הרהורים מהקומה השלישית

מועך בדל סיגריה במאפרה הישנה, ואיתה מכבה את היום, זה שהצתתי עם שחר, שעה שמחשבותיי היו מעורפלות, מטושטשות. אוויר קר וצלול עושה דרכו פנימה, אני נשכב לאחור...


חושב אותה, חש לכוד בין קוריה, אלה שטוותה ביד אמן.
לכשאנסה להשתחרר, היא תופיע, תביט מרחוק.
בשקט בשקט תניח לי להילכד, להסתבך, להתייאש,
עד שלא אוכל להתנגד, ליופייה, לחכמתה, לחום גופה המשכר.
תנועותיי המסורבלות מסבכות את הקשרים,
מבטיי המסגירים אינם משקרים,
תחושת חוסר האונים התפשטה ברשת.
נכנעתי לה, גופי נדם, קולי נאלם,
שבוי בקוריה, יצירת האמנות שאין לה מחיר.
חשתי אותה מתקרבת, זוממת, בוחנת את קורבנה,
ממששת בעיניה, מרוצה.
לחישתה באוזניי, ארסה זורם בעורקיי,
נשיקתה לשפתיי, מכושף קורבנה.
לא זעתי, שתקתי, נשכתי שפתיי, אהבתיה עד בלי די...

אורבת בסבך,

דמותה דרוכה, מתוחה,

חמושה, זינוק קפיצי ברגליה.

עוד מעט ותזנק,

תלכוד טרפה בין שיניה המשוננות,

תגזרהו גזרים גזרים,

לא תותיר דבר,

רק מעט השאריות ללהקת נשרים.

גופה מכונת קרב משומנת,

חוד החנית של הטבע,

הילוכה האצילי אינו מותיר ספק-

היא המלכה של הטבע,

נזר הבריאה,

היא היהלום שבכתר-

היא ה ל ב י א ה.

למה הכול צריך להיות כל כך מורכב. החיים בתוך מבוך מעייפים. התנועה הבלתי פוסקת אנה ואנה רק כדי לגלות בסוף שהלכת בסיבובים מתסבכת ומתישה באחת. אני זוכר שהייתי "פותר" פעם את תרגילי המבוך במדור הסאטירי של מוספי השבוע. תמיד הייתי מתחכם ומתחיל למתוח את הקו מהסוף, מהמקום אליו רוצים שנגיע. לצערי, הטריק הזה לא עובד במציאות או שכן ואני זה שעדיין לא מצא את הדרך לפצח את הסוף. כשאני מהרהר בזה, אם "סופו של מעשה במחשבה תחילה" סימן בדבר שניתן למצוא את סופו של הקו ולהתחיל דרכו לפחות במקרים מסוימים, כי כידוע החיים מלאי הפתעות ולהגיע אל הסוף כבר בהתחלה זאת משימה קשה ביותר. מה עוד שאם הפתרונות היו משתקפים בראי המציאות כהשתקף בבואתנו, החיים היו הופכים בנאליים ואפרוריים. ההפתעות הקטנות האלה בפינות החיים הם הפלפל, התבלין המטעים, הם הריח והם האוויר לנשימה. בפינות החיים נבראים כל אותם רגעים קטנים שעבורם היה כדאי להיוולד. מעבר לכך, גם למורכבות יש את הקסם האישי שלה. יש לה את "גומת החן" של לידה אחרי צירים קשים ביותר. רוצה לומר מה שבא בחבלי לידה מתוק יותר, פשוט כי אתה חש שעמלת עליו מספיק קשה עד שזכית בו בזכות ולא בחסד.

כשרוצים דבר יותר מדי זה כמעט אף פעם לא מצליח. צריך לרצות אבל במידה הנכונה. ברגע שאתה רוצה יותר מדי אתה עושה דברים שהם לא אתה. הם מישהו אחר. משהו אחר. אתה עובר מהמימד של לר?צות למימד של לר?צות. וכאן, בדיוק כאן אתה נכשל, ברגע שאתה לא אתה, ברגע שאתה מישהו אחר.

החלטתי שדי. זהו. אני זה אני לטוב ולרע. מעולם לא הייתה לי בעיה עם עצמי. ואם למישהו יש בעיה איתי אזי שזו הבעיה שלו. שלו ורק שלו. לא יודע שילך לפסיכולוג, לפסיכיאטר, שיניח לי לנפשי... יש לי מנגנון בקרה עצמי מאוד מפותח. מנגנון סביב לשעון שבודק מחזורית אותי ואת השגיאות שלי. כשאני טועה אני יודע. כשאני לא טועה וכשאני מכריח את עצמי לחשוב שטעיתי, רק כי מנגנון של מישהו אחר חושב כך, אני טועה פעמיים: בפעם הראשונה כי לא הקשבתי למנגנון שלי. בפעם השנייה כי הקשבתי למנגנון של מישהו אחר. במקרה כזה התוצאה תהיה לעולם זהה- כשלון.

כולנו אנשים. דומים ברוב המקרים ויחד עם זאת כל כך שונים. כל אדם הוא מיקרוקוסמוס, ישות קוסמית בזעיר-אנפין. אנחנו צורכים אמנם את אותו דלק תרבותי, מי פחות ומי יותר, אבל אנחנו משיגים אותו בצורה שונה. לכל אחד מאיתנו חשוב איך הוא נתפס בעיניי החברה. רובנו רוצים שיאהבו אותנו, שיחשבו עלינו דברים חיוביים. לא פעם דברים שאנחנו עושים ואומרים מושפעים מהחשיבה הזו. אני לא שונה מאחרים. גם לי אכפת וגם לי זה חשוב, אבל בודאי שזה לא חשוב לי עד כדי כך שכל משפט שלי יהיה מושפע ממה יאמרו או מה יחשבו. גם אם הייתי רוצה לנהוג כך לא הייתי מסוגל. המוח שלי חושב מהר מדי והלשון שלי קלה. כל כך קלה שלא פעם שילמתי על פזיזותה. אבל זה אני לטוב ולרע. כשזה מצליח אתה ספונטני וחד, קל לשון ומהיר חשיבה. כשזה לא מצליח אתה נמהר ופזיז, חסר טאקט ולא רגיש. ועדיין, אני מבכר להיות מה שאני ולא לבטל את עצמי כליל למען ריצוי הסביבה. על חיים כאלה הייתי מוותר בשתי ידיי.

בורא לי מילים, יוצר לי מחשבות, משתעשע ברעיונות, מתחכך בדמיון המשיק למציאות.
נוגע לא נוגע, יודע לא יודע, אהבה או שנאה ורק קו דק המפריד ביניהם.
שתיקת הזהב יקרה מפז, משולה לחכמה, נוטעת תיקווה.
הרהורי הכסיל כמטבע בכד, צחוקו מהדהד למרחוק.
טעמו תפל, ריחו באוש, אהבתו אהבת הרגע.
כמה מידות לו לאדם, מזוודה גנטית הטבועה מבפנים.
רגשות לו והרהורים, מחשבות לו ויצרים.
רצונותיו הטבע, חייו ארעיות, אפיזודה חולפת.
מה יותיר אחריו, מה ייקח איתו, מה ייוותר בסופו של יום.
הסרט נע, אין תחנות ביניים, רק שהות קלה להפקת לקחים.
דמיון נמהל במציאות, שקר מתובל באמת, ללא רגליים מהלך באוויר, מתמוסס בחמצן.
אין ניסים כאן, אין מלאכים, גם השטן גורש מביתו, פניו הושחתו בקלשון המציאות.


חולם לי אהבים, נוצר לי רגעים, מחבק אשליות, מתגפף עם דמיונות.
שקיעת השמש, סופו של יום, גלגלי הטבע, משומנים הם שיניו.
הסתלקות השאון, תחיית השלווה, סובב סביב עצמו, חג במעגלים.
אהבתה דוקרת, כזר קוצים לראשי.
מבטה חיות, סומק לחייה שושנים, גדר סביב ליבה.
האבירים נגוזו, חרבם להשכיר, הנסיכה בשבי הדרקון.
אין לה מושיע, חיוכה קפא.
טירתה כלוב זהב, כפיותיה כסף, היהלום רכושה, אך חיוכה נחושת.
המפתח החליד, סובב על מקומו, פותח לא פותח, לליבה הסגור.
המילים הם חיים, המוות ללשון, חרב פיפיות, כלהב מתהפכת.

בחלומותיי, הלילה והיא, רקדנית, ספק אנושית ספק מצוירת, רוקדת שם בינות למלאכים. עוטה שמלת מלמלה אדומה, וכפליה כפלים לבנים ושחורים השזורים בה, החובקים את דמותה, הממחישים את גווה, כה תמירה וחטובה, כמה נאה היא גזרתה. ברוב ניסיונה אגנה נע, מרקד, כבובת חרסינה בשיער אסוף. בטמפו מושלם תנועתה מהפנטת, עקביה מתופפים על בימת השמיים, קול כפיה מהדהד, שולח בי רטט, מעביר בי עונג, כצמרמורת הערצתי.

כל העיניים נעוצות בה, עוקבות, שבויות במקצבה. והיא מחייכת, מניפה ידיה אל על, מותחת גופה הענוג, מודעת לכל פעימה בקהל, לקול לחישה. נסחפת אחר הצלילים המלווים לה, והיא השיר והגיטרה, והיא המחול והתנועה. ועוד שוב תשוב היא, עלה תעלה בתשואות להדרן, לקול מחיאות כפיו, לקול דרישת הקהל השבוי באצילות קידתה, כל דמותה אומרת תודה.

אח רקדנית פלמנקו שלי, ההיית או חלמתי חלום?!

במחציתו של עוד יום עבודה סיזיפי צד את מבטי ילד הנושא עגלת סופרמרקט מלאה עצים. במחשבה הראשונה הילד הזכיר לי נמלה המסוגלת לשאת פי שמונה ממשקל גופה. במחשבה השנייה כבר טסתי במנהרת הזמן לעבר נוף ילדותי. הימים ימי האביב, בדיוק יום אחרי שהפסח מסתיים, מדורות ל"ג בעומר מציתות את דמיוננו, אסופות אסופות, אגודות אגודות נערמו להם העצים...

הייתה לי ילדות מדהימה כל כך שאני יכול לכתוב ספר גדוש אירועים וחוויות. כל יום היה מלא שמחת חיים, היה עמוס בפרטים, היה גן משחקים שמימי. גדלתי בדירה מרווחת בבניין בן שבע קומות. בניין נוסף באותו הגודל ממש היה צמוד אליו. היינו חבורה של עשרה ילדים בערך, בהפרשים של שנה עד שלוש בינינו. אין משחק שלא שיחקנו, אין דבר שלא נגענו בו, לא הנחנו דבר ליד המקרה. חג היה חג, שבת הייתה שבת, חופש היה חופש. כל יום קרקס, כל שעה חוויה, כל דקה ילדות צרופה.

אקח כמשל חג כמו ל"ג בעומר. זה היה אירוע של ממש עבורנו: איסוף העצים, רשימה מפורטת של מי מביא מה, תכנונים אין קץ. תפקדנו כמו חבורה מגובשת מבחוץ ומבפנים. הביצוע תמיד היה על גבול המושלם. אני נזכר בערגה בחבורת הילדים שהתיישבה לבסוף על גזעי העצים, נהנים מהאש, שורפים את היטלר אלא מה, ובולסים נקניקיות וקבב. כמה חיכינו שהמבוגרים ילכו כבר ונשאר לבד...איך תמיד חיכינו עד לבוקר כדי לפלח שוקו של תנובה ולחמנייה של ברמן.

הייתה לי ילדות מדהימה אין לי ספק בכלל. לא היה משחק שלא שיחקנו. מכדורגל וכדורסל, דרך בייסבול, טניס, סימני דרך, שבעה אבנים ומה לא בעצם; ילדות של בורות גוגואים, בור ערבי ובור יהודי; היו שם בתים על העץ, אופניים, מחניים, לא השארנו דבר...אני אישית הכי חיכיתי לפורים. היינו מתחלקים שני מחנות: קאובויים ואינדיאנים. אני תמיד הייתי אינדיאני מנצל את האודם שאמי קנתה אך כמה ימים לפני למריחת פניי באותות מלחמה...כמה שאהבתי את פורים. אח פורים. אח התמימות. התכנים הנאיביים שבמרקע הקטן. הערוץ האחד; קבוצת הכדורגל המקומית; החלומות הקטנים שלנו התגשמו במלואם.

יוצא לי לפעמים לחשוב על הילדים של היום. על הרחובות הריקים, על מגרשי הספורט השוממים. ילדי המחשב נעולים ומסוגרים בבתיהם, שבויים מול מסך 17 אינץ', משחקים איזה משחק מנוון שעות על גבי שעות, מפיגים את בדידותם בצ'אטים מלאי ניכור, וירטואליה ופדופיליה. אני לא יכול שלא לרחם עליהם. כמעט שבא לי לעלות על הר ולצרוח: זאת ילדות זאת?! עם כל הקדמה והטכנולוגיה, הטלוויזיה מרובת הערוצים, הפלאפונים והחיים הקלים יחסית, עדיין לא הומצאה מכונת הזמן שתראה לילדים האלה ילדות אמיתית מהי?!

יש לי סוד קטן שמלווה את צעדיי לכל מקום, יש לי ג'יני. תשמטו כל מה שקראתם באגדות הילדות: הג'יני לא חי בבקבוק, פשוט כי אי אפשר להגביל ג'יני למקום אחד קטן ודחוס. הוא לא מגביל משאלות, פשוט כי אין לו גבול או קצה. הוא תמיד מהנהן בראשו כאומר: כרצונך אדוני! ולא, לא משנה לו מה ביקשתי. הוא אינו מבחין בין השלילי לחיובי, בין המצוי לרצוי, בין הכישלון להצלחה או בין השנאה לאהבה. הוא ג'יני- ממלא המשאלות לטוב ולרע. הוא מעוצב כפלסטלינה לקול גחמותיי, מניד ראשו להן ולוחש בקולו העמוק והשליו: רצונך רצוני!

לג'יני שלי אין צורה, אין לו מקום ואין לו זמן. הוא שם תמיד בכל מקום ובכל שעה. הוא לא מוכיח אותי על ספקנותי כשזו מחלחלת, כאומר אמרתי לך. רק מחייך חיוכו השדוני ומשביע רצוני. עם הזמן למדתי לחיות איתו, להפעיל אותו נכון. כיוון שהוא עושה רצוני הוא פועל לכל הכיוונים. את הבקרה הוא משאיר בידיי. יחד עם זאת, אני לא רואה בו סוג של משרת. הוא בעיניי יותר מתווך, מעין מדיום ביני לבין הקוסמוס. הוא זה המעביר את משאלותיי הלאה, הוא זה האחראי לביצוען המלא. לפעמים, כשאני באמת מנסה לראות אותו, הוא מחייך אליי חזרה אחרי שעוד משאלה שלי מתגשמת. חיוכו שלם, טהור, נקי. אין לו מטרות רווח או תגמול. הוא פשוט שם, בשבילי, למעני. הוא פשוט שם כי אני מאמין שהוא שם...

הקצתי הבוקר עם נשיקה על שפתיי, מהולה בת צחוק מלטפת ומעליה זוג עיניים הגורמות לי ללכת לאיבוד בתוכן. זו הייתה מחשבתי ההיולית לבוקר זה, הרגע אותו רציתי לנצור. יש לי "תיבת רגעים" כזו עם חריץ צר אליה אני משלשל אל כל הרגעים הקסומים-נצחיים שלי. אלה שעבורם אני חי. אלה שבשבילם אני נושם. אלה שהתגשמותם מפצה על כל הרגעים האבודים שאבדו בתהום הזמן. לפתוח יום בנשיקה זה בהחלט רגע העומד בקריטריון. רק מי שהעניין לא הפך לשגרת יומו יכול להעריך באמת רגע שכזה. לשגרה יש יכולת לטשטש את הדברים ולהקהות את חודם. מתי שהוא הקסם והיופי מתפוגגים ומתחלפים ברוטינה חסרת ריגוש ועניין. מלחמת השגרה היא לוחמה שכולנו לוחמים בה, אך רובנו נופלים שדודים בה. שוכחים להעריך את "המובן מאליו" עד שמוצאים את עצמנו כמובן בלעדיו.

יש חשיבות גדולה בעיניי לסדר היום ואיך שהוא מתחיל. אפילו כשאני נועל מנעליי, אני מקפיד לנעול רגל ימין בראשונה. זה מן ריטואל שכזה, תסריט החוזר על עצמו מדי יום. מסוג הדברים שאני פשוט עושה בלי לסטות מהם. אם זה עובד אני לא יודע. זה לא מדע מדויק. עצם הגישה היא הפואנטה, היא התמורה. אחר כך הכול כבר יסתדר מאליו.

לפעמים כשמר, או כשקר, או כשסתם אין את מי לחבק, אני פותח את "תיבת הרגעים" שלי. שולף רגע אחר רגע, מלטף, ממשש, מתנחם באותם רגעים שנצרתי, ויודע שנכונים לי עוד הרבה כאלה. כשהייתי צעיר יותר חשבתי שזה מעין "ניחום אבלים" פרטי אישי ושלי. כמו הלוויה שהזמן ערך לעברי. היום אני יודע שזו בעצם "הזמנה". אני יודע שהכול עניין של תדרים מקוונים ומכוונים. התבוננות ברגעים קסומים היא לא רק התרפקות על העבר, היא גם המתכון לעתיד דומה, אולי אפילו טוב יותר. במוח כבר מצויות התמונות הרצויות. חלקי הפאזל מבקשים להתאגד בצירוף הנכון. כל מה שנותר הוא לשדר את התמונות האלה אל הקוסמוס, אל האנרגיה. יצירת תמונה בהירה ונכונה כמוה כיצירת עוד רגע נצחי וקסום שימצא בסופו של דבר את עצמו משתלשל פנימה, לתוך "תיבת הרגעים" שלי...

אז ככה מדובר במקום פתוח, מעין שדה בור, העשב שם ירוק על גבול החום אפשר להבחין חרף החשיכה. בשמיים התאגדו אין ספור כוכבים מרוחקים שיצרו פסיפס מרהיב של יופי וצורה. ניתן לחוש את הטבע באוויר. שנינו שם מרוחקים, מנותקים, מבודדים. אין ספור כוכביא, שני אנשים, שתי כוסות יין אדום ואחד שקט פסטורלי היוו מרשם נאה למפגש לילי באמצעו של חודש אביבי. היו שם היא ואני ושוב היא ושוב אני בספירה מחזורית מדודה...
שעה החליפה שעה דקה רדפה רעותה הזמן הנצחי שוב חולף ביעף.
לא עצרנו לרגע, לא איבדנו דקה, הנצח הוא נצח, הקסם הוא כשף.
אחרי שחלמנו צורות באהבה ספרנו מלאכים על קו רקיע,
דמינו לילדים השוחקים במשובבותם, החיים את הרגע שמרגע שתם חלף והלך.
שכבנו שם, מעורבבים, ממוזגים, נמהלים זה בזו וזו בזה,
גוף אל גוף מדבר שפת אהבה, לוחש לחש של עוד...