מאלפת בסגנון חופשי

האינדיאנים (ומי שמכיר אותי יודע שיש לי חיבה מיחדת אליהם) אומרים את המשפט:
THIS IS A GOOD DAY TO DIE

הכוונה, כמובן, חיובית. נחלתי כל כך הרבה הצלחה היום, כל כך הרבה אושר, כל כך הרבה טוב... שזה בהחלט יום מצויין למות בו 😄

הצלחתי לאתר את האדם שחיפשתי.
רציתי לבדוק ולבחון, הייתי סקרנית, רציתי לעשות 'מחקר' קטן מבית היוצר של מיכל.
הוא לא היה מודע לקיומי, לא הסתובב בסביבה שלי, לא חלק מהקהילה.. בחור ונילי שחי חיי שגרה קצת אפורים, גר בדירה לא מרהיבה, עובד בעבודה רוטינית, חי עם בת זוג נשלטת בוגדנית וחושב שכך החיים צריכים להראות.
לשם הבלוג, אני אקרא לו "כפיר".
לא לקח לי הרבה מידי זמן למצוא אותו. ידעתי בדיוק איפה לחפש ואנחנו, אחרי הכל, חיים במדינה קטנה..
בשמו נתקלתי לראשונה דווקא בטעות. הייתי עסוקה בענייני עבודה על המחשב הביתי שלי, כשלפתע קפצה חלונית טורדנית מלאת מלל. בחלונית ראיתי התכתבות ישנה ובלתי לגיטימית בעליל בין אחד הנשלטים שלי, שנקרא לו "צ'יפ", לבין נשלטת חרמנית, שנקרא לה "אמילי". קראתי את השורות בהן תוארו היטב מעשים שלא הרשיתי לנשלט שלי לעשות ללא אישור מוקדם ממני, חלקם אפילו מעשים פוגעים.
בנוסף לתיאור הדברים, הבנתי שצ'יפ חשף אותי ואת שמי בפני אמילי, שכעת יכולה להכנס לפרופיל שלי, לראות את התמונה שלי, לדעת מי אני... צ'יפ עשה לי אאוטינג בפני נשלטת חדשה בקהילה, ללא אישורי, ללא ידיעתי.
והנה, המלל זורם, שמי מופיע שם, ונימה של צחוק קל בין מילותיה של אמילי, הכותבת לצ'יפ: "...למרות שאני לא המאלפת..."
הכעס הראשוני שלי היה על הנשלט הסורר שפעל מאחורי גבי, הכעס שבא אחריו היה על אמילי, שידעה היטב על קשריי עם צ'יפ ועל מחויבותו כלפיי.
הכעסים הללו שכחו מהר מאוד והתחלפו בכעס על עצמי. כעסתי על כך שהרשיתי לצ'יפ לבדוק את המיילים שלו במחשב שלי, כעסתי על שהאמנתי בו, כעסתי על כל הנתינה וההבנה שהיו לי כלפיו, כעסתי על אמילי שהרשתה לעצמה לפנות אליו למרות שידעה על הקשר הבלעדי שלו איתי...
נזכרתי שצ'יפ שלח לאמילי מסרון בעבר, בו כתב לה על מחוייבותו כלפיי ועל אי יכולתו להיות איתה בקשר. היא בתגובה רשמה שהיא חושבת שאני שלחתי את ההודעה. טיפשה כל כך... היא בטח לא תיארה לעצמה ששלח וקיבל את ההודעות כשהיה לידי, שצחקנו על התשובה שלה.. היא לא יודעת שאני לא צריכה לשלוח לה מסרונים? שאני הרבה יותר אינטיליגנטית, יפה וסקסית ממנה? שהיא לא מאיימת עליי?
ואז הבנתי שבעצם אין לי על מי לכעוס וחייכתי חיוך גדול. הבנתי שצ'יפ הפסיד אותי ולא הייתה בי כל חרטה.
בין השורות, בצבץ שמו של כפיר, החבר של אמילי, שלא היה מודע לקשריה שמחוץ למערכת היחסים שלהם. מיד ידעתי שאני חייבת לבדוק "מהיכן צומחות לזה הרגליים", הייתי צריכה לראות האם תתכן מערכת יחסים חד צדדית?
האם יכול להיות שכפיר באמת אינו מודע למה שקורה סביבו?
האם כפיר בעצמו אינו נאמן?
ההכחשה האנושית היא משהו שמאוד מסקרן אותי, החשיבה המיתממת, שמסוגלת להוציא אותי מדעתי, כל כך מעניינת אותי. האם יכול להיות שאדם מיתמם הוא למעשה אדם שמאמין בשקריו?
לבשתי את מחלצות הציד שלי, חושפת רגליים ארוכות ארוכות, מחשוף נדיב ושזוף, והברשתי את הבלונד הגולש שלי. נגיעת איפור קטנה הספיקה לי ומעט ברק לשפתיי, סנדלי עקב גבוהות, וסיגריה ארוכה בפי.
