הרהורים מהקומה השלישית

גופה של האישה מלא סימנים ואיתותים. נתברכו בנות המין היפה בשפה עשירה של גוף מחזר ומפתה, מגרה ומעורר. די לה לאישה שתחשוק בגבר על מנת שכל דמותה תביע אומר. מגוון סימנים והכול בלי לומר אפילו מילה אחת ישירה. גוף שלם שמדבר ללא הפסק, חי את הרגע, נושם את התשוקה, מקרין את השקיקה. לעומתן, הגברים כמעט אילמים בשפת גופם.

אישה מחזרת תביט במבט אלכסוני ולוכד, תמקד את מבטה או לחילופין תשפיל אותו במבט נכנע. תלטף את שיערה, תסיטהו מצד לצד, תחשוף את צווארה. תשלב רגליה לסירוגין בתנועה איטית המאפשרת הצצה חטופה אל עבר ירכיה. תלטף את ירכיה, תלטף גם כוס משקה אם צריך, מלמעלה עד למטה, בתנועה עדינה המזכירה אקט ארוטי. תעביר ידה על חזה, תזדקף קומתה תבליט שדיה, תסמן גווה. תלקק/תינק אצבעה, עטה או קשית שתייתה. תכניס קווצת שיער בין שפתיה. תלחלח שפתיה המזמינות נשיקה. תשמוט כתפייתה, תחשוף כתפה. תציג את פנים כף ידה. תדגיש בהליכתה תנועת ירכיים. תעמוד בפישוק קל תוך העברת משקל גופה על רגל אחת, תבליט מותנה, תתפאר באגנה. תשלוף עקבה מתוך נעלה ותותיר אך נעל התלויה על בלימת אצבעות, תנענע רגליה קדימה ואחורה...

גוף מלא סימנים ואיתותים, כמו ספר פתוח המבקש שיקראו בו. כל מה שצריך זה רק להתבונן. הכול כתוב בשפת הגוף. לא, אין צורך בתרגום.

אני מודה שלא חשבתי שזה ייקח לי כל כך הרבה זמן למצוא את המחליפה שלך. זה בדרך כלל בא לי בקלות. אני פשוט מפעיל את הקסמים שלי, ויש לי הרבה כאלה כשאני באמת רוצה, וזה פשוט קורה. אבל הפעם, הבור שהותרת אחרייך עמוק מדי. לא. אני לא נושם את העבר. אני כבר לא שם. המשכתי הלאה. הרי הבטחתי לך שנשאר חברים טובים. אבל כל פעם שבחנתי לך מחליפה מצאתי משהי אחרת שלא מתקרבת אפילו לקצה התלתל שלך. אפילו לא לקצה. לא באופי ובטח שלא ביופי. השארת סטנדרטים גבוהים. אין לי ספק בכלל. והן לא מתקרבות אלייך גם אם יעמדו על קצות אצבעותיהן וישתדלו. לא מחפש מחליפה לשעה. כאלה יש בהמונים. אבל היא תבוא, המחליפה שלך, אין לי ספק בכלל. ברגעים אלו ממש היא עומדת בפתח. אני יודע. מחכה שאגש אליה, שאטול את ידה. אבל אני עקשן. פרד. לא מתפשר. היא אולי לא תהיה דומה אבל היא תשתווה. אני מבטיח. בטח שלעצמי. היא תיגע בתלתל שלך.

החיים הם ספר עב כרס המחולק פרקים פרקים, דפים דפים. בין דפי החיים חבויים רגעים שעבורם היה כדאי להיוולד. אולם, בין כל סוף פרק לתחילת פרק יש דף לבן מפריד, כזה המבשר שינוי, המסמן מפנה. הדף הלבן יכול להתפרש על פני דף בודד, עמוד, ולפעמים אפילו על פני מספר פרקים משל עצמו. גודלו וצבעו הינם משתנים תלויי סיטואציה ואדם. משגה גדול נוהגות הבריות לראות בדף הלבן חלל, ואקום, בזבוז זמן חיים יקר. החכמה נמדדת ביכולת לסחוט מהדף הלבן את המיטב כי הוא הדף בו מופקים הלקחים, נלמדות המסקנות וניטעים השורשים לדף המלא הבא. במילים אחרות אין זמן חיים מבוזבז יש אנשים שלא יודעים להפיק את המרב דווקא מאותם רגעים בהם נדמה שאין בהם דבר. התוצאה תהיה, כמעט תמיד, עוד ועוד דפים לבנים וריקים לכאורה.

