הרהורים מהקומה השלישית

עת חשיכה.
תמיד זה מתחיל עת חשיכה,
עת חצי סהר מככב במרום.
צבא כוכבים מרוחקים,
פרושים לו כתפאורה,
משמשים לו מנגינה.
כי הוא השיר הוא המלל,
הם הלחן והתווים,
הם המנגינה.
עליו פייה מכונפת,
מצאה לה מרגוע,
מזור לכנפה הפצועה.
בדמה מתבוססת,
מצד לצד מתהפכת,
בנפשה מתחבטת,
שעת הפתרון והתשובה.
עת השראה, ההארה פנימית,
ממלחמות אין קץ,
תדיר את רגלה.
עייפה היא ושבעה,
בגלגלי המרוץ תחבה מקלה.
שעון מנוחה הוא,
עת חשיכה.

זיו פניו האיר את הלילה,
משמש כחמה שהסתלקה לה,
מחמת הלבנה, הסהר העולה.
מלאך ללא כנפיים, ללא הילה,
מלאך ללא שמיים.
גומע לגימה, מרווה צימאונו,
נקטר האלים.
חיי נצח הובטחו לו,
שומר הגן הנעלם.

קול עקביה העיר את הלילה
הילוכה טפוף, מעודן, אלגנטי.
מלכה ללא כתר, ללא ארמון,
מלכה ללא משרתים.
מעכסת צעדיה,
עת העולם עוצר פעימתו.
צווארה ענק פנינים,
עיניה יהלומים מאירים,
כזוהר הרקיע.

ניצבת על המזח, מריחה את הים,
ידה מעודנת, אוחזת כוס יין אדום יבש.
עת שיערה מתבדר ברוח,
היא,
בוחשת קצותיו בציפורניים מושחזות,
מלטפת מחשבות מתרוצצות,
נעות אנה ואנה, מצד לצד, מוחה יצירתי.
לו רק ניתנה רשות לעין לראות,
לו רק היה האשנב למוחה הפורה,
או אז היינו יכולים לחזות בו, לצפות פלא.
סליל של הבזקי דמיון ארוגים פנטסיה,
ניצוצות בורגיים מספרים גאוניותה.
תודעתה העצמית ניכרה בעיניה,
חשיבותה משתקפת דרך עיניי סביבתה.
אספקלריה מאירה היא, גולת-הכותרת,
כל שתחשוק בו ייפול שדוד לרגליה.
שפתיה מלאות, מזמינות עיניים,
מצליבות מבט מפתה של קוראת מחשבות.

פעם שנייה שזה קורה לי בתוך חודשיים. פעם שנייה שאני מאבד את הארנק שלי על כל תכולתו ומישהו מוצא אותו ומחזיר לי. בפעם הראשונה בלי הכסף המזומן שהיה שם, בפעם השנייה הארנק כולל הכל הושב אליי. אבל הכסף פחות מטריד אותי, המסמכים הם הבעיה האמיתית. סבב שיחות הטלפון והריצות ממקום למקום הם כאב הראש האמיתי. זה דורש טלפון מיידי לחברת האשראי, ריצות למשרד הרישוי, לסוכן הביטוח, לקופת החולים וכיו"ב. וכל זה ביום שישי, היום הכי רגוע והכי שליו מבחינתי. יום שכולו אחד היתרונות בחיי הרווקות. היום, רגע לפני שהתחלתי לבטל ולהזמין הכל מחדש, השכן צלצל בדלת ביתי עם הארנק הנכסף, זה שהחסיר פעימות כה רבות מליבי, בידו הקפוצה. אז מי אמר שלא נותרו עוד אנשים טובים?!

