הרהורים מהקומה השלישית

הוא: הערב קר השמיים ריקים מעננים.

היא: לא תנצל את זה כדי לחבק אותי?

הוא: (מחייך) לא יכולתי לבקש יותר יפה.

היא: תלמד מהטובה ביותר...

הוא: (כורך זרועו סביב מותנה) מהצד זה נראה כאילו שיש לך כתר כוכבים.

היא: (מניחה ראשה על כתפו) ואיפה השרביט שלי?

הוא: הירח יהיה ראשו של שרביט וגופו לא נראה.

היא: (מקשה) ולמה גופו לא נראה?

הוא: (לאחר שלא מצא תשובה טובה יותר) או שנאלץ להסתפק בראש השרביט או שתסתפקי בכתר.

היא: (מחייכת) או שתיאלץ למצוא פונקציה הולמת יותר לירח.

היא: (מוסיפה) שלא תגיד שמשעמם לך מצאתי לך אטרקציה...

הוא: (אחרי ליטוף גבה עובר ללטף את השערות) רוח הים יכולה להרגיע גם שור זועם.

היא: (מתמכרת למגע אצבעותיו הבוחשות בשערה ופולטת לבסוף) וליטוף בשערות יכול להרגיע גם סערה.

הוא: (מלטף את צווארה) וליטוף בצוואר?

היא: מתנה בסופו של יום...(החכמה שבהערכה).

הוא: (לאחר נשיקה לוהטת) ונשיקה?

היא: (מחייכת) רודפת נשיקה...

היא אמרה מרחוק זה פחות כואב,
הצבעים מטשטשים, הרגש מתקהה.
עוקצה של הדבורה כבר אינו שורף,
ממציצת הערפד ייוותרו רק סימנים.
סימניה- נשיכה משוננת
היא שהותירה חותם אהבה בבשרי.

ומרחוק, יש לי נטייה לצבוע שמיים,
לצייר עננים, לדמיין את הרוח,
להתחפש לציפור הפורשת כנפיה ועפה,
היישר אל חלונה, רק להביט בה ישובה שם,
הפייה חולמנית.
המרחק לא טשטש את דמותה,
הרגש לא קהה,
העוקץ מעקצץ,
סימניה הומרו בזיכרונות,
זיכרונותיה הומרו בצימאון.

יש לה את הנשיקה הסודית שלה, זו שהיא תמיד שולפת רגע אחרי שנגמרו לי המילים. היא יודעת להשתמש נכון בכוח נשיקתה הנדמה לי לעתים כמפיץ ארס משכר, הגורם לי לשכוח כמה כעסתי רק רגע בודד לפני. לא תיארתי לעצמי שלנשיקה קטנה יכול להיות משקל כזה גדול.

יש לה את החיוך הזה שהיא מחייכת כשהיא מרוצה ממשהו. פניה משתנות במן שינוי קטנטן ומלא חן. אף פעם לא גיליתי לה אבל אותו חיוך תמיד ממיס אותי. יש בו משהו פשוט ותמים ובאותה מידה פתלתל וערמומי. עם הזמן היא למדה להשתמש בתבונה בחיוך שלה ובעובדה שהוא מצליח להוציא ממני כל מה שהיא רוצה.

יש לה את המבט הזה בעיניים שיודע לקרוא מחשבות. היא משתמשת בו כשהיא לא בטוחה במשהו. מעין מפתח שהיא פיתחה לגילוי האמת. כשהוא מופיע אני יודע שהיא יודעת מה קרה עוד לפני שסיפרתי.

יש לה את היכולת לכעוס ולרתוח, לשבור את הכל, לזרוק את כל העולם ועברו דרך החלון, ובאותה המהירות לסלוח ולשכוח, להתפייס כאילו לא קרה דבר. היא למדה איך לטלטל את הספינה במיומנות עוד רגע ובאה התהפכות. או-אז היא משתלטת על הגה הסיפון ומנווטת את הספינה לחוף מבטחים. היא יודעת לפצות את "הניצול" שלה על הטלטלה העזה. הפיצוי שלה לעולם משאיר בי טעם של עוד...

יש לה את הנשקים הסודיים שלה: נשיקת ערפד קטנה, חיוך זוויתי וממזרי, מבט חוצה גבולות וכליות, וגמישות יצרית שתמיד יוצרת אצלי עניין מחודש. אז מה הפלא שאני כל כך אוהב אותה.

