הרהורים מהקומה השלישית

הר הופך לגבעה ים הופך לשלולית
אחוזה הופכת חלקת אדמה טירה הופכת חומה
שביל הופך לדרך שער הופך לכניסה
יהלום הופך לאבן נסיכה הופכת לצפרדע
אישה הופכת נערה גבר הופך לילד
תרנגול הופך לביצה פרפר הופך לגולם
גשם הופך לענן ברד הופך לשלג
זכוכית הופכת לחול נייר הופך לעץ
רעש הופך לשקט מנגינה הופכת לתו
שעון הופך לזמן שעה הופכת לדקה
תמונה הופכת לפלאש מציאות הופכת חלום

זה רק אני או שמתחילות להיות כאן רוחות קרירות של ערב המזכירות את הסתיו המבשר את החורף אהוב ליבי. אתמול אני מוכן להישבע שאפילו ראיתי כמה עננים אפורים שכיסו את השמיים. לדקה התמלאתי התרגשות כמו ילד קטן ולרגע דמיינתי כמה טיפות צלולות השוטפות את האבק שהצטבר לי על התריסים, כי הסיכוי שאני אעשה את זה שואף לאפס. אני יודע שאני מפנטז כי החזאי הבטיח עלייה אקלימית כבר ביום חמישי, וכדי לקבל סתיו אמיתי אני צריך להתאפק לפחות עוד חודשיים. אבל מה רע בקצת לפנטז? לפעמים אני אפילו טוב בזה...

זה מעיק עליי החום הזה אחרת לא הייתי כותב עליו. כל כך מעיק שלפעמים בא לי לארוז הכול ופשוט לטוס מכאן ואם אפשר לתמיד. זה מדהים אותי כי אני טיפוס חזק שלא נשבר בקלות. לא הערבים, ולא הפוליטיקאים המושחתים, לא הישראלי המצוי והמאוס, ולא הנהג הישראלי חסר הנימוס, לא הביצה המקומית המזכירה לי קיבוץ אחד גדול, ולא חוסר הפרופורציה בין מה שאתה נותן לבין מה שאתה מקבל- לא אלה ישברו אותי. אבל החום הזה, רק הוא מסוגל לגרום לי לנטוש הכול וללכת מפה.

אבל אז כמו בכל שנה אני משכנע את עצמי שזהו עוד מעט וזה נגמר. עוד מעט ותבוא הרוח ויבוא הגשם וישטוף הכול לתוך תעלות הניקוז המוגבלות במידה שלנו. משכנע ומשכנע ומשכנע ובסוף מקבל עוד שנת בצורת...

לכתוב על נס קפה וסגריה, על שעות שעוברות לבלי שוב, על ימים שהופכים ללילות, הופכים לימים, הופכים לאבק, נשכחים בין דפי הזמן העתיקים.

לכתוב על הים המשלח גליו אל החוף, על השקיעה המסנוורת בתלבושתה, על החול הרך, הצדפים. שם הילדים הבונים טירה בחול.

לכתוב על איש המהלך על מים, המהלך על חול ללא שהותיר עקביו בהם. על הדמיון הפורץ סורגים, מתנקז לעננים, מתמזג לתוך שמיים.

לכתוב את הקו התוחם גבולות, המסמן סמטאות צרות, רגל אדם לא דרכה בהם, קולו של איש לא חיללם.

סופה. רעמים וברקים. ברד מכה בזעף על בניין בשדרה. מצליף פתיתי קרח באספלט הנתיב. חורף. סוף-סוף. כמה שהתגעגעתי. שם חיבקתי ענן, ליטפתי תנור. מיששתי פריחה, שאפתי מלוא האילן. התעטפתי מכף רגל ועד ראש, וייחם לי, וייטב. לפתע הברק, והוארתי. ולאחריו הרעם, והקצתי.

די! אמרתי: אוגוסט, לך כבר לעזאזל!!

והיא הלכה, בערפל סמיך היטשטש צילה. התעטפה בשתיקתה, בדומיה פשטה מחלצותיה. ללשונה בנתה מנעול, את סודה בלעה, הסתירה מאיש. בדמותה השתבללה, התכנסה פנימה, הביטה במראת נפשה, תווי פניה לא הכירה, חיוכה לא זיהתה. אותיות שמה על קלף חקוקות, בידה השמאלית טבלה הקלף, מחקה במים שמה. בידה הימנית מחתה דמעתה, הרהרה, האם גם הוא חושב?
רקדנית חלומותיי כבר לא רוקדת. פסקה המנגינה, נשכחו המילים. הלהקה התפרקה, התפזרה רסיסים. ואני רק עמדתי, הרהרתי, האם גם היא חולמת?

מפריח בלונים באוויר דוקר אותם בסיכות ונהנה לראות אותם מתפוצצים, מתפרצים לאוויר מתרוקנים ונופלים לרצפה. סיכה אחת קטנה וכל האוויר יצא. סיכה אחת שדקרה בחודה חזה מנופח גאווה, מוצף אשליות. סיכה קטנה שנמשלה לאותיות ששועבדה למילים שדמו לסכינים.
במילותיי דקרתיה,
קרסו חומותיה,
נפלה העיר,
נשבה ליבה.
תגלחת ראשה לא תשקר,
היא האישה האסורה בחלומה.

