פחד, כאב וכנות

איך לעזזל קרה שהתחלתי להנות מריצה?!

ריצה!!!! סיריאסלי! הספורט השנוא עלי ביקום!!!

משהו במעבר בין החלק המעצבן לחלק הסמי-מדיטטיבי שבו נראה שאפשר למשוך עוד, הגלים בכל הגוף כשעוברים להליכה, תחושת הגוף ה'מוחזק' ביומיום (טוב, זה קורה מכל שינוי ברוטינה הספורטיבית)... אני אשכרה נהנית.

כמעט התחלתי לתהות לגבי דברים אחרים שחשבתי שאני מאוד סגורה לגביהם, אבל מיד עצרתי את עצמי!

יש לי מותג לתחזק :)

המפתחות שלך, הארנק שלך, הטלפון, השעון... הם שלי עכשיו.

אני אפילו יודעת את הקוד של כרטיס האשראי שלך.

הדיאנאיי שלך קשור בתוך לייטקס בתיק שלי.

ועדיין, אתה לא מפחד. ובצדק.

לפעמים אני תוהה אם משתלם להיות ככ אחראית, שקולה ושפויה.

תמזוג לי וויסקי ותאכל את הבהונות שלי. תחבק את השוקיים.

תמרח על העור הרך שלי באנחת רווחה, תקפוץ בשבילי מכאב בשפתיים חשוקות.

תלקק לי את הצוואר, את הפטמות, את הכוס, את התחת.

אם תהיה פונקציה טובה אז באורגזמה ה-42 שלי ארשה לך לגעת בי מבפנים, לפזר את מה שנשאר מהמוח שלי בחלל החדר, שכנראה הפך לוואקום כי הכל מפוזר ומרחף.

בועות קטנות של מוח ודם ונוזלי גוף מנצנצות מסביבנו.

תפאורה טובה כדי להשתפד עי הציפורניים שלי בזמן שאני מתפוצצת עליך עוד כמה עשרות פעמים.

בסוף אתה יכול לשחות מסביב ולשתות הכל, לנקות לי את האוויר. הפרצוף הנגעל שלך רק מדליק אותי יותר, אתה יודע.

אני צריכה את המנה שלי, וכשאני לא מקבלת אותה אני מתחילה לרטוט.

ההיגיון אמנם לא נעלם אבל תופס כיסא אחורי.

אני יכולה לנסות לתאר את זה באלגנטיות כחוסר שקט אבל בתכלס זו מיני מערבולת מזדיינת.

מהסוג שפתאום מעיף עלים בסיבוב מרשים לכמה שניות ואז נרגע.

זה לא הוריקן. אין לי הוריקנים. אני פאקינג טיטניום.

אם אני משחקת קריפל מיסטר אוניון עם הדופמין, הסרוטונין והאדרנלין שלי כנראה שזה בא עם הטריטוריה.

רק אתמול אמרתי לחבר שזה לגמרי שווה את זה מבחינתי, אבל עכשיו הרצפטורים שלי ככ ריקים שזה כואב והרוח מרחה לי עלה על הפרצוף. סאמק.

אני: עשינו גם משהו שאני יודעת שאתה לא אוהב...

הנכס החדש: כן...

אני: אני מתה על זה. אני לא הולכת להפסיק

הנכס החדש: אני יודע...

אני: אם אתה רוצה אני מוכנה לתת לך קצת זמן אחרי שאתה גומר ולפני שאני מאכילה אותך / מורחת לך על הפנים את התוצאה

הנכס החדש: עדיף כבר לגמור עם זה

אני: סבבה. בפעם הבאה תפתח פה גדול יותר. נזל לך קצת מהצד

הנכס החדש: את בכל מקרה דואגת שהכל יגיע למקומו

מה שנכון, נכון.

היו לי היום יותר מדי שיחות עבודה. יותר מדי משפטים חזרו על עצמם. יותר מדי התכתבויות משעממות.

זה לא הפך לאחד הימים העמוסים אבל מוצלחים האלו.

לא היו פגישות מלאות אדרנלין בהן הסתכלתי על אנשים שמתרגשים, מפחדים, רוצים או מחשבים.

לא החזקתי את היד לאף אחד, לא גישרתי על שום פער.

רק גילגלתי את האבן במעלה ההר.

בסוף היום נמעכתי על הספה עם המהמם כשהגולגולת שלי כבר שורפת מבפנים וטרפתי שקשוקה כאילו החיים שלי תלויים בזה, מה שנכון במידה מסוימת, כי שוב אני לא ככ אוכלת, אבל בקטע טוב.

דיברנו על הקשרים שלנו, תיאמנו לוז להמשך השבוע, ראינו תמונות של הילדים מהיום ואת ההום מייד פורן שעשינו אתמול.

העלנו ספקולציות על טיב מערכות היחסים שיספק אותו בשלב זה, ריחרחתי את העור שלו והרגשתי מאוד בבית.

אבל עכשיו אני יושבת על המחשב שלי וממש חסרות לי פנים ולשון מתחת לכפות הרגליים שלי.

חוסר בוער.

סוף שיעור קרב מגע, אני מעדכנת חברה בהתרחשויות האחרונות בחיי הקצת משוגעים.

אני: יש לי מישהו חדש. הוא מהמםםםםם!!!! מלא טייטלים כמו שאני אוהבת, ואין לו גבולות כמעט

חברה: אין לו גבולות?!

אני: אני יכולה לעשות לו *מה שבא לי*... הוא זורם עם הכל. חוץ ממחטים, אולי

חברה: אז זה גבול!