מואה:-)

הקיץ עוד לא התחיל ואני כבר מתגעגע לגשם. כמה שניות רטובות כאלה הופיעו בשמיים לפני כמה רגעים ממש, כאילו באו להיפרד סופית, רגע לפני הלהט הגדול. יותר מכל אני מתגעגע לריח של אחרי הגשם הראשון. אחרי שכל האבק נשטף ואפשר סוף סוף לנשום אוויר נקי. רצה הטבע וריח אוויר צלול ומשכר כיין ניתן להשיג רק לאחר אבק וזיעה של קיץ שלם. אולי מפני כך הקיץ הוא המחיר שעליי לשלם. כל כך גדול הוא הרגע שאחרי הגשם הראשון שאני מוכן לסבול חודשים שלמים של חום דביק, לחות בלתי נסבלת, חרקים שלא ידעתי על קיומם, ובמקרים מסוימים גם אנשים שאימת השמש גרמה להם לחשוף כמה טפחים יותר מדי...

הגדולה האמיתית של היורה הוא בהתחדשות הטבעית על גבול פלאית שהוא מחולל בבואו. סדרי הטבע משתנים, עצים לובשים ירוק, בעלי חיים מקיצים משנתם, והאוויר אח האוויר. סוף סוף אפשר לנשום, כבר אמרתי. יש קסם מיוחד בהתחדשות שמזכיר לי את נשל הנחש. באותה המידה שניתן לומר שהעור הישן הוחלף, נושל החוצה, ניתן לומר שזה אותו העור רק אחרי התחדשות. זה אותו הטבע רק אחרי התעוררות. השיבה לחיים באותו הלבוש, רק אחרי רענון, הוא עניין טבעי לחלוטין. הטבע מחליף לבושו פעם אחר פעם אבל לעולם חוזר באותו הלבוש עצמו.

אני סבור שאם היינו קשובים קצת פחות לעצמנו וקצת יותר לטבע ולסובב חיינו היו משתפרים פלאים. הטבע, המורה הגדול, מלמד אותנו איך לחיות נכון. כמו הטבע גם אנחנו לפעמים זקוקים להתעוררות, להתחדשות מסוימת, למשהו שיגרום לנו להבין שלא הכל מובן מאליו, להעריך ראשונה את מה שכבר יש לנו. וכשנתעייף- נחדש, נרענן, "נכבס" את עצמנו. אני מאמין שגם בין אנשים ומערכות יחסים טבועה אותה חוקיות טבעית-דינאמית. היכולת להשיל את "העור הישן" היא יכולת אנושית לכל דבר. יותר מכך, היכולת הזו היא צורך אנושי לכל דבר. והכי חשוב התחדשות היא עניין טבעי, בריא, רצוי ומבורך.

מוקדש כחומר לחשיבה לרגל יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל.

לפני 60 שנה נבנתה כאן מדינה שכל כולה "קיבוץ גלויות" תחת הרעיון המרכזי של "כור ההיתוך". בתיאוריה הכל היה טוב ויפה: חשבו לעצמם חכמי היהודים נקבץ את היהודים מכל קצוות העולם, כי אנחנו עם אחד ולנו שפה אחת, ורצוי שיהיה לנו גם בית לאומי אחד, משלנו ולנו. אותם חכמים גם נתנו דעתם על השוני בין הגלויות, שהוא שוני טבעי לחלוטין הנובע מכרי גידול שונים (סביבה, שפה, תרבות ומנהגים). אולם, סברו חכמינו, השונות התרבותית, תחת רעיון "כור ההיתוך" סופה להתבטל. במשך הזמן העדות השונות יתמזגו, תחול אסימילציה תרבותית, עד שנהפוך לעם אחד, למקשה אחת.

בתיאוריה זה נשמע נפלא. אבל מה לעשות כשבאים להוציא רעיון כזה מהכוח אל הפועל נתקלים בבעיות. השוני הגדול בין העדות יצר ניכור והתנשאות בפעמים רבות, והדבר היה מורגש בעיקר בדורות העבר. יחד עם זאת החל גם תהליך איטי שכלל התמזגות מסוימת והיום הגזענות בהחלט קהה לעומת דורות העבר. לצערי, יש עדיין מרחק בין התיאוריה שלעיל ורעיון הדגל שלה "כור ההיתוך" לבין המציאות בשטח.

