הרהורים מהקומה השלישית

על ערפדים- למצוץ דם בעידן האיידס זה כמו לשחק ברולטה רוסית.

על פיגועי הטרקטור בי-ם- אם זו לא הייתה מציאות הייתי חושב שמדובר בעוד סרט אימה סוג ז' שבטח היו קוראים לו "נקמת הטרקטור", "הטרקטור המשתולל" או משהו בנוסח...

על אולמרט- בשל חיבתו היתירה למעטפות עלינו להסיק שאילולא היה ראש ממשלה ודאי היה מועסק בדואר.

על הסכם שלום עם סוריה- תמורת זיתים סורים (דפוקים) לא שווה לאבד נקודה כל כך אסטרטגית ביטחונית שאף מצטיינת ביופי נדיר.

על הריאליטי שואו- אם חשבת שיש גבול גם לרמה טלוויזיונית רדודה באו אלה והוכיחו שלמרקע הזה אין גבולות. לדאבוני, כל זמן שההמונים קונים את הסחורה היא רק תלך ותחמיר.

על הקיץ- למשך שלושה חודשים בשנה אנחנו מקבלים "את הזכות" להרגיש מה זה להיות דבק 3 שניות...

חריקת בלמים קעקעה באספלט לוהט אוד מעושן.
מכת השמש סנוורה ללא רחם הכתה בקרקע.
שורשים יבשים, כמעט עבשים, ביקשו מים.
מרחוק, דרכי עפר סלולות ממתינות לידי אנוש מיומנות.
על קצה גבול הגשר הדרומי, נפשי ביקשה מקלט.
ברגע של צל מצאתי אוויר, נשכבתי פרקדן תחת עץ.
חלמתי קרה, גשמים וברקים, נגעתי בסופה.
בראתי צורות, חלומות לעת שחר שם הגשמתי.
צפתי על אוקיינוס מילים, אנשים בו שימשו דגה.
צללתי בו, לא שקעתי, האזנתי קשב,
גלים זימרו מנגינות שהזמן השכיח.

דומיית הלילה מעירה ינשופים,
מעירה עטלפים,
מאירה במחשכים.
מטילה אותי ממיטתי,
עת אני ער לא ער,
עת נדדה שנתי,
שם הוסתרו חלומותיי מפניי,
נכלאו בצינוק.
שם שקעתי חרש,
עת האזנתי קשב,
שעה מפתח סובב עצמו,
פותח שער אל הדרור.

חלמתי רגע, נצרתי שקיעה. מיששתי ים, חיבקתי גל. אספתי שקט, רוקנתי צלילים. בחשתי קצף, שקעתי בחול. הילכתי על מים, רקדתי במצולות. הסמקתי מהשמש, יריתי בכוכב. צדתי מבט, ליטפתי אגו. נטעתי בגן, השקתי בדם. הבטתי בכוס, השתקפתי בתחתית. לגמתי דמעה, הקאתי הזיות. רצתי במנהרה, חידדתי חושים. בעטתי כדור, תפסתי מעלית. שרתי לטבע, ציירתי פרח. עקבתי אישה, הרחתי בושם. חיפשתי מגע, מצאתי אהבה.

לא אחת התבטאתי כאן ובפורומים נוספים בזכותה של תיאוריית הסוד. היכולת שלנו לקבוע את המציאות לטוב ולרע היא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלנו מהיקום.
אולם לאחרונה הולידו יוצרי הסוד תיאוריה חדשה הקרויה "צופן משה". התיאוריה הנ"ל מפרידה בינה לבין התיאוריה הקודמת ע"י מתיחת קו ברור בין הסוד העוסק בקבלה נטו לבין הצופן העסוק בנתינה. בעלי הסוד מוסיפים שהנתינה משמעותה השפעת שפע וטוב על הקוסמוס. כלומר הנתינה לא משפיעה רק על האני האישי של הנותן אלא על הקוסמוס המאוחד כולו.