נכנסתי לסופרמרקט של החיים, שוטטתי בין המעברים, ליקטתי לתוך עגלה גדולה מגוון מוצרים, שלחתי ידי אל עבר המדפים, נטלתי מזה ומזה, מזה וגם מזה. רכשתי אופי, התמדה, חמקמקות, שפת גוף, טון דיבור, ביטחון, ארוגנטיות גבולית מתובלת הומור, הומור, טיזינג, זקיפות קומה, מסתוריות, הערכה עצמית, דומיננטיות, חוצפה, אבירות, תזמון, ולא פחות חשוב הרבה שלווה.

כשסיימתי, ניגשתי לקופאית שהעבירה את המצרכים דרך הפס המגנטי במבט מורשם. לבסוף, היא לא התאפקה ושאלה אם אמצא דרך ליצור עימה קשר. אמרתי לה שלא...אבל רגע לפני שהלכתי השארתי לה פתקה קטנה עם מספר הטלפון שלי...

לפני כחודשיים לערך התלוויתי לחבר שביקש את עזרתי בקניית מזגן עילי באחת מחנויות החשמל בעיר. כיוון שאני טיפוס המשתעמם על נקלה מצאתי עצמי עד מהרה משוטט בחנות ובוחן מכשירי חשמל. רגע לפני שהוצאתי כספי על מכשיר DVD חדש צדו עיניי מכונת תספורת מבית רמינגטון.

מכיוון ששערי הולך ומדלדל לו ממילא, ומכיוון שהתספורות אצל הספר הקשקשן שלי גם ככה מבוצעות במכונת תספורת, גמלה בליבי ההחלטה לקנות את המכונה, להיפרד לשלום מעולם המספרות, ולעבור לשיטת ה"קצץ זאת בעצמך". בדיעבד מסתבר שזו הייתה מההחלטות היותר טובות שלקחתי לאחרונה. ללא תור וללא קביעת תור, ללא תשלום, ללא נסיעה מלווה בעקצוצי שיער, וללא הגבלת זמן, אחת לשבועיים אני מקצץ את שערי במינימום זמן, מרחק שני צעדים מהמקלחת...

מה יותר נוח מזה? מה יותר גברי מזה? ואיך לעזאזל לא חשבתי על זה כבר מזמן??

שמיים בצבע נחושת, כסא חוף קטן שוקע בחול על מפתן הים, משקפי שמש מסננות קרניים, רגליים במים נשאבות במערבולות חול זעירות, גלים המתנפצים על הקרסוליים, סגריה בין האצבעות, נשימות עמוקות וקצובות, חופש מהמחשבות. תחי הסיאסטה!!

מה שהתחיל כמו עוד יום שישי שגרתי הפך למעין מיני סרט דרמה בעל מוטיב טראגי שהסתיים איכשהו בהפי הנד.

בנסיעת השוב שלי מביקור ההורים המסורתי של יום שישי, בעודי ממתין להתחלפות הרמזור הבחינו עיני הנץ שלי בגורת חתולים מייללת משוטטת על הכביש ליד גלגלי רכבי. יצאתי מהרכב וניסיתי לתפוס אותה על מנת לקחת אותה מאמצע צומת מסוכן (מדובר באחד הצמתים המרכזיים בארץ) ולהעביר אותה לשולי הדרך או למקום מעט בטוח יותר, אולם הגורה נבהלה וברחה מתחת לרכבי. בדקות שלאחר מכן מצאתי עצמי משתטח על האספלט, שולח יד, ומנסה ללכוד את הגורה המבוהלת לחלוטין. לצערי, הגורה ברחה לי מבין הידיים וגילתה זריזות חתולית שפעלה נגדי. לאחר כמה ניסיונות ייאוש החלטתי לנסוע מעט קדימה, לאט ובזהירות. יש גבול לכמה שאני יכול לעכב תנועת יום שישי באמצע צומת ועוד בישראל הידועה בנהגים חסרי הסבלנות שבה. למרות שמדובר היה בפניה שמאלה העמוסה מעט פחות, כבר התחלפו להם ובאו שני רמזורים והחל להיווצר פקק תנועה. אני חייב לציין את הנהגים שמאחוריי שגילו סימני בגרות, אף אחד לא צפצף לי ולרגע הרגשתי שאני באירופה, אולם כשהתקדמתי עם הרכב הרמזור התחלף ונסעתי משם בעודי זורק מבטים מחפשים במראה על מנת ללכוד את החתולה לפחות במבט. הגורה הקטנה נעלמה.