המרחק בין התיאוריה למעשי נובע מכמה סיבות ואציין חלק מהם:
הורים שממשיכים להנחיל לצאצאיהם את דעותיהם הפרימיטיביות ואת הדעות הקדומות שהיו נחלתם (מחלה כללית גם אצל יוצאי אשכנז וגם אצל יוצאי המזרח) ;עדות מסוימות שמעדיפות להישאר מסוגרות ולא להיטמע בקרב העדות האחרות (גרוזינים ובוכרים למשל); עליות חדשות (רוסיה ואתיופיה) ששוב נראים כזרים בנופי ארצנו, בעלי שפות אחרות ומנהגים אחרים.

אפשר להרים ידיים ולהתייאש, ואפשר להסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר עם תיקווה לעבר העתיד: תופעת "כור ההיתוך" נראית לפעמים כקונצפט שקרס וכשל לחלוטין. ועדיין כשמסתכלים בפרספקטיבה רחבה ובוחנים את המציאות במעגלים רחבים וארוכים לפרקי זמן בינוני עד ארוך, מבינים שתופעות כמו "מיזוג גלויות", אלה תופעות שלא מתרחשות בן לילה. אין ולא יהיה כאן זבנג וגמרנו. אלה תהליכים היסטוריים ארוכי טווח. טעימה על קצה המזלג ממה שטומן בחובו העתיד ניתן לקבל דרך תפקידם של בני עדות המזרח בחברה בת זמננו בהצצה והשוואה חטופה לעבר. רבים הם האוחזים במשרות רמות ובתפקידים בעלי שם, כוח והשפעה. השינוי העמוק מלמד על מה שמתחולל כאן.

מדינתנו הקטנטונת (שפעמים הרבה נדמה שאילולי הערבים שגורמים לסולידריות פנים-יהודית היינו אוכלים כאן אחד את השני בעצמנו) היא מדינה צעירה. 60 שנה זה כלום במונחי זמן היסטוריים. זהו אינו מספיק זמן על מנת שתהליך מורכב כמו מיזוג גלויות, כור היתוך, הטמעה תרבותית ועדתית - יבשיל כדי צורכו.
נכון שפעמים רבות השד העדתי נושא את ראשו המכוער כלפי מעלה ועדיין אני סבור שהזמן יעשה את שלו. תהליך היסטורי כמו תהליך היסטורי צריך זמן רב כדי לקרום עור וגידים. עצמות כבר יש. סבלנות יש??

הערה: העלתי את הדברים באוב (הטקסט נכתב לפני שנתיים לערך) ועדיין כוחם של הדברים שרירים וקיימים.

שלכת בחלונו, אשת החלומות על מיטתו,
הוא נוגע, היא מלטפת.
לשון נופלת על לשון,
שפה עליונה נצמדת לשפה תחתונה,
כשהוא שורט היא מתפתלת.
בליל של ידיים מחבקות,
הם מתנשקים בלאט, מתנשקים בלהט.
מתגפפים עד שכרון חושים, עד כוחם לא יעמוד להם.
הוא חודר, היא נאנחת,
הוא מלטף כשהיא נוגעת.
אהבת בשרים, כה מתקתק הוא העונג,
מנותקים מעולם חיצון, שיכורים בתאוותם.
ארוטיקה אהובתי באה במחשכים,
בלילות קסומים מטעימה את חיי.
אנחותיה חרישיות,
ממלאות את החדר בשפת אהבה,
קולו הסדוק מתעורר לתחייה,
לוחש באוזנה שיר תשוקה,
אוחז בידה מתמזג לגופה,
כמי המבקש להפך אחד.
ארוטיקה יקירתי,
כמה שיכור הוא הרגע,
כמה נצחי הוא הזמן החולף ביעף.