הרעיון עצמו העוסק בנתינה שריר וקיים ואני דוגל בו בעצמי. בכלל אני גאה לומר שגם אל שיטת הסוד הגעתי דרך עצמי עוד לפני ששמעתי דבר וחצי דבר בנוגע לסוד. אולם הדרך בו הגיע בעל הסוד למסקנותיו תלויה על כרעי תרנגולת, לעיתים עד כדי גיחוך. מה שגורם לאנשים בעלי פרספקטיבה רחבה ועולם מדעי מעבר לממוצע לפקפק בתיאוריה כולה:

1. ראש לכל ההפרדה בין הסוד לצופן מבוססת על ההנחה שאנשי הסוד עוסקים בקבלה חומרית נטו: כסף, רכב חדש, וילה מפוארת וכו'. ואילו בעלי הצופן עוסקים בקבלה רוחנית, בנתינה. ההבחנה החומרית עצמה אינה עומדת תחת מבחן המציאות שכן לא מעט אנשים יזמינו לחייהם חברים חדשים וחיוביים, אהבה וזוגיות פורה וכו' ולאו דווקא פאר חומרי פרופר.

2. הצופן מבוסס על התגלות האל למשה במעשה הסנה הבוער, תוך ביסוס הצופן כולו על המילים "אהיה אשר אהיה". הצופן מתעלם מהכתיב העברי המקורי(!) ותולה תורתו בכיתוב האנגלי המוסיף פיסוק במשפט זה. ואם לא די אזי שלא רק שבכתב העברי המקורי אין שום פסיק אלא גם בעלי הפיסוק מאוחרים בזמן לבעלי הכתב. כך שגם אם היה פיסוק במקור העברי אין לתיאוריה זו על מה להישען.

3. יוצרי הטענה מניחים את מעמד הסנה כעובדה מוגמרת, כהוויה היסטורית ונשענים על גאולת ישראל ממצרים, זו חרף העובדה שאין שום הוכחה מדעית ליציאת ישראל ממצרים הרבה בשל שתיקתם של מקורות החוץ בנושא והיסודות הלגנדריים בסיפור היציאה המטילים ספק בכתוב כפשוטו; באותה תקופה עם ישראל כלל לא היה עם ועדיין לא התהווה לכלל עם; את הפירמידות לא בנו עבדים ובטח שלא ישראל.

סביר יותר להניח שהגיעה לכנען קבוצת מהגרים ממצרים (שבט) שעם הזמן נסתפח על שבטי ישראל הנוספים עד שהתלכדו כולם לכדי עם. מאוחר יותר נוצרה מסורת עממית המקשרת את ההגירה הנ"ל ממצרים לגאולת ישראל משעבוד לחירות. וזהו גם "המושב בחיים" של אגדת יציאת מצרים.

4. מה עוד שמעמד הסנה גופו חוטא ביסודות לגנדריים רבים ובלתי אמינים. ניתן אולי לקלף ממנו את השכבות ולמלט אי אילו הנחות היסטוריות אך בשום אופן לא נוכל להתייחס למאורע הסנה כאל תורה מסיני.

יוצר הצופן הלך הפעם צעד אחד רחוק מדי וביסס תיאוריה שלמה על סמך אגדות עממיות. אין אני רואה בעצם הדבר פסול שכן אני עצמי מצאתי בחוני המעגל ובנחום איש גם זו יסודות של תיאוריית הסוד. אולם אני נצמדתי לתוכן הרעיוני של האגדה ולא טענתי שזו המציאות כהווייתה.

דומה עליי הדבר שבעל הסוד והצופן הפך את המאורע כולו לקרקס. הוא מנצל את קרש הקפיצה שניתן לו בעזרת תיאוריית הסוד ומלמד את תורת הנתינה על סמך נתונים שגויים. ייתכן שהדבר נעשה מתוך נאיביות או חוסר ידע אולם לי נדמה הדבר כהולכת שולל וכניצול ציני של עניין הרוחניות לכדי תעשייה שלמה שאך תעשיר את חשבון הבנק שלו אפילו יותר. ולא חלילה שעיני צרה בו ובשלו.

