מאלפת בסגנון חופשי

הצלחתי לאתר את האדם שחיפשתי.
רציתי לבדוק ולבחון, הייתי סקרנית, רציתי לעשות 'מחקר' קטן מבית היוצר של מיכל.
הוא לא היה מודע לקיומי, לא הסתובב בסביבה שלי, לא חלק מהקהילה.. בחור ונילי שחי חיי שגרה קצת אפורים, גר בדירה לא מרהיבה, עובד בעבודה רוטינית, חי עם בת זוג נשלטת בוגדנית וחושב שכך החיים צריכים להראות.
לשם הבלוג, אני אקרא לו "כפיר".
לא לקח לי הרבה מידי זמן למצוא אותו. ידעתי בדיוק איפה לחפש ואנחנו, אחרי הכל, חיים במדינה קטנה..
בשמו נתקלתי לראשונה דווקא בטעות. הייתי עסוקה בענייני עבודה על המחשב הביתי שלי, כשלפתע קפצה חלונית טורדנית מלאת מלל. בחלונית ראיתי התכתבות ישנה ובלתי לגיטימית בעליל בין אחד הנשלטים שלי, שנקרא לו "צ'יפ", לבין נשלטת חרמנית, שנקרא לה "אמילי". קראתי את השורות בהן תוארו היטב מעשים שלא הרשיתי לנשלט שלי לעשות ללא אישור מוקדם ממני, חלקם אפילו מעשים פוגעים.
בנוסף לתיאור הדברים, הבנתי שצ'יפ חשף אותי ואת שמי בפני אמילי, שכעת יכולה להכנס לפרופיל שלי, לראות את התמונה שלי, לדעת מי אני... צ'יפ עשה לי אאוטינג בפני נשלטת חדשה בקהילה, ללא אישורי, ללא ידיעתי.
והנה, המלל זורם, שמי מופיע שם, ונימה של צחוק קל בין מילותיה של אמילי, הכותבת לצ'יפ: "...למרות שאני לא המאלפת..."
הכעס הראשוני שלי היה על הנשלט הסורר שפעל מאחורי גבי, הכעס שבא אחריו היה על אמילי, שידעה היטב על קשריי עם צ'יפ ועל מחויבותו כלפיי.
הכעסים הללו שכחו מהר מאוד והתחלפו בכעס על עצמי. כעסתי על כך שהרשיתי לצ'יפ לבדוק את המיילים שלו במחשב שלי, כעסתי על שהאמנתי בו, כעסתי על כל הנתינה וההבנה שהיו לי כלפיו, כעסתי על אמילי שהרשתה לעצמה לפנות אליו למרות שידעה על הקשר הבלעדי שלו איתי...
נזכרתי שצ'יפ שלח לאמילי מסרון בעבר, בו כתב לה על מחוייבותו כלפיי ועל אי יכולתו להיות איתה בקשר. היא בתגובה רשמה שהיא חושבת שאני שלחתי את ההודעה. טיפשה כל כך... היא בטח לא תיארה לעצמה ששלח וקיבל את ההודעות כשהיה לידי, שצחקנו על התשובה שלה.. היא לא יודעת שאני לא צריכה לשלוח לה מסרונים? שאני הרבה יותר אינטיליגנטית, יפה וסקסית ממנה? שהיא לא מאיימת עליי?
ואז הבנתי שבעצם אין לי על מי לכעוס וחייכתי חיוך גדול. הבנתי שצ'יפ הפסיד אותי ולא הייתה בי כל חרטה.
בין השורות, בצבץ שמו של כפיר, החבר של אמילי, שלא היה מודע לקשריה שמחוץ למערכת היחסים שלהם. מיד ידעתי שאני חייבת לבדוק "מהיכן צומחות לזה הרגליים", הייתי צריכה לראות האם תתכן מערכת יחסים חד צדדית?
האם יכול להיות שכפיר באמת אינו מודע למה שקורה סביבו?
האם כפיר בעצמו אינו נאמן?
ההכחשה האנושית היא משהו שמאוד מסקרן אותי, החשיבה המיתממת, שמסוגלת להוציא אותי מדעתי, כל כך מעניינת אותי. האם יכול להיות שאדם מיתמם הוא למעשה אדם שמאמין בשקריו?
לבשתי את מחלצות הציד שלי, חושפת רגליים ארוכות ארוכות, מחשוף נדיב ושזוף, והברשתי את הבלונד הגולש שלי. נגיעת איפור קטנה הספיקה לי ומעט ברק לשפתיי, סנדלי עקב גבוהות, וסיגריה ארוכה בפי.
עצרתי לרגע קטן ליד "גוגל" שמצא עבורי את כל מה שחיפשתי ויותר, עוד עצירה קטנה נוספת מול המראה שבסלון, התיק ובו הציוד המחודש נתלה על כתפי ויצאתי לדרכי, לפגוש את כפיר.