פרשני הספורט בארץ הוכיחו בפעם המיליון שאין להם מושג: "מכבי קורסת ברבע האחרון"; "שרף הוא לוזר, מאמן מיושן שפוחד לשנות, דוגל בהגנה אישית מקובעת..."; אלה רק חלק מהתדמיות שהם ניסו לפמפם לנו השכם והערב. פרשני הספורט בארץ פשוט לא מבינים מה זה ספורט. הם לא מפנימים את הענף שעליו הם יושבים, אז מה הפלא שכל פעם מחדש הם כורתים אותו רק כדי לצנוח אל הקרקע? אני מודה, לא נהניתי כבר הרבה זמן כמו שנהניתי אתמול כששמעתי את ישבנם השמנמן נחבט בקרקע אחרי עוד ניצחון הרואי של שועל הקרבות הוותיק והחבורה הלוחמנית שלו. הניסיון ליצור תבניות בענף הספורטיבי המשוחרר מקונבנציות מוכיח שהעיתונאים פשוט איבדו את הקסם והיופי שבספורט בכלל: אין חוקים, הכל יכול לקרות. זה כל היופי בענף הזה, ולכן כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם מרותקים בכל פעם מחדש- מה שכל אוהד ממוצע בעל הבנה בינונית ומטה יודע, כתבי הספורט איבדו מזמן. הסיבה לכך פשוטה, הם איבדו מזמן את היושר העיתונאי, כתיבתם סובייקטיבית ובעלת פניה אישית מוצהרת. הם מנהלים פנקסים ומחסלים חשבונות על גבי העיתון, כותבים כמו אחרון האוהדים ולא כמו ראשון העיתונאים. הכתיבה המשוחדת שלהם מזמינה "ביקורת מטעם". ככה נראים פניו של הענף כולו. אתמול הם קיבלו חותמת "נכשל" פורמאלית עם פלומבה מהדהדת, כזו שיזכרו לעוד הרבה זמן.

הענק הצהוב הוכיח אמש שוב כמה עצומה היא המסורת שלו. צריך ביצים של בת יענה כדי לצאת מקבר של 18 מינוס בחצי גמר יורוליג. הצהובים פשוט סירבו להיגמר. כשנראה היה שניתן להתחיל בהספדים (המקוננות כבר הוזמנו לאולפן, עיתונאי החצר "שלנו" כבר השחיזו את עטם) מכבי שוב יצאה מהקבר בכושר הישרדות של חתול בעל תשע נשמות. שרף הוכיח שהוא לא רק שועל הוא גם קוסם. אתמול הוא שלף שני שפנים מהכובע שלו: אליהו, שיובש בשיטתיות במשך עונה שלמה עלה ונתן תצוגה התקפית מרשימה כשניכר היה שלשחקני היריבה אין מושג איך מתמודדים מולו; שארפ, הקפטן הבלתי נגמר של מכבי, הופשר ברגע הנכון, במאני טיים, שעה שהניסיון וקור הרוח מדברים; לגבי שני האחרונים אני כבר למעלה משבועיים מספר לכל מי שרק רצה לשמוע (וגם למי שלא) שהם פשוט חייבים לשחק יותר. אליהו החתולי יכול לייצר הרבה נקודות במעט זמן, מה עוד שרוב הקבוצות לא ילמדו אותו, ושארפ הוא שארפ הוא שארפ. מי שהפתיע לטובה היה דווקא ה"בולדוג" אלכס גארסיה. יכולותיו ההגנתיות מוכרות וידועות, אמש הוא הביא גם יכולת התקפית משובחת שגמרה את המשחק.

מה אומר ומה אגיד. תענוג צהוב צרוף ומזוכך. ניצחון מתוק המשאיר טעם של פעם בניחוח של עוד. הרבה עוד אם אפשר. ביום ראשון הגמר הקלאסי של אירופה: מכבי נגד צסק"א בקרב אחרון על כל הקופה- על הגביע הנכסף. משימה קשה בהחלט אבל אפשרית. מה שהכי חשוב זו האמונה כי "בלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה".

שבת שלום!!

הוא במרכז האולם, מערבב את הקוביות, לוחש תפילת מזל אחרונה לכף ידו הקפוצה רגע לפני הזריקה במשחק שלא ניתן להפסיד בו. מהמר על כל הקופה, או יפסיד את כל השולחן (שלפעמים הוא כל מה שנשאר לו) או ייקח אותו בריבית דריבית. והיא בפינה, מנסה כוחה מול רולטת מזל נוצצת מתהפכת כגלגל, מורכבת מערכת שיקולים סטטיסטית המחושבים בסיכויים השקולים לאפס- לא לחינם "הבית" תמיד יוצא מורווח. ואתה, בקומה למעלה, מערבב את הקלפים כל פעם מחדש, שולף את הג'וקר שיפתיע את כולם. מעמיד פני פוקר כשהאס המנצח עולה, רגע לפני הניצחון במשחק על החיים. התסריט ידוע ומוכתב מראש רק השחקנים מתחלפים- המזל הולך עם הטובים.