אני חסיד גדול של תיאוריית הסוד וגם של רעיון הצופן (הרעיון ולא הדרך אליו הגיעו לצופן) אולם איני מוכן להיות חסיד שוטה ולטעמי, דבק בתיאורית הצופן הנוכחית לא רק ריח בערות ו/או תמימות כי אם גם ריח ניצול ציני המבוסס מטרות רווח כספי נקי. הכל מותר בשם הנתינה...

וכדי שלא אצא מקטרג על "ישראל" אלא מלמד זכותם הנה באתי להציע את הבנת חכמינו (על דברי הנביא מלאכי) שמצאו את עניין הנתינה(=צדקה, מעשר) כהשגה רוחנית המושכת שפע ואושר לחיינו. ועוד חידדו בדבריהם כשלימדו שזהו המקום היחיד שמותר לנסות בו את האל(=קוסמוס).

נכון שזה פחות סקסי ומפתה מהשם והרעיון של הצופן. הרי מי לא היה רוצה לדעת צופן? זה גימיק שיווקי נהדר ממש כמו "הסוד". החשאיות, המסתורין, כל מה שמושך, מפתה ומסקרן את הנפש האנושית.
בעלי הצופן הוסיפו פיקנטיות וצבע כשהטעימו את הצופן כחתום מזה 3.500 שנה, מימיו של משה ואילו עכשיו נחשף בידיהם מחדש...אין ספק שבעלי הסוד יודעים מה הם עושים למרות שאישית אני רואה בדבר עלבון לאינטלקט...:-)

והנה בא לו מלאכי ובפשטות נבואית מכריז על הנתינה כעל דבר הזורע אושר כפול לבעליו. ככה נמלטנו מבלי להסתבך בסיפור מקראי שנוי במחלוקת היסטורית והרווחנו מימרת נביא הזוכה לאמינות היסטורית גבוהה. המימרה שרירה וקיימת ואינה תלויה בדבר.

ממתין בסבך בסבלנות אין קץ, ריח אישה עולה באפי. ריח ניחוח ומקורו בבשמים ומיני תמרוקים. לא נע, רק מביט, עוקב אחר כל תנועה, בלאט, ללא הגה. הנה היא שם, מזדנבת אחר להקתה, מדדה על רגלה השמאלית, חבולה, כואבת, מעט חלשה. נפתח חלון ההזדמנות עוד רגע ואזנק, אלכוד, עוד רגע ואשסה שיניי בבשרה, אטרוף, לא אותיר דבר לאחר. גופי דרוך, מתוח, קפיצי. ברגליי זרמים, בציפורניי כשפים, בשפתיי הדם, בלשוני האהבה.

אין ספור פרצופים זרים
וזוגות עיניים מביטות ישר באישונים
כמהות למבט משתקף לחיוך קטנטן
אין ספור שירים ומנגינות
מתנגנים להם ברקע
מחלחלים דרך הסדקים

חלומות והזיות מצייר לי במילים
תמונות מהמציאות כותב לי בצבעים
טקסטים מהדמיון מאמץ
מבטה של הציפור הדואה מעל
הצופה בכל מסודר ממוין מחולק
קבוצות קבוצות אגודות אגודות
שם בניינים ושם כרמים
שם פרדסים ושם רכבים מעשנים
שם חולות ושם הים מנפץ גלים
שם אנשים וכאן ושם
ובין כל אלה היא היהלום
המלוטש הבוהק הממורק
המנצנץ עצמו מעל לפני השטח

תר בעקבות מילים,
נובר מחשבות.
מסמכי הארכיב מתויקים,
מקוטלגים צבע וטעם,
מגע וריח.
שולף תמונה אחת שלה
ועוד תמונה,
מתמכר למראה,
ממשש בעיניי את היופי,
מלטף, נוגע.
בורר דקות של עונג,
מסנן ריחות של תשוקה,
שואף מלוא קרביים.
מסוכנת היא, ההרגשה,
כשאין שובע.
כמו במלכודת ידועה מראש
הוברחו עליי הדלתות,
הוגפו לעברי התריסים,
קרן שמש לא מצאתי.
בעור פניה הקורנות
סימנה לי דרך מילוט,
אל שפתיה.