עצרתי לרגע קטן ליד "גוגל" שמצא עבורי את כל מה שחיפשתי ויותר, עוד עצירה קטנה נוספת מול המראה שבסלון, התיק ובו הציוד המחודש נתלה על כתפי ויצאתי לדרכי, לפגוש את כפיר.
מצאתי אותו בדיוק איפה שחשבתי שיהיה, איפה ש"גוגל" אמר לי לחפש.
הוא ישב על ספסל ישן מחוץ למקום עבודתו, ולמרות שהתמונה הבודדה שהצלחתי להשיג הייתה מטושטשת, זיהיתי אותו מיד.
עברתי לידו, מנענעת את אגן הירכיים שלי בצעדים סקסים, ועל פניי מבט מבולבל ואבוד. עצרתי ליד תמרור ושבתי על עקביי, חולפת בשנית על פניו בצעדים ארוכים כשבעיניי מבט מתוסכל וקורא לעזרה.
ממש עלמה במצוקה...
כפיר המהופנט נע על מושבו וידעתי שהוא קיבל את האותות שלי ועכשיו תורו לענות בשלל סימנים משלו. שפת הגוף שלנו היא כלי נהדר לתקשורת, בעיקר כשאין שום סיבה לפתוח בשיחה.
המשכנו לנוע, כל אחד במקומו, כל אחד והמשפטים הארוכים שאומר גופו, ואז הצטלבו מבטינו. זו לא הייתה טעות. זה היה רק עניין של זמן עד שכפיר ימצא את האומץ להישיר אליי מבט מגשש ויקבל בתגובה מבט עמוק ומכשף.
הוא מצמץ במבוכה ואני חייכתי חיוך תמים, כזה שנועד לכבוש את ההססניים בגברים. זה עבד. תוך שלושים שניות כבר היינו אחרי הכירות שתחילתה בשאלה אם יוכל לסייע לי ובהצעת עזרה ג'נטלמנית למצוא עבורי יעד שמעולם לא חיפשתי.
גררתי את כפיר, האביר שקם לעזרת עלמה במצוקה שכמוני, ברחבי השכונה עד שהגענו לחניון מקורה. שם הסרתי את המבט המיואש והעליתי על פניי את ארשת הציידת. בחיוך מתקתק התקרבתי אליו, מודה לו על עזרתו, מסיתה קצוות שיער ארוכות מפניי ומעבירה יד על חולצתי החשופה, לכאורה בהיסח הדעת. עיניו בהו בקימורי החזה שלי וכשהרים מבטו נתקל בעיני הכחולות והיוקדות.
זהו. הוא כבר לא ניצוד, הוא כבר טרף קל, גיכחתי ביני לביני.
השענתי אותו על רכב חונה והעברתי יד על ראשו, תוך שאני נצמדת אליו. הוא בלע רוק וניסה לומר משהו. בטח הסתייגות בנוסח "יש לי חברה", אך היסיתי אותו ונשקתי קלות לשפתיו.
ראיתי שהוא נאבק עם עצמו והחלטתי שפתאום זה ממש לא מעניין אותי. הסקרנות הגדולה בנוגע למערכת היחסים שלו פגה, וכעת נותר רק טעמה הצורב של פלישתה של אמילי לחיי.
אני כבר לא מיכל. כבר לא אשה סקסית. אפילו כבר לא ציידת. אני ערפד, ואני צמאה לדם.
לא. אני לא הולכת לשכב איתו. חח.. מה פתאום! מה קרה, הוא זכה בלוטו או משהו? לא. ממש לא מגיע לו. אני הולכת לסשן אותו.
פתחתי את רוכסן מכנסיו והסרתי את התחתונים הדהויים שלו. איזה חוסר טעם. שלפתי את איברו הזקוף והידקתי עליו את השרוך ששימש אותי בעת הסשנים עם צ'יפ. אחחח.. האירוניה. אפילו לא שטפתי את השרוך מאז, השתמשתי בשרוכים אחרים עד עכשיו.
הנימים באיברו תפחו והאשכים קיבלו גוון סגלגל כמו שאני אוהבת. הוא כמעט לא התנגד, כנראה שהיה מגורה מידי מכדי לוותר על התענוג שבמגע ידי.
ביד אחת אחזתי באיברו וביד השניה חיטטתי בתיק הציוד שלי, מתוכו דליתי אזיקי מתכת כסופים, אותם קיבלתי לאחר גניבת המזוודה שלי מחברתי הטובה לימור.
במהירות אזקתי את ידיו מאחורי גבו. הוא היה קצת מופתע ונראה שהוא ממש לא רגיל לדברים כאלה. לא נורא, חלפה בראשי מחשבה, אחרי שתנסה לא תוכל לחזור לאחור...
בידיים אזוקות ופין קשור הוא נראה הרבה יותר בדסמי וכנוע מהגבר הקצת פרימיטיבי שבו. קרבתי את פניי לפניו, ליקקתי את צווארו ולחשתי באזנו שלא ידאג. בקרוב הוא הולך להנות מאוד..