עוד שמש עולה במחזוריות נפלאה ואיתה הקיץ הטבע. העצים נושמים, הפרחים מבשמים את האוויר, הציפורים מבשרות, שרות בקולן הצייצני יום חדש נולד. באותה מחזוריות מדויקת יד מיומנת וזריזה מערבבת את הקלפים בחפיסת החיים ואיתם הסיכוי לזכות נוצר מחדש. כל קלף תלוי בקלף שבא לפניו. הניצחון מונח בכיס- השאלה אם נדע איך לקחת אותו. בחירת הקלפים המנצחים עניין של מיומנות ותרגול שלאחריו נסמוך הרבה פחות על המזל והרבה יותר על עצמנו. אנחנו יוצרי המציאות אנחנו בעלי הקלפים: הקוביות, הרולטה, הקלפים הם המחשבות לטוב ולרע, השחקנים הם אנחנו על שלל תפיסותינו, והמשחק הוא החיים עצמם. לו רק הבנו- החיים הם לא משחק מזל, המציאות משתנה, חיה, תוססת ומתעצבת, היכולת לבחור את הקלפים המנצחים תלויה בנו ורק בנו- הכל היה נראה אחרת. עד אז נמשיך להמר במיני משחקים ממוזלים המביאים תוצרת בעיקר לבעליהם, זה היושב וצופה בנו דרך מצלמה במעגל סגור, בחדר מנוכר ואפוף בריח סיגרים יקרים שנקנו על חשבוננו אלא מה, נמשיך לערבב קלפים ביד זריזה מעמידים פני פוקר חתומים גם כשהקלף הכי חלש אצלנו ביד, נמשיך לא להמשיך במקום שנתחיל לחשוב נכון!

אני מתחיל לחוש את ההתרגשות. מפלס לחץ הדם עולה, המחשבות לא מרפות. עוד פחות מיומיים זה מתחיל, זה כבר כאן בפתח, עונה שלמה חיכיתי לרגע הזה. קורא כל כתבה שמתפרסמת, כל שביב מידע, מחבק כל מילה מלטף כל אות. מה יהיה?

מחשבותיי ממריאות דרך החלון, נודדות אל עבר הילד שבי, אל שנת 1987, מכבי נגד מילאנו בגמר: התקפה אחרונה, נקודה יתרון לאיטלקים, חן ליפין גומר את שעון ההתקפה, ונותן ברגע האחרון כדור לג'מצ'י שזורק אייר בול מהשלוש. מכבי מפסידה. הגביע הולך לארץ המגף. אני ועוד חבר קנינו בלונים באותו היום. תכננו לעשות מסיבה שמחה בכיתה. למחרת פוצצנו את הבלונים בעצב. לא ראיתי את הרגעים האלה מאז אבל גם אין לי צורך, התמונות חקוקות אצלי בראש כמו סרט נע בהילוך איטי. למרות זאת, אהבתי רק התגברה והתעצמה.

מאז ידענו הרבה רגעים שמחים בצד הפחות שמחים. מכבי לקחה כמה גביעי אירופה, השתתפה בכבוד ברמות הגבוהות ביותר. הביאה לי הרבה נחת וגאווה הקבוצה היפה שלי. ועכשיו, הכל מתחיל מחדש. בעוד פחות מיומיים. שוב יריבה מאיטליה. הפעם זאת סיינה שעומדת חוצץ בינינו לבין הגמר. למען ההגינות, אחרי עונה כל כך הפכפכה עצם ההגעה למעמד היא ההישג. אבל אנחנו מכביסטים, ומכביסטים רוצים לנצח, תמיד, בכל מצב, בכל אולם, ובכל שעה. ככה זה עם ווינרים.

שקרים וסודות בפי הולכי הרכיל,
מס שפתיים מנת חלקם של חנפים.
שפתותיהם צבועות אודם זול,
שיערם משוח בשמן השווקים.
אי הידיעה אינה פוטרת,
עצם ההתעלמות היא הנחמה.
שבויים בחומריות הם עבדי הכסף,
אלילם עוטה זהב כולו אומר צביעות.
מובל באפריון, נכלם,
עירום כביום היוולדו מול ראי המציאות.
אין בו הדר ואין בו זיו,
הילתו מחוררת מגלה סודותיו.
נחמתו היא לשעה תקוותו תקוות שווא,
אך אינו חושש ויודע כי רבים הם כה רבים הם עבדיו.
עבדי הכסף, הרכיל והחנופה, הצביעות והשקר,
מתכרבלים לילה לילה במיטתם הרדודה.