אני: הוא לא מגדיר את זה כגבול אבל הוא לא מתחבר לזה. בכל מקרה אנחנו לא שם

חברה: אז מה את יכולה לעשות לו?

אני: להכאיב לו למרות שהוא לא מזוכיסט, כולל CBT, לדחוף לו רגליים לפה, להשתין עליו...

חברה: איפה? איך זה היה?

אני: על החזה והגוף. הוא עוד לא הרוויח גולדן שאוור לפנים ולפה

חברה: חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

אני: הוא ירד לי במחזור

חברה: מה?! איך?

אני: עם הלשון, למיטב ידיעתי. אני מקווה

חברה: ...

אני: ...

חברה: את עפה עליו ממש, אה? זה מסוכן. את תתאהבי

אני: מה זאת אומרת?! לשם מה התכנסנו???

חברה: כן, אני רואה שאת זורחת

אני: אבל למה זה לא טוב?

חברה: כי יכול להשבר לך הלב

אני: אה, בוודאות ישבר לי הלב. אבל זה שווה את זה.

אני אוהבת שאתה בא לאסוף אותי.

אני לא אוהבת לנהוג ומוניות זה בסדר אבל ממש אין מה להשוות.

אני אוהבת להפחיד אותך ולקשקש איתך בדרך וגם בדרך חזרה.

זה אמנם זמן ברוטו אבל זה זמן, ואני אוהבת שאתה נותן לי את הזמן שלך. יש לו הרבה ערך אבסולוטי ויש לו המון ערך בשבילי.

אני אוהבת את הטבעיות בה שנינו נבלעים בבועה.

שנינו ככ רוצים ומחכים לזה שאנחנו פשוט מזנקים פנימה בשניה. מרימים את הסוויץ' והמעבר חלק.

ללא תפרים, ללא תהיות.

אני אוהבת את הקשב שלך.

אתה רואה את המחוות, אתה מעריך את ההומור, את הניואנסים.

אני שמחה שאני לא הולכת לאיבוד עליך, אני לא אוהבת להרגיש מבוזבזת.

אני אוהבת את המסירות, הנחישות והעמידות שלך. אתה לא נשבר או אפילו נסדק משום דבר.

כמעט שאין לך גבולות, שזה מוזר. אבל זה אומר שיש לי יד מאוד מאוד חופשית ואני מנצלת אותה.

שום דבר הוא לא יותר מדי בשבילך. אתה סובל בשבילי, כמה שבא לי, כמה שמשמח אותי, כמה שמדליק אותי. עוד.

זה מאוד מרענן, החופש הזה.

להפחיד אותך (פחד כייפי. דיברנו על זה כבר, די), להשפיל אותך, לצחוק עליך ואיתך, להכאיב לך, לפקוד עליך, לחנוק אותך עם מים, וויסקי, ידיים, הירכיים שלי... ועוד.

ההנאה שלך שואבת באופן ככ ישיר מההנאה שלי, שאני יכולה להרשות לעצמי להתרכז מאוד בהנאה שלי. כמו שאני אוהבת.

אתה תהנה בכל מקרה, כתוצר לוואי. ואולי גם יותר מזה, אם תתנהג יפה.

אתה מתנהג ממש יפה.

קודם כל, הייתי מורידה אותך לריצפה.

לא הייתי צריכה להגיד כלום. שבריר מבט היה מספיק.

היית מחבק את הקרסוליים שלי, מנשק את כפות הרגליים שלי והייתי רואה על הפנים שלך שהמוח שלך מתחיל להתרוקן.

הייתי מעבירה רגל לגב שלך ונשענת אחורה, שתהיה לי תצפית טובה יותר.

אתה מתפלש על הריצפה, מילל קצת ומשנה מקצבי נשימה מדי פעם, בהתאם לרגל שנדחפת לך לפה.

אם היית מתנהג יפה (בלי שיניים, בלי כמעט להקיא עלי) הייתי נשכבת לאחור לגמרי ונותנת לך למצוץ לי את הבהונות עד שהייתי גומרת.

וכדאי מאוד שתגיד תודה.

לפחות את זה אתה מסוגל להגיד, גם כשהאפאזיה הבדסמית תוקפת אותך. נכון? נכון.

חוצמזה, רק התחלנו. אתה הולך להודות לי עוד הרבה, אז תתחיל לתרגל.

שנאתי להיות בהריון.

אין דרך אחרת לומר זאת.

שנאתי, אבל גם הרגשתי קדושה. היתה לי מטרה והיתה לי תיקווה.

זה ללא ספק היה הרבה יותר טוב מלהיות בהמתנה או באבל.

הכל היה ככ בסיכון ומסוכן לכל המעורבים, אבל ראיתי את הכל בראיה צינורית, כמו מחבל מתאבד.

התאבדתי על ההריונות וכמעט התאבדתי בין לבין.

מה היה קורה אם באמת הייתי חוצה את הקו שהגדרתי לעצמי כסוף? אני חושבת שהייתי חותכת.

ומה עם המהמם? מה היה קורה לו? זו אולי ה-שאלה.

מי הייתי בלי הההסתחבקות הזו עם המוות במשך שנים?

אולי דברים היו נראים לי מוצקים יותר? קבועים?

הייתי חוזרת לבדסמ? הייתי פוליאמורית? הייתי נהנית ככ מכל רגע ומכל דבר?

אני לא באמת יודעת.

אבל לפחות הרווחתי חבר, ויש לו גלימה מגניבה. ומגל (: