מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים.
אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימוקו.
התפלל, ולא ירדו גשמים.
מה עשה? עג עוגה, ועמד בתוכה,
ואמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי,
שאני כבן בית לפניך,
נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.
התחילו גשמים מנטפין.
אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות.
התחילו לירד בזעף.
אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה.
ירדו כתיקנן.
עד שיצאו ישראל מירושלים להר-הבית מפני הגשמים.
באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן.
אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים.
שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי!
אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום;
ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו,
ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.
(משנה, תענית ג,ח)
חוני המעגל ידע את הסוד. הוא היה מודע לכוחן של מילים, לטוהרה של כוונת הלב. ידע ולא היסס להשתמש בכוחו למרות שהסתכן במעשהו וכמעט נגזר עליו נידוי. חוני חי בתקופה של תלמידי חכמים, יושבי מדרשיות. הוא עצמו לא היה תלמיד חכם ולמרות שיש ניסיון תלמודי לראות בו גם פן כזה ("משנכנס לבית המדרש תירץ חוני כל קושיא שעלתה בבית המדרש"), לא מצאנו כל אמרת חכמה מפיו. יש חוקרים המנסים לראות בחוני ראשון החסידים בעידן שאין בו חסידים כלל (החסידות היא תופעה די חדשה בת למעלה משלוש מאות שנה לערך), בעידן של תלמידי חכמים, הרבה בשל אישיותו המיוחדת והשונה מבני דורו: חוני לא מתפלל ולא צם. חוני דורש! ולא רק אלא גם שאינו מתפשר. חוני מתעקש על רצונו המדויק וגם משנתמלאה בקשתו לכאורה, חוני ממשיך ודורש עד שרצונו המדויק מתקיים.
מבלי להיכנס לחקירה היסטורית של הגרעין הסיפורי הנ"ל ומבלי לפשפש בציציותיה של האגדה במונחים של היה או לא היה, או האם יש כאן עניין היסטוריוני או אגדת עם חביבה בעלמא?! בחרתי לקחת את הסיפור של חוני כדגם מייצג. חוני ידע את הסוד. הוא היה מודע לכוחו של השכל, לכוחה של אמונה. ידע שביכולתו לשנות פני דברים על ידי מילים. הוא מלווה את רצונו בעשיית מעשה סימבולי "עג עוגה ועמד בתוכה" וכופה רצונו על ההוויה. אין זה משנה כלל אם חוני פונה לאל או לאנרגיה הקוסמית. אין זה משנה כי אחד הוא הדבר. הטייטל, הכותרת, היא טכנית בעלמא. חשובה הכוונה, הרצון העז ומעל לכל האמונה שאכן באמתחתו היכולת לשנות פני מציאות קיימת.
החוקרים שדנו בסיפור האגדה הזה (לפחות אלה הידועים לי) עסקו בשאלת דמותו של חוני, במקומו במציאות תקופתו, ובאמיתות ההיסטורית הגרעינית של הסיפור דנן. אני מבקש להאיר כאן זווית שונה לחלוטין: חוני, מבחינתי, הוא זורע הזרעים של תיאוריית הסוד שבימינו קיבלה תנופה מחודשת ועדנה רבה. חוני עושה זאת בפשטות רבה ומפליא את בני דורו. שמתי ליבי לסדר הכרונולוגי של הדברים כפי שהם מובאים באגדה:
1. צאו והכניסו תנורי פסחים שלא ימוקו- חוני כל-כך משוכנע שרצונו יתמלא. אין בו ספק ראשוני ולא הרהור משני. חוני חדור אמונה בכוחו של רצונו שלו עד שהוא פוקד על הכנסת התנורים עוד טרם החל לבקש בקשתו.
2. התפלל ולא ירדו גשמים- בתחילה נוהג חוני כאחד האדם. הוא מתפלל. יכול להיות שתפילתו הייתה קבועה ומתוקנת לזמן עצירת גשמים וייתכן שהמלל היה אישי. כך או אחרת חוני מתפלל כאחד האדם ואין בקשתו נענית.
3. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה...איני זז מכאן...- חוני כופה את רצונו על ההוויה דרך מעשה סימבולי. המעשה עצמו יכול היה להיות כל דבר אחר ואין הוא מרכז העניין. המרכז הוא הדרך בה חוני מביא את עצמו לדרגה מסוימת של רצון טהור וכוונה בהירה עד לדרישותיו בפני הקוסמוס. חוני מבליט ומדגיש את רצונו במעשה. רצינות כוונתו באה לידי ביטויה המלא בכפיית רצונו על ההוויה דרך המעשה.
4. לא כך שאלתי אלא גשמי בורות...לא כך שאלתי אלא גשמי רצון...- חוני אינו מסתפק במילוי רצונו בצורה הכללית. הוא דורש מילוי מלא ושלם של בקשתו עד שהוא ממש "מתמקח" עם ההוויה על המילוי המדויק.
אפשר לראות בדבריו של המעגל חוצפה כמו שמעון בן שטח שהמשיל על חוני את המשל על בן המלך המפונק המטריד את אביו בבקשות שונות וקטנות (כגון אגוזים, שקדים, אפרסקים ורימונים), אך אני מבכר לראות בחוני העומד על רצונו והמודע לכוחו, חלוץ ההולך לפני המחנה, זורע הזרעים ומנביט הנבטים של תיאוריית הסוד!
לפני 16 שנים. 14 ביוני 2008 בשעה 5:39