צעדים נשמעו מרחוק וכפיר קפא על מקומו. "ששש...", היסיתי אותו ומרחוק נראתה דמות נשית מטופפת על עקביה החדים בכיווננו. "תכיר", חייכתי אליו תוך שהיא מתקרבת, "זו טלי, חברה טובה שלי שהגיעה מרחוק במיוחד בשבילי".
טלי ניגשה אליו ובלי לומר מילה רכנה אל איברו והתחילה למצוץ אותו בעונג.
כפיר פלבל בעיניו, לא מבין אם הוא חולם או ששפר עליו גורלו, מניע את מותניו בקצב קולות היניקה של טלי, שואף להגיע לפורקן.
טלי עצרה בדיוק בזמן, שנייה אחת לפני שכפיר הצליח לגמור, ובזריזות הצליחה להתחמק מרגלו שקפצה בתנועה לא רצונית יחד עם נהימה לא ברורה שנפלטה מגרונו.
"רוצה לגמור?", שאלתי אותו כשעל פניי חיוך מרושע.
הוא הנהן במרץ, עיניו מיוסרות. טלי צחקה צחוק מרושע משל עצמה וצעדה לאחור.
"אתה תגמור, כפיר. אל תדאג", אמרתי בטון קשה והוא אפילו לא שאל איך אני יודעת את שמו. "אתה רק צריך להבטיח לי הבטחה קטנה", פניי הרצינו ושמץ של חיוך לא נראה עליהן. כפיר המשיך להנהן, אגלי זיעה נקווים על מצחו, "כן.. מה להבטיח?", קולו היה חלש וצרוד מעט.
"אתה צריך להשבע, לא רק להבטיח", הוא ניסה לסרב ומלמל משהו על שבועות אבל טלי חזרה אל איברו בליקוק מאוד משכנע והוא נדם. "אתה צריך להשבע שגם אם יענו אותך, גם אם יגידו לך שיודעים הכל, גם אם סבתא שלך תקום מהקבר, אתה לעולם לא תספר לאיש ובמיוחד לא לאמילי על מה שארע כאן היום!"
עיניו נפערו בהלם כשהבין שהוא קורבן למזימה קטנה של אשה-ערפד-בלונדינית שכמוני.
"תישבע! עכשיו!" סיננתי בארס כלפי אזנו שהאדימה ממבוכה וכעס ושלפתי מתיקי תמונות של אמילי ושל חברתה, בלונדינית מלאה ושחרחורת מתולתלת.
כפיר הראה סימנים של סחרחורת וטלי הרימה אל שפתיו בקבוק מים קטן וקרצה כלפיי.
"בסדר...", מלמל, ספק מתכוון לרוויה מהמים, ספק מתכוון לשבועה.
הוצאתי מהתיק את הפריט האחרון שהתכוונתי להשתמש בו, המשאבה הרוטטת. הצמדתי אותה לאיברו והפעלתי בעוצמה גבוהה.
כפיר גמר תוך מספר שניות, מתנשף ורועד הן מהחוויה הפיזית והן מהחוויה המנטאלית. השארתי את המשאבה על איברו, נשענת על כתפו ומסמנת לטלי שתישען על כתפו השנייה כדי למנוע ממנו לזוז.
כפיר התחיל להתפרע, אבל הוא לא הצליח לזוז כששתינו נשענות עליו ומצמידות את גבו לרכב שמאחוריו.
"די!", הוא צעק. טלי ואני צחקנו בקול, ממשיכות לענות אותו עוד.
"דייי.... דייי", הוא התחיל לבכות, "כואב..."
החלטתי שהתעללנו במסכן מספיק וכיביתי את המשאבה בלי להפסיק להשען עליו.
"היה לך מספיק?", שאלתי בחיוך תמים, חוזרת לדמות ה'עלמה במצוקה' שלי.
"כן.. מספיק..", הוא התנשף, מסדיר את נשימתו ומושך באפו כמו ילד.
"ותתנהג יפה, או שאני צריכה להשאיר אותך כאן, קשור, בחניון?"
"לא, אני בסדר", ענה בעייפות מכאנית וידעתי שאין לי שום סיבה לדאגה. שיחררתי את ידיו האזוקות ואפשרתי לו להעלות את מכנסיו בחזרה.
"זו כתובת האינטרנט בה אתה יכול למצוא אותי, במידה וישעמם לך לפעמים, ואולי נעשה דברים יותר מעניינים בפעם הבאה", מסרתי לידיו פתק קטן ובו רשום הלינק לפרופיל שלי באתר הכלוב.
"אני מציעה לך לשמור את הפתק במקום שבו לא יחפשו אותו", חייכתי בעודי מתרחקת ממנו יחד עם טלי בכיוון הרכב של דניס, שחיכה כל הזמן בפינה חשוכה של החניון.