במקרה או שלא במקרה, אמש, רגעים אחדים לפני איבוד הארנק (גיליתי את האובדן רק הבוקר אבל בדיעבד הוא נשמט מידי אתמול בלילה) עברתי דרך תא הדואר שלי. אני מאלה שמרוקנים את תיבת הדואר שלהם באמצע הלילה. רגע לפני שיצאתי משם, לכד מבטי מעטפה גדולה שמישהו ניסה להכניס לתיבת הדואר. מרוב גודלה, ראשה של המעטפה נותר בחוץ וניתן היה לשלוף אותה בקלות. לא מעט אנשים היו מושכים משם את המעטפה ובודקים שמא השלל נפל לידם "מן ההפקר". אני רק קיוויתי שאף אחד לא ייגע במעטפה הזו. אני אוהב להיות ישר עם הקוסמוס, עם החיים. אולי במקרה ואולי שלא במקרה, הבוקר "הטובה" הזאת השתלמה לי והוחזרה לי, בגדול.

דברנו מילים חדות כסכין, צחצחנו חרבות, השחזנו להבים,
העמדנו פנים, כשני ילדים קטנים, מביטים, רוצים,
ניצבים, שם, מול המראה הגדולה, האנכית,
כמו פעם, בחדר השינה של ההורים.
משקפים פרצופים, נוגעים,
משתעשעים בעוד רגע בשרי שאין לו שעה.
איך שם, עמוק בתוכך, הכי קרוב שרק יכולתי,
איך דווקא שם התאבדתי בלילה,
כשחשתי איך אבדה לי הדרך לליבך.
הבית שהיה שלנו, שינה פניו, המיר חזיתו, חזותו,
מגודר חומה, שערו נעול, מפתח אין בנמצא,
ושומר וחרב לו, אוחז בה ביד איתנה,
מופקד על ארמונך, אינו מניח לרוח להיכנס.
איך שם באגם חצרך, ישבתי פנים מול מים שקטים,
בבואתי לא השתקפה, נמוגתי, התפוגגתי,
הטלתי בשקט אבן, יצרתי מעגלים הולכים ומתרחבים,
שם ידעתי המעגל שלנו לא נסגר...

נוצת קסמים, קסת האלים, דיו שמימי,

על בד מעונן אותיות אותיות נצרבו ובאו.

נברא לו החוק, נאסר השטן, ידיו ורגליו בחבלים הושמו.

חוקת אלהים לחם עניים לאבירי הנחמה.

הלפיד בוער מדליק מדרגות בטירה הקודרת.

מורה לחדרה,

שם בעלית הגג,

נשקפת דמותה,

מביטה דרך חלון עברי אופק עמוס הבטחות.

פוסעת מדרכות ואנשים מהלכת בין.
עיניה קרות, ריקות, אינן מלמדות מאומה.
סערה משתוללת בה, לא תגלה לאיש.
שיערה שחור, עורבי, מוקפד, משוח לאחור.
חמוקיה בין קפלי שמלתה ניבטים, נכספים.
סיגריה דקה בין אצבעותיה הארוכות.
נמצצת ממושכות, נשרפת, נשאפת אל ריאותיה.
נושפת מחשבות מעושנות, מסודרות, ממוינות.
מעוצבות במילות תובנה, מכורבלות צבעי זריחה.

לנחשים יש תכונה מיוחדת שתמיד קינאתי בה. הם מסוגלים להשיל את עורם מספר פעמים במשך תקופת חייהם. נשל הנחש מסמל את התחדשות הטבע, את היכולת להחליף מלבוש אך להיוותר באותה הצורה ממש. שוו בנפשכם שגם בני אדם היו יכולים להשיל את עורם. אני לא מדבר על הפנטזיה האנושית להישאר צעיר לנצח, אני מדבר על היכולת להיוולד מחדש במערכות יחסים מנוונות. יחסים שנראה שהגיעו לקיצם, שאין אפשרות לחדש אותם. לו יכולנו להתרענן בכל פעם שהעסק היה הופך שגרתי, נדוש, אפרורי ומשעמם, או אולי במצבים בהם המערכת נקלעת לשבר המאיים בחיסולה- החיים ללא ספק היו הופכים נוחים יותר.