מדובר בנסיעה של כמה ק"מ ספורים משם ועד לביתי ואני נשבע שאת קולות היללה שהדהדו בראשי כל אותה דרך קצרה-ארוכה ייחסתי למוחי הלום הטראומה. סוף-סוף אני חובב חתולים אמיתי ואני מחזיק אחד כזה קרוב-קרוב אליי...
רק כשחניתי את רכבי וקולות היללה לא פסקו הבנתי שגורת החתולים הזעירה זינקה מהכביש אל מרכב הרכב שלי. מייד השתטחתי ארצה וניסיתי למצוא ולחלץ אותה. קולות היללה שלה הפכו חלשים יותר ויותר ועד מהרה פסקו. לא הצלחתי אפילו לראות אותה. עלה בדעתי שאולי היא מבוהלת וממתינה שאלך לכן עמדתי בצד, מעט רחוק משם, בתקווה שהגורה תרד בכוחות עצמה. לאחר שגם זה לא קרה הייתי משוכנע שהגורה מתה בתוך מרכב הרכב שלי, כנראה מחום הרכב. מכיוון שהרכב עצמו מאוד נמוך לא יכולתי לראות דבר וידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא לנסוע למוסך ביום ראשון ולחלץ משם את הגווייה הזעירה.

כמה שעות מאוחר יותר, בשעות הערב המוקדמות, הקצתי משנת היופי שלי לקול יללות הגורה ולקולם של שני ילדים שהתכופפו תחת לרכב שלי מנסים לאתר את מקור היללות. אחד הילדים אף ראה אותה. לא חשבתי הרבה וירדתי למטה אבל לא הצלחתי לראות אותה רק לשמוע שהיא עדיין בחיים, השדה הקטנה הזאת.

הוצאתי את הג'ק מתא המטען (הג'ק היה חלוד נורא ולקח לי זמן עד שהצלחתי בכלל לשחרר אותו על מנת שיסתובב כראוי), הגבהתי את הרכב, וכמו המכונאי המיומן שאף פעם לא הייתי השתטחתי תחת לרכב. הפעם כבר הצלחתי לראות אותה בין ברזלי הרכב מבוהלת נורא, מייללת בלי שום כוונה להתמסר לידיי המושטות ולקולות השכנוע שלי. איכשהו לאחר משחקי חתול ועכבר של דקות ספורות הצלחתי לחלץ אותה מבין ברזלי הרכב כשאני משתדל לגונן על ראשה הזעיר.

בתחילה, הורדתי אותה מהכביש והנחתי אותה בחצר. חשבתי לתת לה מעט חלב ומשם לשלח אותה לנפשה. במוחי קיננה המחשבה שהסיכוי שלה לשרוד קלוש מאוד אבל להכניס אותה אליי היה יותר מדי בשבילי. יש לי כבר חתול אחד וגם הוא לפעמים יותר מדי עבורי. בניסיון אחרון התקשרתי לאחת מחברותיי הטובות ביותר שהצילה לא מעט חיות רחוב אבודות בליבה הרחב. כמובן שהיא לא רצתה לשמוע שהגורה הנ"ל תישאר ברחוב וביקשה ממני ללכוד אותה ולהביא אותה אליה, למקום מבטחים.

מה שהיה נראה לי כמשימה פשוטה התברר עד מהרה כמתיש עד כמעט בלתי אפשרי. הגורה נמלטה בין שיחים סבוכים מחד לגדר צפופה מאידך, מסרבת בתוקף להתמסר לידיי המושטות. אני, שכבר ידעתי שמדובר בגורה עקשנית ומבוהלת אבל בעלת יצר הישרדות מפתיע וכפול מגודלה הפיסי פי כמה וכמה, סיננתי כמה קללות לעצמי בין היתר על כך שמדובר בגורת חתולים ולא באיזה כלבלב תמים שכבר מזמן היה רץ אליי, וכן על שני הילדים שידעו רק לעזור לי בלמצוא אותה אבל אף אחד מהם לא העז להרים גורה קטנה בידיו מחשש שריטה. נזכרתי בילד שהייתי בגילם וחשבתי שאין מצב שאני הייתי חושש מגורה בגודל כזה. ממה עשויים הילדים של היום? ממרגרינה? אבל זה כבר סיפור אחר...