איראן 1853...
לא, בעצם ישראל 2009, לרגע התבלבלתי.
תל אביב, עיר ללא הפסקה, עיר החטאים, העיר שבה הכל מותר, הוכתמה בדם הפרימיטיביות.
ניחוח קל של רכבות משנת 1940 עולה באפי כשאני חושבת על רצח שהתבצע על מזבח השנאה לאחר, על רצח שכל כולו הוא השמדת השונה ואי-קבלת זהותו המינית.
הכעס גואה בי, ואיתו התיסכול, על יכולתם של אנשים לקטול חייהם של חבריהם על פי אמות מידה גזעניות וקיצוניות.
היום יורים בנוער הומו-לסבי, מחר אונסים נשים בדסמיות ומחרתיים שולחים למחנות ריכוז את השולטים, הנשלטים, העולים החדשים, הזקנים, החולים, המפגרים, החילוניים, הדתייים, היהודים, הערבים, הגבוהים, הנמוכים...
אף אחד לא מחוייב לקבל עליו את הכללים או הסטיות של תתי החברות הקטנות. זה לגיטימי שאדם לא יזדהה עם נוער הומו-לסבי, או עם קהילת הבדסמ, אבל מכאן ועד לרצח?
אני מתארת לעצמי שהרוצח לא עצר לחשוב לרגע שלנער שהוא עומד לירות בו יש הורים, אחים, חברים שאוהבים אותו למרות ובזכות מי שהוא. למעשה, אותו רוצח בוודאי לא "חשב" בכלל.
מבחינתו, הרצח הזה מוצדק. מבחינתו, אין מקום לסוטים בעולמינו, ועליו מוטלת האחריות (שלא לומר המצווה) למדר את הסטיות הללו מן החברה...
אני כועסת, אני מתוסכלת, אני חסרת אונים ואני חוששת.
ליבי עם משפחות ההרוגים, וכולי תקווה להחלמת הפצועים.
ישראל 2009...

