מאלפת בסגנון חופשי

באחד מימי השבוע האחרון קיבלתי שיחה מנשלט וירטואלי חדש.
עדיין לא ידעתי במי מדובר וחשדתי שכרגיל מדובר בנשלט שאינו נשלט, בעוד אחד מאלה שאין להם חיים, או סתם חרמן מסכן שאין לו איך להעביר את הזמן...
הוא שאל אם נוכל להיפגש, ואני, שבטני התחילה להראות סימני רעב, זימנתי אותו למתחם רווי המסעדות שליד מקום העבודה שלי.
אני עובדת בליבו של אזור הייטק, המוקף במיטב הקולינריות של גדולי השפים והמסעדנים...
מה לאכול בוודאי שלא חסר..
הנשלט התחייב להגיע תוך הזמן שקבעתי לו ואני חזרתי לעיסוקיי מול המחשב, שוכחת את עצמי לאט לאט בין דוחות וטבלאות.
צלצול הטלפון העיר אותי פתאום מחלום בהקיץ, ומעברו השני של הקו שמעתי את קולו של הנשלט, מבשר לי שהוא בדיוק בדיוק מגיע, ושהיו פקקים.
הוא עדיין לא איחר... רשמתי לעצמי.
קבענו להיפגש בעוד כעשר דקות במסעדה מוכרת בהמשך הרחוב, מרחק של מספר דקות הליכה ממשרדי. סגרתי כמה חלונות מפלילים במחשב, ביקרתי בשירותים, שתיתי כוס מים, החלפתי כמה מילים עם חברה לעבודה ויצאתי לדרך.
למרות משיכת הזמן שלי, עדיין הגעתי לפניו. הוא יאלץ להיענש על כך..
הוא הגיע למסעדה לבוש חליפה וחמוש במשקפי שמש יוקרתיים ששיוו לו מראה רציני מידיי.
הוא ניסה לחייך וראיתי איך הוא נמס ומתבלבל. התבוננתי לתוך פניו, רואה את בבואתי נשקפת ממשקפי השמש שלו ומבינה בדיוק איך הוא מרגיש. אני פשוט פצצה.
התיישבנו ליד שולחן שלא מצא חן בעיני והוא באבירות יתר התנדב למצוא לנו שולחן שיתאים לציפיותיי. שולחן שקט, אבל לא מוסתר מעיניהם של המלצרים, מספיק קטן ואינטימי לשיחה בעניינים לשמם התכנסנו, ומספיק גדול להכיל את כל המנות, הפלאפונים, הסיגריות והמעיל המיותר שלי, שנתלה על כתפי למרות השמש הקורצת לחורף..
המלצרית העבירה אותנו למקום נעים יותר ותוך כדי נבירה בתפריט תחקרתי אותו על עברו הבדסמי, גבולותיו ומאווייו.
המנות הגיעו לשביעות רצוני, ונוכחתי גם שכאשר הוא מוריד את משקפי השמש שלו הוא נראה הרבה יותר טוב. אין ספק שהוא טיפוס של עיניים. ואין ספק שמישהי אי שם בוודאי הייתה חושבת שהן ממש יפות..
הוא דאג להזמין חשבון ולשלם אותו בתום הארוחה ואני כבר ידעתי שהתחנה הבאה שלנו תהיה בחנות צעצועי ילדים.
מפתיע...? לא כל כך. זכרתי שאני באמצע יום עבודה וחוש האילתור המפורסם שלי התחיל לפעול.
הרשיתי לו להחזיק את המעיל שלי בדרך לחנות הילדים, ושם ציוויתי עליו למצוא שני שרוכים גמישים.
השרוכים בדיוק אזלו, החוטים היו דקים, וגומי לא היה להם מעולם. הצבעתי על מתקן שרשראות ילדים, שרשראות שעשויות מחבלים דקים ובמרכזם תליון מצועצע. "זה יתאים" אמרתי ולא הייתי צריכה להוסיף. תוך דקות ספורות היו החבלונים בידיי וחיוך זדוני על פניי.
