ותראה לו את הדרך מן הכפור,
והוא יראה לה הקרבה.

שאלתי את הציפור ,למה אני עצור,והיא חופשייה,
ואיך זה שממעוף הציפור חלון הוא חלון,ותו לא,
ללא נוף שנשקף ,כי הכל פרוש לה בדהייה,
ללא גבולות,והשקפת עולם אחת וברורה.
הייתה עסוקה הציפור ,אז הנחתי לה לנפשה,
אין טעם לכלוא אותה,להכריח אותה להסביר,
היא תהייה שם תמיד ,ואולי גם אני.
ונגה יקירתי ,את ,את תהיי איתי.תמיד בליבי,בנפשי.

מאחל לנו רק טוב,ולכל נפש חופשייה וזכה באשר היא.
רוצה אותך איתי עכשיו,מנצחים על גלים,מרחפים כמו גרגירי חול שיכורים.


אוהב אותך.כבר כמה ימים.

דרך עצמי החוצה,חלום ישן
לברוח לשם.
דרך עצמי אלייך ,זה אפשרי
דרך עצמך אליי,תנסי.
דרך כולם אל היושר,כמה תמים
דרך הגיהנום והקושי,דרך האבנים.
דרך כאב שאספנו במשך שנים,
מוכרחים לצאת לא לשמור בפנים.
אל האושר.

עמוק,עשרות מיילים תחת האדמה ,
אי הצער שם נמצא,
מוקף נהרות לבה רותחים ,עשן ופיח מתמרים,
על אדמה חרוכה ,ללא צבעים , שדות יבשים של פחדים נפרשים,
בלב האי עץ ,גובהו עננים ,צמרתו כיסופים נכזבים,
גזעו חלול ,מדיף ריח לחלוחי,עטוי שכבת קוצים קמלים,
עוביו נמדד כאורך מסע של עורב ממוצע,אם היה בנמצא,כל חייו,
שורשיו ,כמו לא חשים הם בחולשה,חופרים עמוק בתוך הקרקע בדממה,
יום ועוד יום שנה אחרי שנה,
בעוצמתם האדירה פורצים השורשים,
דרך אדמה יבשה והלאה ,מקבעים את האי דומם למקומו,
אוחזים בו ,מכים בו ברצונו,
האי דרך העץ עומד איתן,והעץ נגד אבק הזמן,

בין נהרות לבה עמוקים ועודף כושל לחיים,
תחת מחנק ואפלה נאבקים בעלטה \

מסביב לו ,על אדמתו של אי רדום ,גמדי חול מתהלכים שפופים,
יצורים קטנים ודוחים,מהלכים אימים ,כבולים שרשראות תיל ,משרתים...
לא ברור מהיכן מגיעים ,אם ראית אותם ,אזי אינך עוד בין חיים,
תחת שליטתו המרה של אדונם הם נמצאים,
אותו יצור פלג גופו העליון נחש ,התחתון דמדומים.
מספקים הם את רצונו של אדונם ,
בידיהם החרוכות ,הקמלות,
מניעים גמדי החול גלגלי שיניים חורקים,צורמים,
ביגונם מניע כוח נסתר, מעלה מעלה בעמודי תווך מפלדה הם נישאים
לכיוון החיים.
אוזניהם אטומות ,של הקוצרים ,גם אם נולדו שומעים ,נצרבו איבריהם הפנימיים.
פיותיהם כאילו לא קיימים.
נקבים ללא כל תכלית ופיגמנטים לא ברורים .
אלפי מעלות מעל האפס ועדיין לא ברור אם הם בכלל מזיעים,
בין חשכה ועלטה מתקיימים ,עובדים,מניעים צירי גלגלים ,דוהרים.
לא אוכלים לא שותים ,נושמים פיח ואפר דרך זימים בצדי צוארם הכהים.
שליטם,ידו ארוכה ,ועינו עוד יותר ,מטיל אימים על גמדי החול הקטנים,
בנהמות קורעות בשר ,מהדהד להם בין הורידים.
מהר זה לא מהר מדי ,וחזק זה בטח שלא.
אז תמיד יש יותר מהר וחזק עוד יותר.אולי זה המוטו שלו.
רק הוא מבין ויודע את קיומם ,רק הוא מטיל ספק בעבודתם,
אם הוא רק יודע מה הם עושים ,בלעדיו הם כלל לא עובדים.
גמדי חול זניחים.
על מה שאפשר לדבר ,עוד ידובר,
אך גם נמלה תפחד מאותו אכזר,ולכן דרך זמן שאול הכל יסופר.
הסוד הוא בשקט ,על מנת ישמעו זעקות ופחדים,
הזמן הוא השבר שאותו הם פורצים.
מה מעל או מעבר אף אחד לא יודע,
מעבר נקרא על מנת ידעו קיומם ,מיתוס אכזרי,אגדי.
מיותר.
בין נהרות לבה עמוקים ועודף כושל לחיים,
תחת מחנק ואפלה נאבקים בעלטה .

אי הצער הוא מקום נורא אך ,
עדיין לא הגענו לטירתו הנוראה של העריץ
היושבת על צמרתו של זרע הזועה.