ביום שישי האחרון הגעתי למסיבה הכי טובה בעיר. המסיבה ב"מחוגה".
הגיעו המון אנשים, כולם במסיכות, כולם יפים ויפות, כולם מחייכים ושמחים..
אייר לא ביקש ממני להופיע באותו ערב, אבל לקחתי את מזוודת הבדסמ שלי איתי, לכל מקרה.
תמיד יש סיכוי שפתאום יתחשק לי לעשות משהו או להופיע עם מישהו על הבמה, וההופעות שלי תמיד אותנטיות, תמיד אמיתיות, אני תמיד נהנית מהן.
חניתי לא רחוק מהמועדון, במקום מואר, יחסית, וליד הרבה רכבים חונים אחרים, אבל התעצלתי לסחוב את המזוודה איתי והחלטתי להשאירה ברכב עד שאזדקק לה.
לקראת השעה 03:00 הוחלט שאני עולה להופיע עם ווינר המדהימה ועם ונוס, בו כבר הספקתי להתעלל קצת באותו ערב על רחבת הריקודים.
יצאתי מהמועדון יחד עם בן זוגי, הגענו לרכב, פתחתי את הדלת הנעולה (נעילה מרכזית, כך שדלת הנהג היא הדלת שפותחת וסוגרת את כל הדלתות ברכב), התיישבנו בפנים ובן זוגי עיסה את רגליי לכמה דקות, לפני שאחליף נעליים ונשוב למועדון.
לאחר שהחלפתי את הסנדלים הסקסיים לנעלי עקב אחרות, פניתי למושב האחורי כדי לקחת את המזוודה, אך אבוי! המזוודה לא הייתה.
חיפשתי לאורך המושב, מתחת לכסאות, וליתר בטחון גם בבגאז', למרות שידעתי שהמזוודה הושארה על המושב האחורי, אך לשווא.
המזוודה נעלמה כלא הייתה.
לאחר כמה דקות נודע לי שהייתה פריצה לרכב נוסף, מרצדס שחנתה ברחוב הסמוך וחלונה האחורי נופץ. ברכבי לא רוסק אף חלון. אולי עקב המקום המואר בו חניתי, אולי כי יותר קל לפרוץ ליונדאי מאשר למרצדס, אולי כי מישהו עשה עבודת מעקב טובה... אולי..
בשעה שחלפה, אחרי חיפושים קדחתניים בכל פח בסביבה ומאחורי כל שיח ואבן, חיפושים שהעלו חרס, שמעתי על עוד שני רכבים שנפרצו באיזור.
מישהו עשה פשיטה יפה על רכבים, חלקם נופצו, חלקם נותרו שלמים ונעולים, כמו הרכב שלי, אך מכולם נגנבו תיקים.
אני מניחה שהגנב אינו מישהו מהקהילה, ולכן המזוודה שלי לא ממש תוכל לשמש אותו, אבל הנזק שנגרם לי הינו נזק עצום של אלפי שקלים!
במזוודה היה ציוד מקיף שכלל ציוד בונדג' יקר, ציוד CBT שיובא מחו"ל, קולרים, באט פלאגים וסטראפונים בגדלים שונים, עם רטט, בלי רטט, מצבטים, גלגל כאב, קולרים, שוטים...
הציוד נאסף במהלך שנים, חלקו נקנה בארץ, חלקו בחו"ל, חלקו הוזמן דרך האינטרנט, וחלקו הורכב ממתנות יום הולדת שקיבלתי מחברים קרובים.
פעלתי בתמימות ואף בטפשות כאשר השארתי את המזוודה ברכב, אבל מי היה חושב על פריצה כל כך מתוחכמת לאור הפנסים ברחוב הומה אדם?
אולי אני נותנת יותר מידי קרדיט לבני האדם, אולי אני תמימה מידיי, אולי אני טובה מידיי.. לא יודעת.
בכל אופן, כרגע נשארתי עם שני שוטים - זנבות ורכיבה, קולר "המזכירה" (צוואר וידיים), סטראפון גדול, מוט לרגליים (בלי האזיקים), וכמה דילדואים, שלמזלי נשארו בבית.
קשה לי לתאר במילים את ההרגשה הנוראה על אובדן הציוד (שהיה יקר מבחינה כספית ויקר יותר מבחינה רגשית), על אובדן המזוודה עצמה (מזוודת ג'יימס בונד יקרה שקיבלתי מבעלי לשעבר, הגבר המושלם שאין לו תחליף), ועל הכניסה החשאית לתוך הפרטיות שלי, לתוך הרכב שלי, שהיה ונשאר נעול גם לאחר הפריצה..
מישהו חילל את הרכב שלי, חיטט בו, מישהו חילל את הציוד שלי, מישהו חילל אותי.