מול החנות ניצב בניין המשרדים המפואר שבו אני עובדת. הדרכתי אותו להגיע למעלית, לטפס לקומה הנכונה ולחכות לי בחדר הביטחון של הקומה.
חדר הביטחון הוא מעין מקלט קומתי שבנוי בכל קומה, אולי למקרה שנרצה להישאר בסביבת העבודה בזמן שאיראן מפגיזה אותנו. הלויאליות למקום העבודה מאוד חשובה....
הוא המתין בחדר הביטחון הלא-כל-כך-בטוח עבורו עד שהופעתי.
"תתפשט", ציוויתי, והוא מיהר להוריד את מכנסיו ותחתוניו הלחים. הזין העומד שלו חייך אליי ואני מיהרתי לשלוף את שני השרוכים המאולתרים לעברו.
ביצעתי קשר פשוט סביב אשכיו ואזקתי את הזין אליהם, ואז ליפפתי את השרוכים בצורה מדויקת, כך שהפרידו בין האשכים.
הוא ואיבריו קיבלו גוונים וורודים-סגלגלים, אך לא הפסיקו לעמוד לכבודי. את שארית החוט שרכתי סביב איברו וסיימתי בקשר פרפר יפה וחינני ששיווה לן מראה של מתנת קריסמס....
צחקתי.
ביד שלופת ציפורניים נגעתי באיברים הקשורים, קצת בעדינות, קצת בכוח, קצת שורטת.. אני אוהבת לראות את ההתפתלות של מי שמחובר לאותו איבר מעונה.
כעבור מספר דקות ציוויתי עליו להתלבש ושלחתי אותו לדרכו. "תתייצב כאן בשעה שש אפס-אפס!"
הוא התחיל לשאול משהו בכיוון גבי המתרחק, אך וויתר ורק מלמל "תודה, גבירתי.."
השעה כבר הייתה 14:15 וידעתי שיש לי עוד הרבה מה להספיק במשרד. אני עושה עבודה של שלושה אנשים ומצליחה להשתלט על חומר רב בזמן קצר, ואולי זו הסיבה היחידה שהבוס שלי מוכן לסבול את האיחורים הקטסטרופליים שלי.. מיהרתי בכיוון שולחני, ועל מנת להיות יעילה ביותר נכנסתי לאתר ה"פייסבוק" ולאימייל שלי, לקרוא הודעות.
את השעה הבאה העברתי בין הודעות האימייל לבין אתר YNET, ואת השעה שאחריה בלצמצם פערים בעבודה... הבוס הזה בהחלט מעמיס עליי יותר מידיי..
כמעט סיימתי איזה דוח דחוף-בהול, אחד מיני רבים, כשהנשלט צלצל. "הגבירה... אני יכול להוריד את זה?..", שאל בחשש. עניתי לו בטון שקט ומאיים שלא יעז לגעת בשום חלק מעצמו ושלשם כך הוא זומן להגיע בשעה 18:00 וישתדל לדייק!

מעט לפני השעה היעודה קיבלתי שיחה מהאריסטוקרט.
את האריסטוקרט פגשתי במועדון של הקהילה לפני מספר שבועות, בערב די חלש, ובדיוק כשהתחלתי לכוון את עצמי לעבר היציאה מהמועדון הושמע אחד השירים האהובים עליי: "נובמבר ריין" של רובים ושושנים.
טופפתי על עקביי ברחבת הריקודים, לא שמה לב לאיש, ופתאום, כאילו זיהו מכר ותיק, התחברו להן זרועותיי לזרועותיו של האריסטוקרט ופצחנו בריקוד, אחד הטובים שהיו לי מזה תקופה ארוכה.
הוא היה גבוה, בעל רעמת שיער שחורה ועבותה, וגופו החטוב בצבץ מבעד לגופיה השחורה הצמודה.
תוך כדי ריקוד הצלחנו בקושי להציג את עצמנו, ואולי להחליף כמה מילים לא ברורות אחד לעבר השני. החברים שבאו איתי עמדו בחוסר מעש וחייכו לעצמם, מלאים באלכוהול ובאווירה בדסמית.
