מדי בוקר בערך בשעה 7 אני יוצא לריצה. מתחיל מהבית החדש בקיסריה, ממשיך דרך הרחובות הסמוכים לביתי, אל חוף הים ובחזרה. שגרת הבוקר של אנשים היא בד"כ קבועה, כך שיוצא לי לחלוף על פני אותם שכנים פחות או יותר מדי בוקר, בין אם הם יוצאים לעבודה, לסופרמרקט, לעסוק בספורט, או לטייל עם הכלב. כמעט כל יום אני רואה לקראת סיום הריצה ג'ינג'ית צעירה, נראית כבת 20, ברחוב הניצב לשלי יוצאת לטיול עם הכלב. היא תמיד מחייכת אלי, ולאחרונה התחלתי לענות לה בברכת בוקר טוב מנומסת.
*** *** *** ***
לאחר הביקור אצל רופאת המשפחה, קיבלתי ממנה מספר הפניות, ואני קובע תורים לרופאים השונים. הרופאה הראשונה שאליה יש לי תור היא רופאת עור, ד"ר שפירא, מקבלת בזכרון יעקב במרפאה פרטית שהיא משתפת עם מספר רופאים נוספים. אני מגיע מספר דקות לפני השעה שנקבעה לי, ניגש אל הפקידה בדלפק הקבלה, נותן לה כרטיס, והיא אומרת לי שמיד יגיע תורי. עלי לחכות ליד חדר 1, וכשהמטופל הנוכחי יצא, הרופאה תקרא לי. אני ממתין ולאחר כ-10 דקות הדלת נפתחת, מישהו יוצא, והרופאה קוראת בשמי. אני נכנס ומתישב מול ד"ר שפירא שנראית יחסית צעירה, בערך בת 35, בלונדינית, רזה, ומאוד מטופחת. היא מבקשת את הכרטיס, ותוך כדי שאני מגיש לה אותו, היא מפנה את תשומת ליבי לתמר, העוזרת שלה שיושבת ליד מיטת הבדיקות, והיא מסבירה שתמר תעזור בעיקר בתיעוד של שומות שדורשות הסרה או מעקב. אני מפנה את מבטי הצידה אל העוזרת תמר, ומגלה שזוהי השכנה הג'ינג'ית שלי שמטיילת מדי בוקר עם הכלב ברחוב השכן. היא מברכת אותי בשלום, ואני עונה לה בנימוס, אבל מתחיל להסמיק. אני יודע שבעוד זמן קצר היא תצפה בי ללא בגדים וזה מאוד מביך.
ד"ר שפירא שואלת אותי מה מביא אותי אליה, ואני מוסר לה את ההפניה שקיבלתי מרופאת המשפחה שלי, ד"ר לופו. ד"ר שפירא קוראת את ההפניה, ואני רואה שהיא מגיעה לפסקה של הרקע הכללי:
גבר, יליד 1970, ללא מחלות ידועות.
עבר לאחרונה לכללית מקופ"ח לאומית.
אורך פין רפוי 4 ס"מ וזקוף 6 ס"מ.
גובה 180 ס"מ.
משקל 81 ק"ג.
ואני מסמיק מבושה עקב הנתונים המביכים על הבולבול הקטן שלי. היא ממשיכה לקרוא, ולבסוף אומרת שהיא צריכה לבדוק אותי באופן יסודי. היא מוסיפה שד"ר לופו ציינה בהפניה שתי שומות על הגב, ועוד אחת על האשכים, אבל בכל מקרה היא תבדוק את כולי. היא מבקשת שאתן את הטלפון שלי לתמר על מנת שתוכל לצלם נקודות חן שדורשות מעקב או הסרה. ד"ר שפירא מבקשת שאשאר לשבת, היא עוטה כפפות בדיקה, ניגשת אלי ומתחילה לבדוק את עור הקרקפת שלי תוך שהיא עוברת עם הידיים על כל נקודה שהיא מסתכלת עליה. המגע שלה עדין ונעים, ואני מתמכר אליו.