אני חסיד גדול של הטבע. אני סבור שהטבע מלא ברמזים שהאנושות שכחה. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, והיא מתפתחת בצעדי ענק, ככל שאנו הופכים יותר ויותר ליצורים בעולם דיגיטלי קר ומנוכר, בד בבד אנו מתרחקים מהסודות שהטבע צופן בחובו. כך כמשל נשל הנחש, סימן ההיכר של ההתחדשות וההתרעננות, של היופי והקסם בבריאה מחדש, בשינוי המלבוש אך לא הצורה- אומר מעט מאוד לגבי מרבית האנושות. אנו מעדיפים להתייאש, לוותר, להרים ידיים במקום להביט לטבע בעיניים וללמוד משהו חדש.

יש רגעים בחיים שאין בהם זמן לפחד או לחשוב יותר מדי. עלינו לפעול דרך אינסטינקטים מחודדים, להשאיר הכול בצד, ולהתמקד במטרה שלפנינו. חיילים היוצאים למלחמה למשל מגלים אומץ ותושייה רבה. קור רוח הוא סוד ההצלחה. הדבר נכון לגבי מטרות רבות בחיים ולא רק בשעת מלחמה. אולם זמן מלחמה הוא הזמן הטוב ביותר להמחשת העניין. לו היינו באים באותה עוצמת נחישות, באותה דבקות במטרה לכל נושא בחיים, אחוזי ההצלחה שלנו היו משתפרים פלאים.

המלחמה והמוות של האחד הם בדרך האבסורד פעמים הרבה השלום והחיים של האחר. אולם גם במלחמות יש להבחין בין סוגים שונים: יש מלחמה אימפריאליסטית שמעצם טבעה מבקשת לכבוש ולהשתלט, להתפשט ולהתרחב. לעומתה, יש מלחמת הגנה שלוחמיה רק מבקשים להגן על מה שכבר בידיהם, על שטחם ועל אדמתם. צה"ל למשל מוגדר כצבא הגנה ולא כצבא כיבוש. את העובדה הזאת שכחו לצערי רבים מבני עמנו.


כאינדיאני המורח פניו באותות טרם היציאה לקרב,
חג, רוקד, סביב מדורת השבט.
בשאגות קצובות, ממלא את חשכת הליל.
מתוחה קשתו, מלאה אשפתו,
שש אלי קרב, אין פחד בקרבו,
נלחם על אדמתו בארץ השמש הגדולה.

כחייל המסווה פניו בצבעי הירק,
מסור, נאמן, כל חגורו אומר דריכות.
בין סמטאות צרות, בין בתים עוינים.
פרצופי אויב באשנבים, מביטים, מציצים.
עיניים זרות עוקבות מעל גגות חצי בנויים,
נעוצות בו, בחייל הנלחם על מולדתו בארץ ניכר.

כצייד הפוסע דרכו בין שיחי הסבך,
חושיו מחודדים, אוזניו כרויות, ממוקדות.
ריח טרפו עולה באפיו, ריח הישרדות.
מתגושש, מסתבך הניצוד, קרניו נאחזו ביער צפוף.
הפחד, הבהלה היו לו למכמורת,
אדמתו בגדה בו, עוד מעט ויבוא אל קרבה.

מכלה בדל של יום במאפרת הזמן,
הוגה שקיעה כציור משובח של הטבע.
ביד אמן נמשחה במכחול היצירה,
כיהלום נדיר המשובץ בנזרו של מלך,
שובצה, נחרזה, במחרוזת פנינים אצילית.

מביט בה בדומייה, ישובה בקרן רחוב,
מורחת אנשים לתוך מסגרת כהה.
בצבעי פסטל צובעת מילים על בד,
אנשים, צללים, טירה ערפילית באופק,
דמיונה אינו יודע שובע, רעב, כמה.

בדל של יום והיא ישובה לה,
שקיעה מצוירת נמרחת במסגרת.
מכחול יצירתה על בד מביע אומר,
יהלום המלך מנצנץ, נצפה בחרכי טירתו,
במחרוזת פנינים משביעה דמיונה.