מקץ זמן מה של ניסיונות נואשים ומרדפים בין חצרות הבתים הופיעה חברתי האלטרואיסטית לעזרתי והגורה נלכדה תוך דקה או שתיים. זהו. עכשיו היא בידיים טובות ומיומנות. אני אעקוב אחריה בזמן הקרוב וגם בעתיד היותר רחוק כי גורלה הפך גם לענייני. מה שהתחיל כטרגדיה הסתיים לו בהפי אנד.

קיבלתי משלוח אותיות כרוכות בנייר כסף לוחש. משלוח ללא הוראות יצרן או יד מכוונת. רק דבר אחד היה נהיר לי, צריך להרכיב את הפאזל, למזג את האותיות למילים ומהמילים ליצור פסיפס צבעוני רחב יריעה בו אות באות נשזרת, מילה במילה נארגת, משפט במשפט נקלע. לכל אות הייחוד והייעוד שלה, כל מילה היא עולם בפני עצמו.

זה לא עניין של מה בכך לגרום לאותיות אילמות לדבר, להפוך לישויות ריבוניות הניצבות ברשות עצמן, המתאגדות לכדי מילים ומשפטים המציירים ציור, המצלמים תמונה, המביעים אומר, הצוברים ריח וטעם. זו מלאכה סיזיפית עד שכל אות וכל מילה מקבלת דופק, נושמת, חיה, תוססת, עומדת בדיוק במקומה הראוי לה, מבצעת את תפקידה הבלבדי בפסיפס המילולי.

קיבלתי משלוח אותיות כרוכות בנייר כסף לוחש ורק דבר אחד היה נהיר לי צריך להרכיב את הפאזל.

כשאני יושב היום מול דף וורד ריק וכותב מילים וירטואליות על גבי צג אני נזכר איך פעם הכול היה שונה. אני זוכר את הפעם הראשונה שכתבתי טקסט עוד כשהייתי ילד. השתמשתי במכונת כתיבה ישנה של אחותי וכל אות תקתקה עולמות והרעישה מנוחת שכנים. לא הייתה אפשרות לתקן את הטקסט ואם שגית במילה נאלצת או למחוק עם טיפקס או להקליד הכול מחדש. אני אפילו זוכר מה כתבתי. זה היה ניסיון לכתוב תיאור של משחק כדורגל בו כמובן קבוצתי האהודה הביסה את יריבתה. דווקא יצא לי לא רע. בטח יחסית לטקסט ראשון ובטח ביחס לגילי הצעיר.

כשאני יושב היום מול דף וורד לבן ומקליד מלל וירטואלי אני נזכר באותו חייל שהייתי החוזר מאותו בסיס שכוח אל בו שירתי, מתיישב ליד חלון באוטובוס עמוס למחצה ומשרבט שירים על גבי נייר. אני אפילו זוכר את זו שכתבתי לה שהשירים שלי לא נועדו על מנת ליצור קיצור דרך לתחתונים שלה. היו לה עיניים שחורות מרהיבות כאלו שהיו מצטמצמות לכדי מבט סיני כשהיא הייתה מחייכת. כמה תמימות הייתה בי אז. העיניים שלי היו נקיות, טהורות. היה בהן משהו שעדיין לא התלכלך בטומאת המציאות. טוהר שלעולם לא ישוב.

אני לא מאלה שחיים את העבר אך גם לא מאלה שמתמקדים רק בהווה או רק בעתיד. אני משתדל ללפף קשרים וחבלים בין עבר, הווה ועתיד. העבר הוא הבסיס, השורש. הוא נקודת המוצא. לא אחת דברים שאנו עושים או קורים לנו בהווה מושפעים ממה שקרה בזמן עבר. כשאתה מודע לזה אתה יכול גם לתקן ולשנות את הטעון תיקון או להיפך פשוט ליהנות ולקצור את הפירות...

נח על ערסל השלווה, ענני המלחמה התפזרו לכל עבר, נפוצו לכל רוח. טיפות השלום הנביטו שורשים, בקרקע רעבה טמאת דם, מחוללת עופרת, עייפה אלפי דור. הכמיהה כבר זמן נסתרת, מאחורי פרגוד הייאוש והפחד מילטה פניה.

נח על זרי התקווה נטולי העוקץ, מלטפים הם ורכים, ממכרת תחושתם. מגעם משקר, טעמם משכר, מסמא עיניים, משתיק עוד ליל אי שם בגבול יודע התרחשויות. המראה מזמן לא מכחשת, הבבואה קודרת, חמורת סבר, אספקלריה המושחרת היא.