ד"ר שפירא מבקשת מתמר לפרוש ניר על מיטת הבדיקות, וממני היא מבקשת להתפשט לגמרי ולשכב על המיטה על הגב. אני תוהה מה בדיוק לעשות כשמצד אחד שלי הרופאה, ומהצד השני המיטה ומעבר למיטה עומדת תמר לאחר שפרשה ניר, ומתבוננת. הכל מאוד מביך ואני חושב איך לעכב את הרגע בו הן ייראו את הבולבול הקטן והמביש שלי. אני מבין שאין לי הרבה ברירה, מתפשט, מניח את בגדי על הכסא, ונשכב על המיטה על הגב כשידי על המפשעה מסתירות את האיבר הקטן שלי, הרופאה מימיני, והשכנה תמר משמאלי. ד"ר שפירא נגשת אל המיטה, ומתחילה לבדוק אותי כשהידיים שלה מלוות את מבטה ברפרוף על החזה שלי. המגע שלה נעים וקצת מגרה, במיוחד כשהיא נוגעת לי בפטמות, ולאט לאט יורדת אל הבטן. הרופאה לוקחת לי את יד ימין שקרובה אליה, ובודקת גם אותה. עכשיו מגיע החלק שממנו אני חושש, כשהרופאה מבקשת ממני להסיט גם את יד שמאל כדי שהיא תוכל לבדוק לי את המפשעה, אבל אין לי ברירה והקרב אבוד. אני מזיז את יד שמאל, והבולבול הפצפון שלי נגלה לעיני הרופאה ולעיני תמר. תמר פולטת מן משפט בסגנון: אוי, הוא נורא קטן, ואני מסמיק מבושה עד תנוכי אזני. הרופאה ממשיכה בבדיקה, מחזיקה את הבולבול שלי עם יד שמאל, ומסתכלת וממששת אותו עם יד ימין. המגע מאוד מגרה ואני מרגיש שהוא תופס קצת נפח, אבל מהר מאוד היא עוזבת אותו ועוברת לבדוק את האשכים שלי. היא מבקשת ממני לפשק את רגלי בזמן שהיא חופנת את אשכי ביד ימין ומרפרפת עליהם בידה השמאלית. ההרגשה מאוד נעימה. הנה השומה שד"ר לופו ציינה, היא אכן גדולה, קוטר ס"מ, אבל נראית תקינה לגמרי. תמר, בואי וצלמי אותה בטלפון של מר גליק, היא אומרת ותמר מצייתת, ומצלמת תמונת תקריב אחת, ותמונת פרספקטיבה נוספת. תמר אומרת שהתמונה הראשונה לא הכי ברורה, והרופאה עונה לה שבסיום הבדיקה היא תצלם את השומה הזאת שוב כשאני עומד.
ד"ר שפירא ממשיכה בבדיקה של הרגלים שלי, ואז מבקשת ממני להסתובב ולשכב על הבטן. היא בודקת לי עכשיו את רגל שמאל מאחור, ולאט לאט הידיים שלה נוגעות במעלה הרגל. היא עוברת לרגל השניה, ואז הידיים שלה מגיעות לישבן שלי. האזור הזה מאוד רגיש אצלי, ומגע בו מגרה אותי מאוד. הידיים של הרופאה ממששות לי עכשיו את פלחי הישבן, ואני מרגיש את הבולבול שלי מתמלא ומזדקף. ד"ר שפירא מבקשת עכשיו מתמר שתפריד לי את הישבנים כדי שהיא תוכל לבדוק את החריץ ביניהם. תמר מניחה את שתי ידיה על שני פלחי הישבן שלי ומפרידה ביניהם, וד"ר שפירא נוגעת עם אצבעותיה בחריץ שלי כשיד שמאל שלה בחלק העליון ויד ימין שלה מרפרפת על אחורי הביצים שלי ועל פי הטבעת. המגע הזה של ארבע ידיים באזורים הרגישים שלי מביאה את הבולבול הקטן שלי לגדול לזקפה מלאה. עכשיו אני שוכב עליו, לשמחתי תמר והרופאה לא רואות שעומד לי, אבל משקל גופי מוסיף לגירוי.
הידיים של הרופאה ממשיכות בבדיקה לעבר הגב שלי, תמר מרחיקה את ידיה, אבל הידיים של הרופאה ממשיכות לגעת ולמשש לי את עור הגב, והבולבול שלי ממשיך לשמור על זקפה קטנה אך חזקה. הרופאה רואה את שתי נקודות החן על הגב שלי, בודקת אותן, ואומרת שאין מה לדאוג לגביהן. נעקוב אחריהן אבל אין צורך בצילום.
הבדיקה מסתיימת והרופאה מבקשת ממני לעמוד עכשיו כדי שתמר תוכל לצלם באופן יותר ברור את נקודת החן על האשכים שלי. אני נעמד בחוסר ברירה, תמר מתקרבת אלי עם הטלפון שלי, ואז פולטת בשקט: אוי, עומד לך. כולי מסמיק ומבויש בזמן שתמר שוב מצלמת שתי תמונות, אחת תקריב של השומה, והשניה קצת יותר מרחוק כך שהזקפה שלי נראית בבירור בתמונה.
הביקור מסתיים, אי מתלבש, וד"ר שפירא אומרת שאין שום דבר דחוף, אין צורך להסיר אף שומה, רק לעקוב. היא מבקשת שאגיע אליה לביקור בעוד שנה למעקב שוטף. הרופאה נפרדת ממני בברכת בריאות כללית שאני מתרגל אליה, ותמר מוסרת לי את הטלפון שלי ואומרת בחיוך: נתראה. אני מחייך במבוכה, מסתובב ויוצא מהחדר.