מלווה בשמו ובריח הבושם שלו, סימנתי לחבריי שאני מתכוונת להמשיך איתו את הערב. האמת שהתכוונתי להמשיך איתו רק את אותו הערב, אבל אחרי חילופי מלל הבנתי שהאריסטוקרט שלי לא רק נאה, ולא רק רוקד טוב... הוא היה אינטיליגנט ומצחיק, הוא היה סקסי ומרשים, והוא היה יוצא דופן... הוא לא היה נשלט.
ידעתי שעלולה להווצר כאן בעייה מסויימת, אך די לצרה בשעתה, ואחצה את הגשר כשיגיעו מים עד נפש והמקל יאחז משני קצוותיו והעוגה תישאר שלמה....
במרוצת הימים הסתבר לי שהאריסטוקרט גם קצת ליברל וטיפה חצוף, אך בעיקר סקרן. את סקרנותו, לפחות בתחום הבדסמ, החלטתי לספק באותה שיחת טלפון, דקות ספורות לפני השעה 18:00...

בשעה 18:10 פסעתי, עדיין עם האריסטוקרט על הקו, לחדר הביטחון.
הנשלט שלי כבר היה שם, ממתין על 4.
הודעתי לו שיש לנו קהל מאזינים מעברו של הקו וציוותי עליו להתפשט. תוך כדי שהוא נאבק עם מכנסיו, הוריתי לו לעמוד כשפניו אל הקיר ושאלתי אותו בכמה דקות הוא איחר.
הוא טען שאיחר בשתי דקות... אני טענתי שהוא איחר בשבע, וזאת למרות שאני עצמי הגעתי רק לאחר 10 דקות.
"על כל דקת איחור", קרבתי אל גבו, "אתה תוצלף פעמיים. ועם כל הצלפה אתה תספור".
"אחת!", הונחתה ידי על ישבנו, שקיבל צבע אדמדם בתוך שנייה, והוא השיב "אחת, גבירתי"..
"שתיים, גבירתי... שלוש גבירתי..", כך ספר עד 14, ואני הרהרתי בכך שהייתי ממש עדינה איתו.
כשסיים לספור את המכות הוא הודה לי וירד על ברכיו כדי לנשק את גב מגפי.
"קום!", ציוותי, והוא נעמד מולי, רועד מעט. הנחתתי מכה על איברו הזקור והוא התקפל. "קום!!" הוא מייד הזדקף וקיבל מהלומה נוספת.
הוא שוב התקפל. "קום, ותפסיק להתקפל לי כמו לולב! ברור?", קולי הרעים והוא מיהר לציית. "עכשיו תחזיק את הטלפון כדי שיוכלו לשמוע אותך בבירור!"
הוא אחז במכשיר הפלאפון שלי קרוב לעצמו ואליי וניסה להתיישר ככל שניתן. יכולתי לשמוע את נשימותיו של האריסטוקרט וחייכתי לעצמי בסיפוק. מכה נוספת הונחתה על איברו של העבד, שפלט אנחה רמה, התנודד קלות והתרסק על הרצפה. דרכתי על איברו עם עקב המגף המחודד שלי, וצעקתי עליו על שהעז לשמוט את הטלפון מידו.
הוא נעמד על 4 למרגלותיי, נישק את מגפיי והתנצל. השבתי את הטלפון הנפול שלי לידו וסטרתי לו על פניו. השעה הייתה כבר 18:30 ונזכרתי שהבוס שלי לא משלם עבור שעות נוספות ושהכלב שלי זקוק לאוכל ולטיול, ובכלל, אחרי השעה 18:00 בניין המשרדים לא כל כך אטרקטיבי בעיניי, בעצם, כמו בשאר שעות היום.
הוריתי לו להתלבש ולהעלם מהבניין, סבבתי על עקבי, לא לפני שנתתי לו לנשק את גב ידי, ותוך דקותיים כבר הייתי ברכבי, עם האריסטוקרט שלי, עדיין על הקו.