ניצב מול המראה מחליף תחפושות, לובש פנים, משנה צורות: פעם במגבעת שחורה וארשת נבונה. פעם בעיניים מזוגגות, בוהות, ריקניות. פעם במבט מושפל כלפי מטה, פעם בצוואר מונף אל על.

ניצב מול החיים, מחבק דמויות שיצרתי בדמיוני. משנה שמות ותאריכים, מטשטש פרטים. מתעד ביומן קטן אין ספור אירועים, אין ספור פרטים, בשלל צבעים, שלל גוונים כהים ובהירים, עזים ורפים.

דרך חלונות פורח באוויר, דרך חלומות נוגע בשמיים. עף בחזיון כשרגליי נטועות בקרקע, מכות שורשים, עת זרועותיי מצמיחות תפרחות. מתלבש ומתפשט ושוב מתלבש מחדש, למחזוריות אין שם לטבע אין קץ.

גם זו לטובה- מלומד בניסים

יש אנשים שמרחיקים עד לתרבויות זרות ושונות על מנת למצוא פתרונות קיומיים, תפיסות עולם וכיו"ב. אני סבור שרוב הדברים (אם לא כולם) נמצאים אצלנו, בתרבותנו, מתחת לאפנו כמאמר "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". לא צריך להיות אדם דתי, אפילו לא מסורתי כדי לקבל את המקורות שלנו, המורשת שלנו, ולהתבונן בה. אין לאיש כזה או אחר מונופולין על כתבי אבות. בטח שלא צריך לראות בעיון והגות בהם פחיתות כבוד. להיפך, על המקורות האלה עמד העם היהודי במשך דורות ובזכותם נשתמר קיומו.

לקמן דברים מאלפים שמצאתי בשבח הראיה החיובית, ושוב יסוד מוסד של תיאוריית הסוד. האגדה על נחום איש גם זו זכתה כאן לפרשנות מאלפת של הרב דוב שלא ראיתי צורך להוסיף עליה גם לא קמצוצה של אות.


למה קראו לו נחום איש גם זו?
שכל דבר שהיה מגיע לו
אמר: גם זו לטובה!
פעם אחת רצו ישראל לשלוח מתנה לבית הקיסר
אמרו: מי ילך?
ילך נחום איש גם זו שמלומד בניסים הוא
שלחו בידיו תיבה של אבנים טובות ומרגליות
הלך וישן בדירה אחת
בלילה קמו אותם הדיירים ולקחו את התיבה משם ומלאו אותה בעפר
כאשר הגיע לשם [פתחו את התיבה וראו אותה שמלאה עפר]
רצה המלך להרוג את כולם
אמר: צוחקים בי היהודים!
אמר: גם זו לטובה.
בא אליהו ונדמה לו כאחד מהם.
אמר לו: שמא עפר זה מעפר של אברהם אביהם הוא
כאשר היה זורק עפר היה נעשה חרבות קש חיצים
כמו שנאמר "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיהו מ"א, ב).
הייתה מדינה אחת שלא יכלו לכבוש אותה
בדקו ממנו וכבשו אותה
נכנסו לבית האוצרות ומלאו את תיבתו אבנים טובות ומרגליות ושלחוהו בכבוד גדול.
כאשר חזרו לנו באותו בית אמרו לו:
מה הבאת בידך שעשו לך כבוד גדול כזה?
אמר להם: מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם.
שברו את דירתם והביאוהו לבית המלך
אמרו לו: העפר הזה שבא לכאן משלנו הוא.
בדקו ולא מצאו בו והרגו את הדיירים ההם.