מצאתי אותו בדיוק איפה שחשבתי שיהיה, איפה ש"גוגל" אמר לי לחפש.
הוא ישב על ספסל ישן מחוץ למקום עבודתו, ולמרות שהתמונה הבודדה שהצלחתי להשיג הייתה מטושטשת, זיהיתי אותו מיד.
עברתי לידו, מנענעת את אגן הירכיים שלי בצעדים סקסים, ועל פניי מבט מבולבל ואבוד. עצרתי ליד תמרור ושבתי על עקביי, חולפת בשנית על פניו בצעדים ארוכים כשבעיניי מבט מתוסכל וקורא לעזרה.
ממש עלמה במצוקה...
כפיר המהופנט נע על מושבו וידעתי שהוא קיבל את האותות שלי ועכשיו תורו לענות בשלל סימנים משלו. שפת הגוף שלנו היא כלי נהדר לתקשורת, בעיקר כשאין שום סיבה לפתוח בשיחה.
המשכנו לנוע, כל אחד במקומו, כל אחד והמשפטים הארוכים שאומר גופו, ואז הצטלבו מבטינו. זו לא הייתה טעות. זה היה רק עניין של זמן עד שכפיר ימצא את האומץ להישיר אליי מבט מגשש ויקבל בתגובה מבט עמוק ומכשף.
הוא מצמץ במבוכה ואני חייכתי חיוך תמים, כזה שנועד לכבוש את ההססניים בגברים. זה עבד. תוך שלושים שניות כבר היינו אחרי הכירות שתחילתה בשאלה אם יוכל לסייע לי ובהצעת עזרה ג'נטלמנית למצוא עבורי יעד שמעולם לא חיפשתי.
גררתי את כפיר, האביר שקם לעזרת עלמה במצוקה שכמוני, ברחבי השכונה עד שהגענו לחניון מקורה. שם הסרתי את המבט המיואש והעליתי על פניי את ארשת הציידת. בחיוך מתקתק התקרבתי אליו, מודה לו על עזרתו, מסיתה קצוות שיער ארוכות מפניי ומעבירה יד על חולצתי החשופה, לכאורה בהיסח הדעת. עיניו בהו בקימורי החזה שלי וכשהרים מבטו נתקל בעיני הכחולות והיוקדות.
זהו. הוא כבר לא ניצוד, הוא כבר טרף קל, גיכחתי ביני לביני.
השענתי אותו על רכב חונה והעברתי יד על ראשו, תוך שאני נצמדת אליו. הוא בלע רוק וניסה לומר משהו. בטח הסתייגות בנוסח "יש לי חברה", אך היסיתי אותו ונשקתי קלות לשפתיו.
ראיתי שהוא נאבק עם עצמו והחלטתי שפתאום זה ממש לא מעניין אותי. הסקרנות הגדולה בנוגע למערכת היחסים שלו פגה, וכעת נותר רק טעמה הצורב של פלישתה של אמילי לחיי.
אני כבר לא מיכל. כבר לא אשה סקסית. אפילו כבר לא ציידת. אני ערפד, ואני צמאה לדם.
לא. אני לא הולכת לשכב איתו. חח.. מה פתאום! מה קרה, הוא זכה בלוטו או משהו? לא. ממש לא מגיע לו. אני הולכת לסשן אותו.
פתחתי את רוכסן מכנסיו והסרתי את התחתונים הדהויים שלו. איזה חוסר טעם. שלפתי את איברו הזקוף והידקתי עליו את השרוך ששימש אותי בעת הסשנים עם צ'יפ. אחחח.. האירוניה. אפילו לא שטפתי את השרוך מאז, השתמשתי בשרוכים אחרים עד עכשיו.
הנימים באיברו תפחו והאשכים קיבלו גוון סגלגל כמו שאני אוהבת. הוא כמעט לא התנגד, כנראה שהיה מגורה מידי מכדי לוותר על התענוג שבמגע ידי.
ביד אחת אחזתי באיברו וביד השניה חיטטתי בתיק הציוד שלי, מתוכו דליתי אזיקי מתכת כסופים, אותם קיבלתי לאחר גניבת המזוודה שלי מחברתי הטובה לימור.
במהירות אזקתי את ידיו מאחורי גבו. הוא היה קצת מופתע ונראה שהוא ממש לא רגיל לדברים כאלה. לא נורא, חלפה בראשי מחשבה, אחרי שתנסה לא תוכל לחזור לאחור...
בידיים אזוקות ופין קשור הוא נראה הרבה יותר בדסמי וכנוע מהגבר הקצת פרימיטיבי שבו. קרבתי את פניי לפניו, ליקקתי את צווארו ולחשתי באזנו שלא ידאג. בקרוב הוא הולך להנות מאוד..
