|
|
|
ניאון החנות ליד חדרינו הציף את הקירות האור אדום
את מינון ההצלפות בישבנה יכולתי להרגיש רק מתגובותיה, כי האור האדום צבע את כל גופה ולא איפשר להבחין בישבנה המתאדם
כשהחנות נסגרה ואיתה גם הניאון, היה נראה שהאדום נשאר
הוא אוהב לראות אותה הולכת
גם על שתיים גם על ארבע
הליכתה חתולית על שתיים לא פחות
כשהיא גומרת הוא מקנא
מימיו לא ראה איך אושר והנאה אין סופית מתקבצים למספר שניות ומפגינים בקול בלי שום עכבות
היא אוהבת שהוא רגוע
גם ברגעי השיא וגם כשעצבני
עדין חד מחשבה ומוציא הכל בלחישה
כשהוא גומר היא גאה
תמיד מחכה לרגע בו לכמה שניות חולשותיו יוצאות בקול
כשמדינה שלמה גועשת ורועשת
הם מוצאים להם רגעים של שניים
רק שניהם
אין מפריע
אין מקלקל
רק חיבור שהטבע יצר לשניים
קצת הרבה
עבר הווה
מלחמה שלום
לשתוק לרעום
איתך בלעדיך
סביב מותנך
בין שדיך
בשכיבה בעמידה
בשנאה באהבה
בחלום במציאות
כמשחק או ברצינות
על מזרן, על ריצפה
עם היד עם כפפה
מול הים
מול שקיעה
אני מולך
ואת מולי
תרדי על ארבע בשבילי
בתור תפילה
בתור תחביב
מתבוננת מלמטה איך הוא יגיב
שומר מלמעלה
מגן מעל
דואג לתקן את המקולקל
גם כשקשה לא מתייאש
כשאת איתי זה כל מה שיש
זורק חיוך
מוחה דמעה
אולי כל זה לא בשבילה
עוצר הכל ומחבק
סביב כל העולם שותק
מתחמקת מחיבוק ונלחמת על כניעתה
יורדת שוב על ארבע , גאה במקומה
מתחננת כאב תוך הרמת ישבנה
אל תוותר אדוני
אני יודעת שאני לא פשוטה
מורם מעליה מצליף יד אחרונה
מחבקת רגלי ואומרת תודה
תודה שהמשכת אדוני היקר
שלא התייאשת ממוחי המפוזר
מלטך את ראשה, האדרנלין פג תוקפו
גופות חבוקים, בשבילה, בשבילו
נשאבת לתוך חלל שחור וריק ממחשבות
מרחפת בין העוברים ושבים
מוצאת מקומה למסתורים
מפשיטה מראשה את כל הפחדים
אין מרגיש אין שומע
אין מעיר או מבקר
זה מקום רק שלה עליו איש לא יודע
במקומה הפרטי אין מקום לאחר
הוא יצבוט ילטף ויכאיב
יאדים כל גופה ללא הרף
מקומה מנתק אותה משאר החיים
הוא מגן והופך כאב להרגשה חיים מהם
לפעמים מתקשה למצוא עולמה
הוא מאיר רק שממש זקוקה לו
הוא מגיח כשגופה מתנתק מעצמה
ונפשה מבקשת תרופה בו
בהצלפה הראשונה שלה
השמיים בכו ומילאו את האדמה בגשם מלוח
זה היה אמצע הקיץ גם הממטרות לא הפסיקו להתרוצץ
נגיעת השוט בישבנה גרמה לבכי שהציף עולם
כשגופה עיכל הכאב ונפשה נקשרה לידיו
הקשת הופיעה והזמינה אור חמה
הציפורים חזרו לצייץ, הים נרגע
רק קולות של שקט צרחו מתוכה החוצה
והמים הגועשים היחידים בעולם געשו בתוכה
לפעמים כשאין מה לכתוב האצבעות זזות לבד על המקלדת
כאילו מחפשות בכוח להוציא שורה
המוח מנסה לשמור על קו
אבל הידיים מטיילות על מקשים שחורים במחשב כסוף
ההשוואה היחדידה שעולה לי בראש היא
האי הסכמה שצצה לעיתים בין מוח לחברו במכנס
אבל נחזור למקלדת
ונחזור זה האצבעות בלבד
המוח כבוי
זה לא כתיבה מהזין, זה לא כתיבה מהראש, זה לא מהבטן או מהלב, זה הכל באצבעות
והן לא מפסיקות
מה נכתב כתוב
בסוף כצפוי המוח ינסה מלחמה אחרונה למנוע לחיצה על "שמור פרסום" אבל נראה לי
נראה לי ש..