יש רגעים שבא לי להכניס את הראש מתחת למים זורמים, קרים כקרח, לשטוף את המחשבות, לנקות את כל התאים.

יש רגעים שבא לי לעשות הפעלה מחדש למוח, לרענן את הזיכרון, לאבד את כל המידע הלא נחוץ, למחוק את השגיאות.

יש רגעים שבא לי לפתוח חלון ולצרוח מן צרחה מהדהדת בעלת גלים טבעתיים הנשמעים מקצה העולם ועד לסופו.

יש רגעים שבא לי לקפוץ ממגדל, לפרוש כנפיים ופשוט לעוף כמה שיותר רחוק מכאן לארץ לעולם לא.

יש רגעים שבא לי לבעוט, להרוס, לנפץ, לשרוף, לחרב את הכל רק כדי לבנות הכל מחדש מהמסד ועד לטפחות.

יש רגעים שבא לי לישון ולא לקום, להמשיך לחלום ולהתעורר רק אחרי שכל מה שייחלתי לו התגשם.

יש רגעים שבא לי לחבק, לאהוב, לנשק, ללטף עד שכל הגעגוע הזה יתרוקן ויהפוך אוויר הנושא באברותיו אבקת פרחים.

שתיקה שווה זהב. היא לא מסגירה פרטים, היא משדרת עורמה, ואולי בגלל זה כל כך קשה לי איתה כשהיא שותקת. אף פעם לא הייתי טוב ב"נחש אותי" אני יותר טיפוס שמבין מילים, שיכול להתמודד גם עם מעט מידע על מנת להרכיב פאזל לוגי. זה אחד מהרגעים האלה שבהם אני מתחרט שאיני קורא מחשבות, אבל זה חולף לי די מהר כשאני מהרהר בהמולה האינסופית שהייתה מפירה את שלוותי. אין קץ מחשבות של אין קץ אנשים. כל אחד והמיקרוקוסמוס האישי שלו...

בשלי יש אותה אבל היא שותקת. ולי נותר רק לנחש. להטיל קובייה, להמר. אז בינתיים גם אני שותק. ממתין. מחכה לפרי שיבשיל על העץ, שיזעק קטוף אותי, שיבקש נגוס בי , השלך קליפתי מעליי.

שתיקה שווה זהב. יש לה את החן המסחרר. היא תיגע בך ואז תרפה. ואז שוב תשתוק. נטועה באדמה, מכה שורשים אהבתה, נוטלת אותה משם ומשליכה אותה הרחק למקום שרק חלמה עליו. שם תבשיל אט אט. תעטה פריחה, תפתה בריח, ילבלבו פניה, יפתחו ענפיה לקראתך.

השמיים קיימים באילוזיה הרקע המוגדר כחול מוצאו בהשתקפותה של שמש אולם עבורנו הוא קיים ומוחשי ולא שקוף כהווייתו אך שחור בשל רקעו רחב הקוסמוס והיריעה. אז השמיים כחולים וקיימים למרות שהם לא אבל זאת בעצם הפואנטה מה שקיים עבורך קיים גם אם הוא אשליה. והשאלה המתבקשת היא לאן ניתן לקחת את זה מכאן??

אם האשליה יכולה להיות ריאליסטית ויכולה להגשים את עצמה, אולי בדומה לאופן פעולתה של נבואה המגשימה את עצמה, אולי אשליות הן לא דבר רע כמו שרובנו נוטים לחשוב. אשליה כדרך טבעה אינה מציאותית לאותו הרגע של המשלה עצמו ולכן מעצם טיבה רובנו נוטים להקל בה ראש, ליחס לה זלזול ולרכוש לה בוז, אולם בצעד מפתיע אותם רובנו תופסים את השמיים ככחולים. נקודה.

אני לא יודע אם כדאי לאדם להשלות עצמו אם לאו למרות שאישית בטח אשלה עצמי לא פעם בעתיד, אולם אני משוכנע שכל דבר שהוא, יהיה אשר יהיה, אם נחשוש ממנו, נקל בו ראש, נזלזל או סתם נתעלם, פשוט ייסגר לעומתנו...

אתמול הלך לעולמו אחד מאושיות הכדורסל בארץ, מר כדורסל, האיש שכולם אהבו לאהוב, האוונגרד רלף קליין, יהי זכרו ברוך!

מה לא נאמר ומה לא נכתב על נפיל הכדורסל הזה שדם כתום זרם בעורקיו. גלי אותיות נשפכו מרגע היוודע הבשורה המרה. רלף, האיש והאגדה, נכנע, אולי בפעם הראשונה, לנורא מכל. תילי מילים ואף לא מילה רעה אחת ותאמינו לי זה לא רק בגלל שרלף מלמד עכשיו את המלאכים איך עושים את זה נכון בצבע...

לא נותר לי אלא לומר תודה!
תודה לאיש ענק שיצר את הכדורסל בארץ הזו במו ידיו.