אני תוהה האם לאחר תקופה לא נעימה של הטרדות טלפוניות מצד נשלטי הכלוב, האם זהו סימן נוסף? אולי באמת מקומי אינו כאן. קחו את הטלפון, קחו את המזוודה, קחו את הזהות הבדסמית שלי (במיוחד המתחזה מפורום "תפוז", שעדיין מדבר שם בשמי), והנה, יצרתם לעצמכם "מיכל" משלכם.
אני שוקלת לפרוש.

OK.
בדקתי את חוקיות העניין ואת השמירה על הפרטיות, ואין שום בעיה לפרסם כאן ניקים של אנשים שהטרידו בטלפון (אותי ואת השותפה שלי, ברוב חוצפתו..)
אז ככה.... הרשימה השחורה התחילה...
השם הראשון יוצא לאוויר.

האומלל, חסר החיים, שחשב שאם הוא יגיע לשותפה שלי או לנייד העיסקי שלי זה יוביל אותו לאן שהוא, החוצפן שאיתר את המספר הלא נכון והעז להתקשר (יותר מפעם אחת), ועוד ממספר חסוי, ביש המזל הראשון שאפרסם את שמו הוא:

sharonsharon

מי עוד רוצה? כי יש מעט מאוד שולטות איכותיות באתר, אבל הרבה מאוד נשלטים.
לאף שולטת אתם לא תחסרו, תאמינו לי. אז מי שמעוניין להטריד אותי, להטריד את החברים שלי, את המשפחה שלי, את השותפה שלי, או אפילו את הכלב שלי - הגיע הזמן שכולן תזהרנה ממכם!
זו, כמובן, רק ההתחלה. ככה, בקטן, פה בבלוג. ההמשך יהיה כואב אפילו יותר.

אגב, אני לא נכנסת לצ'אט של תפוז, אז מי שהתחזה ל"מיכל המאלפת" וביקש תמורת סשן 1500 ש"ח - אני בדרך גם אליך.
אני לעולם לא נכנסת לצ'אט של תפוז, ולעולם לא דורשת סכומים ספציפיים מאנשים. רק לידיעה.