נראה לי שמאוחר מידי
וכשהשקט הגיע סוף סוף ללטף
היא לא רצתה בו עוד
הגעגוע לכאב בער בעצמותיה
הליטוף השפיל מכל
הרצון השתלט על הנלחם
הנפש גברה על הגיון הטבע
ובלי לברוח, ברחה
כשהשאלה הגדולה הציפה את החדר
חמקה אל השמש
אך האוויר העוטף חנק את גרונה
כאילו חיכתה לאישור מהאדמה
סלעים פצעו רגליה
יגונה גדול מנשוא
ואין שומע
אוזניים בחדר מציף שאלות
פצועה ומוכתמת ילדת פרחים נכנעת לגשם שחור
חדר נפתח
שאלות נענות
שאלות נטענות
שאלות מענות
תשובה מכסה גוף מלא פחדים בחיבוק עוטף
בלוני חמצן מתפוצצים ונופלים ואיתם כל החומות שבנתה
שייכות לאחד
אי שייכות לכל השאר
הפתעה ללב ששכח לפעום
תמיד כשהופך נוח הפחד בולע הכל
ולפעמים היא פותחת ספרים שהעלו אבק להיזכר מי היא
אך לא תמיד בטוחה שזו היא בתמונות
לפעמים המופשט נראה לה יותר מדוייק וברור
אז לפני שהעונה עוברת והעלים נושרים
היא אוספת בידיה את כל המילים
מתעצמת תחושת הרגלים ישנים
כשגהינום וגן עדן הם תאוות בשרים
והיא לא תמיד תמצע את השבילֿ
ואולי אין שביל, רק דרך אחת
אולי המקום בו נמצאת כבר מחכה שתבין
שלעולם ליבה לא יהיה חסין
והיא לא רצתה שיגיע
אך הקיץ נתן אותותיו
פחדה לצאת להיחשף
להיראות נראה לה חדירה עמוקה מידי
החום מכה בה יותר ממנו
והמבטים משפילים
הבגדים הקצרים צוחקים לה
איך תמיד קר בלב שהכי חם בחוץ
בחורף רק עיניה בוכות
בקיץ בוכה כל גופה
בונה דמות פיקטיבית דמיונית לכל עונות השנה
ואז הוא בא עם חומו ומפוצץ הבועה
והחום השורף שחרך נשמתה
נעלם בו בן רגע כבר נדמה לא היה
כשהכירה אותו מעולם לא חלמה
שכשתביט דרך עיניו תתהפך דעתה
הוא לא מקל על חייה, גם איתו היא בוכה
אך הבכי שונה, הוא כמו בריחה לחופשה
וחופשה משחררת הכי טוב בקיץ
והקיץ הזה יחמם את רוחה
מקלף אותך
בדים
תחתונים
חזיה
עור
שרירים
עד לליבך
עד לריכוז מוחלט שלך
עד לאת המקורית בלי חומות והגנות
מלטף אותך
באוויר
על גופך
מלטף נשמתך
מלטף האגו
מלטף הפגיע
מלטף החושש
מלטף הלוחם
עד לאמון מלא, כולך בכולי
מחנך אותך
להרגיש
לכאוב
לאהוב
לפחוד
לבטוח
לקבל
לתת
עד הבנת החומר ועמידה בכל מבחן
משייך אותך
לליבי
לגופי
לכוחי
לפחדי
לנסתר
לגלוי
לנורמאלי
להזוי
לחשוף
לסמוי
עד תרצי להשתייך לי מרצונך
פרק צ ואחרון
לפני שאכתוב את הפרק האחרון אספר קצת שמדובר בסיפור אמיתי. לא סיפור שלי ואני לא אחת הדמויות.
היתה תקופה בה גרתי בניו יורק בערך שלוש שנים... כתבתי קצת בפוסט קודם על נשלטת יפנית שהיתה הראשונה שלי שם. ידידה טובה שלה ועם הזמן שלי נתנה לשנינו מפתח של דירת קיץ באפ סטייט ניו יורק של אדונה לסוף שבוע שאולי ארחיב בהזדמנות... בכל מקרה הדירה כולה היתה מלאה בתמונות צילומי סשנים מדהימים של הזוג... שגרמו לי מיד שחזרתי לשאול ולשמוע את סיפורם של הזוג... עם קצת עזרה ודימיון שלי... וקצת מנסיוני ... הסיפור בפרקים... אז תהנו מהפרק האחרון...
יומיים אחרונים היו ימי אהבה
היא היתה תחתו
הוא לא הכאיב או השפיל בכל מובן
ואז הגיע השעה
הרגע בו השבוע נגמר
רגע ההחלטה
הוא העיר אותה לארוחת בוקר בגינה
קנה את מיטב מטעמי שוק האיכרים שמתרחש באיזור אחת לשבוע
מזג לה קפה
והתחיל
יקירה
נגמר השבוע,
עכשיו הכל בידיך
בעוד כשעה תעצור פה הלימוזינה שהביאה אותך לכאן
אם תחליטי לעזוב תמיד תהיי בליבי
אם מחליטה להישאר זו דרך חיים.
את היומיים האחרונים השתדלתי עד כמה שאני יכול להעביר כונילים
אם תישארי לא כזה יהיה המצב
רציתי שתטעמי מה יכולה לפספס ומה יכולה להרוויח אם מחליטה להישאר
השתדלתי לחנך וללמד ואמשיך תמיד
אבל אם תחליטי להישאר תצטרכי לשרת ולהיות כנועה מרצונך
לא בכפיה ולא כדי להוכיח לי עד סוף שבוע
הכניעה תהיה מרצונך או שזה לא יעבוד.
אני כמובן אשלוט, ואמשיך לחנך, ולא אתן לך לפזול
אך שליטה מרוויחים, לא דורשים
בגדיך איתם הגעת מוכנים נקיים על המיטה
הכנסי ותחליטי אם ללבושם ולעלות על לימוזינה
או להישאר איתי כאן בשולחן
היא קמה ונכנסה אל הבית
הלימוזינה הגיעה
צפצוף קטן נשמע
הוא ניגש לנהג והציע לו לשתות איתו קפה כשהגברת מתארגנת
הנהג יישב וישתה
יעברו להם דקות קטנות
״סלח לי לדקה אבדוק מה מעכב את הגעתה״
הוא נכנס לבית
פותח דלת ומגלה את מגדיה בפתח הדלת קרועים על הרצפה
מבט לכיוון השטיח שצמוד למיטה חושף לעיניו את שחיכה לו
היא ממתינה על ארבע, עירומה
מרימה מבט ישר לתוך עיניו
״אני שלך אדוני״
סוף