(תלמוד בבלי, מסכת תענית כא ע"א- מתרגום לארמית)


דברים של הרב דוב

אנחנו יודעים שנחום מלומד בניסים, אדם מאוד פסיבי, ואומר על כל דבר שהיה עולה ובא אליו: גם זו לטובה. אנחנו יודעים גם שהוא היה בעל שם ידוע, ושהוא עונה רק מתי ועל מה ששאלו אותו. איך אנחנו מבינים את המילים "מלומד בניסים"? חלק מן התשובות שעלו במעגל היו:

• הנס עובר עליו – קורה לו. הוא לא מחולל ניסים או עושה ניסים – אלא אדם שהתנסה בניסים. העולם והמציאות לימדו אותו. הוא מיומן בניסים. נחום חי בעולם בו ניסים מתרחשים.

• הוא אדם ששם לב לניסים. הוא רואה אותם. המלומד מזהה, רואה, רגיש להתרחשות. הוא לא יוצר ניסים אלא למד איך לראות ניסים. הוא פתוח לניסים. זה כישור של אמן בתחום הניסים.


האם יש קשר בין העובדה שהוא מלומד בניסים לבין הנתון השני עליו – שאומר "גם זו לטובה"?
האם אלו שתי עובדות ביוגרפיות שעומדות בפני עצמן?
אם יש קשר ביניהם – מה הוא?

הקשר ביניהם הוא בכך שלנחום יש "עין טובה". יש לו יכולת לראות ניסים, והיא היכולת לומר "גם זו לטובה" – על המתרחש במציאות. ויותר מכך:לנחום יש את היכולת להסתכל על המציאות כפתוחה (במקום כקופסא סגורה – תיבה). המבט של נחום פותח את המציאות. הביטוי "גם זו לטובה" איננו כמו לומר "מה שיש פה זה טוב" או "הכי טוב". האמירה "גם זו לטובה" היא פעולת פתיחה של עצמנו אל המתרחש. היא דומה לביטוי התפעלות ופליאה כמו "ואללה"! זו יכולת להסתכל על המציאות שבאה לקראתנו ממקום פתוח. במקום כעס, בהלה, רתיעה או התכנסות – יש כאן אופציה לקבל את המציאות. להיפתח אליה. כמו לומר: "נראה לאן זה ייקח אותנו... גם זה לטובה...".

האמירה "גם זו לטובה" איננה רק במילים. נחום מבטא את זה גם בהבעת הפנים שלו. בסיפור, המלך זועם – וכבר בפנים של נחום אפשר לראות שהוא פותח. נחום מגיע למלך בתחושה בטוחה שהארגז מלא אבנים טובות, וכשמתברר שיש שם עפר – הוא מופתע. זו הסיטואציה. התיבה נפתחת ואנחנו יכולים להציץ בפניו של נחום. יש לו יכולת לשהות רגע מול המציאות, ולפתוח את הלב לעובדה שמולו. הוא אומר: "נראה לאן זה ייקח... זה לטובה". נחום לא אומר שתמיד יש סוף טוב, או "סמוך עלי... נצא מזה". הוא פותח בתנועה עדינה את לבו למה שקורה, להתרחשות שמולו.

כשאליהו מופיע ומתחולל נס – אנחנו שוב מופתעים. היינו יכולים לצפות לנס מהיר יותר, אלגנטי יותר. לפתרון הבעיה אליה נקלע נחום. אליהו מגיע, אבל לא פותר את הבעיה מייד באופן ניסי. הוא מגיע מחופש לאחד מהם – כלומר: מגיע בהסתר. ובמקום לעשות משהו שישנה את המציאות, הוא שואל שאלה: "אולי העפר הוא מעפרו של אברהם אבינו"?! אליהו פותח למלך פתח. הוא מציע למלך עצמו להסתכל על המציאות ולומר: "אולי גם זו לטובה"? בשאלה הזו, אליהו מעביר את המלך תהליך. הנס שאליהו מחולל הוא מעין שיקוף לדמותו של נחום עצמו. אין כאן קביעה שהולך להיות טוב, אלא פתיחת הלב (של המלך) לאפשרות אחרת, לפליאה מול העפר שהוא קיבל.