צעדים נשמעו מרחוק וכפיר קפא על מקומו. "ששש...", היסיתי אותו ומרחוק נראתה דמות נשית מטופפת על עקביה החדים בכיווננו. "תכיר", חייכתי אליו תוך שהיא מתקרבת, "זו טלי, חברה טובה שלי שהגיעה מרחוק במיוחד בשבילי".
טלי ניגשה אליו ובלי לומר מילה רכנה אל איברו והתחילה למצוץ אותו בעונג.
כפיר פלבל בעיניו, לא מבין אם הוא חולם או ששפר עליו גורלו, מניע את מותניו בקצב קולות היניקה של טלי, שואף להגיע לפורקן.
טלי עצרה בדיוק בזמן, שנייה אחת לפני שכפיר הצליח לגמור, ובזריזות הצליחה להתחמק מרגלו שקפצה בתנועה לא רצונית יחד עם נהימה לא ברורה שנפלטה מגרונו.
"רוצה לגמור?", שאלתי אותו כשעל פניי חיוך מרושע.
הוא הנהן במרץ, עיניו מיוסרות. טלי צחקה צחוק מרושע משל עצמה וצעדה לאחור.
"אתה תגמור, כפיר. אל תדאג", אמרתי בטון קשה והוא אפילו לא שאל איך אני יודעת את שמו. "אתה רק צריך להבטיח לי הבטחה קטנה", פניי הרצינו ושמץ של חיוך לא נראה עליהן. כפיר המשיך להנהן, אגלי זיעה נקווים על מצחו, "כן.. מה להבטיח?", קולו היה חלש וצרוד מעט.
"אתה צריך להשבע, לא רק להבטיח", הוא ניסה לסרב ומלמל משהו על שבועות אבל טלי חזרה אל איברו בליקוק מאוד משכנע והוא נדם. "אתה צריך להשבע שגם אם יענו אותך, גם אם יגידו לך שיודעים הכל, גם אם סבתא שלך תקום מהקבר, אתה לעולם לא תספר לאיש ובמיוחד לא לאמילי על מה שארע כאן היום!"
עיניו נפערו בהלם כשהבין שהוא קורבן למזימה קטנה של אשה-ערפד-בלונדינית שכמוני.
"תישבע! עכשיו!" סיננתי בארס כלפי אזנו שהאדימה ממבוכה וכעס ושלפתי מתיקי תמונות של אמילי ושל חברתה, בלונדינית מלאה ושחרחורת מתולתלת.
כפיר הראה סימנים של סחרחורת וטלי הרימה אל שפתיו בקבוק מים קטן וקרצה כלפיי.
"בסדר...", מלמל, ספק מתכוון לרוויה מהמים, ספק מתכוון לשבועה.
הוצאתי מהתיק את הפריט האחרון שהתכוונתי להשתמש בו, המשאבה הרוטטת. הצמדתי אותה לאיברו והפעלתי בעוצמה גבוהה.
כפיר גמר תוך מספר שניות, מתנשף ורועד הן מהחוויה הפיזית והן מהחוויה המנטאלית. השארתי את המשאבה על איברו, נשענת על כתפו ומסמנת לטלי שתישען על כתפו השנייה כדי למנוע ממנו לזוז.
כפיר התחיל להתפרע, אבל הוא לא הצליח לזוז כששתינו נשענות עליו ומצמידות את גבו לרכב שמאחוריו.
"די!", הוא צעק. טלי ואני צחקנו בקול, ממשיכות לענות אותו עוד.
"דייי.... דייי", הוא התחיל לבכות, "כואב..."
החלטתי שהתעללנו במסכן מספיק וכיביתי את המשאבה בלי להפסיק להשען עליו.
"היה לך מספיק?", שאלתי בחיוך תמים, חוזרת לדמות ה'עלמה במצוקה' שלי.
"כן.. מספיק..", הוא התנשף, מסדיר את נשימתו ומושך באפו כמו ילד.
"ותתנהג יפה, או שאני צריכה להשאיר אותך כאן, קשור, בחניון?"
"לא, אני בסדר", ענה בעייפות מכאנית וידעתי שאין לי שום סיבה לדאגה. שיחררתי את ידיו האזוקות ואפשרתי לו להעלות את מכנסיו בחזרה.
"זו כתובת האינטרנט בה אתה יכול למצוא אותי, במידה וישעמם לך לפעמים, ואולי נעשה דברים יותר מעניינים בפעם הבאה", מסרתי לידיו פתק קטן ובו רשום הלינק לפרופיל שלי באתר הכלוב.
"אני מציעה לך לשמור את הפתק במקום שבו לא יחפשו אותו", חייכתי בעודי מתרחקת ממנו יחד עם טלי בכיוון הרכב של דניס, שחיכה כל הזמן בפינה חשוכה של החניון.