משום מה, אנשים חושבים שניתן להתקשר אליי גם אם לא נתתי להם את מספר הטלפון שלי.
אז ככה:
יש לי בן זוג - לא מעוניינת בפניות בנושא.
יש לי נשלטים קבועים - לא מעוניינת בפניות בנושא.
יש לי מנקה, נהג, עוזר אישי, שק חבטות, מעסה, נגר, חשמלאי, איש מחשבים, כבאי, אנשי משטרה, אנשי שב"כ, ואפילו כמה טיפוסים שראיתם בחדשות.
אתם אמנם נורא רוצים להיות עבדים/נשלטים/סמרטוטים/חסרי חיים שלי, אבל אני לא מעוניינת בפניות "ספונטניות", בהן אתם מאתרים את מספר הטלפון שלי (או של החבר שלי, או של השותפה שלי, או של אמא שלי או של כל אחד מהקרובים אליי) ופונים על דעת עצמכם כמו חבורת לוזרים שאינה יודעת לכבד את פרטיותו של האחר.
בואו לא נשכח שאנחנו נמצאים כאן באתר מאוד ספציפי, אבל מאחורי כל "שולטת", "שולט", "נשלטת" או "נשלט", נמצאים אנשים שיש להם בית, עבודה, משפחה, חברים....
אני מיכל המאלפת רק כאן באתר!
מחוץ לאתר אני בן אדם עסוק שאין לו ראש לשטויות והטרדות של כל מיני אנשים משועממים.
מי שמעוניין לנסות להגיע אליי לסשן - שיעשה זאת בצורה מכובדת, בפנייה כתובה באתר, תוך ציון הדברים הרלוונטים, ואם נחליט שיש על מה לדבר הוא יקבל ממני את מספר הטלפון (הנכון, ולא של החבר שלי) וכך נוכל להתקדם.
תודה על ההבנה, הציות לכללים החברתיים ושמירת הפרטיות שלי.

סמטאות הנפש מתפתלות
תרות אחר מרגוע
עלי שלכת מתבלבלים ברוח
מתירים את איוושתם לשמוע

פכפוך זך מבשר אושר
תר אחר נחל הרגשות
נפש שלא רוצה לגווע
תוהה לקראת הבאות

קרן אור קטנה מופיעה
כגל שוצף של תקוות
אולי אל הנחלה הגיעה
נפש טובה בסמטאות

"מצאתי בך את החומר ממנו קורצו נסיכות.
רגש, עדינות, הבנה, חוכמה, שנינות.
עצבות, שבאה עמוק מבפנים, מהבטן, מהחזה.
מצאתי בך את החומר ממנו נולדו ממלכות.
זעם, כעס, ריתחה, רשף, רעמים וברקים. עקשנות.
מצאתי בך את החומר ממנו חצי עולם נוצר, לו צלח בידו.
נשיות, אצילות, זקיפות קומה, צעקה, סטירה וליטוף.
מצאתי בך את החומר שהאלכימאים עדיין מחפשים.
הראשוני, הטהור, הבלתי מושג, הצלול כפנינה, כדימעה.
מצאתי בך את עצמי. נאחז. נלפת. כסירת הצלה בסער.
מצאתי בך את האנוש שאהבתי, החומר ממנו קורץ האדם. שרציתי.
ולשד נפשך ינקתי ואחיה."

קראתי את זה בבלוג של אחד מחברי הקהילה. קראתי והתרגשתי.
קראתי ושמעתי את קולו של זה שבו חשקה נפשי.
קראתי ולרגע האמנתי שהמילים הללו נאמרות מפיו אליי.
קראתי וקראתי, קראתי ושמעתי, קראתי והאמנתי..
אני לא יודעת עבור מי באמת נכתבו המילים הללו, אבל אני כמהה וצמאה למילים כאלה שיכתבו או יאמרו עבורי.
יש בי שק ענק ועצום של רגש טהור, שק שלא היה שם תמיד. שק שחשבתי שאבד אחרי שאיבדתי את אהבת חיי. והנה, השק הזה חזר, גדול ומלא מתמיד, ואני כל כך רוצה להעניק אותו למי שיוכל להעניק לי את התחושה החמה והבטוחה של אהבה ואכפתיות.
לא אכפתיות מאולצת, לא כי אני שולטת, לא כי הוא מרגיש נחות או מושפל, לא כי זה מגרה אותו מינית.. אכפתיות כי הוא יודע שאני אדם טוב מבפנים, כי הוא מעריך אותי, את מיכל, ולא את "המאלפת", את האדם שנמצא בפנים.
נכון, אני רק אדם. לפעמים שנונה, לפעמים מצחיקה, לפעמים חכמה, לפעמים רגישה, לפעמים קריזיונרית, לפעמים עצובה, לפעמים כועסת... אבל תמיד-תמיד ישרה, כנה, בעלת שמחת חיים, תמיד-תמיד אוהבת ותומכת, תמיד אני.