הרהורים מהקומה השלישית

פעם אני מלאך ופעם אני שטן.
פעם מופיע בחלום ופעם בסיוט.
טרוריסט לאחד הוא לוחם החופש לאחר.
כמה פעמים לימדו אותנו דון קישוט לעולם לא מנצח.
מפליג אל אי של שפיות בים של טירוף,
על גב רפסודה מאולתרת קני סוף.
שירת הים המנון לטבע,
שקעה במצולות לא נמשתה גופתה.
מותירה דממה מעיקה ואין בה תפילה.
יש בה צום ועינוי וכולה אומרת דין.

בין הערביים היא השעה האהובה עליי מכל שעות היממה. שם, בין השמשות, בין שקיעת השמש להופעת הכוכבים, שעה שהשמיים נצבעים בזהב נחושת, אני מרגיש הכי שליו שרק ניתן. שעת הדמדומים כה קסומה בעיניי שאני מאמין שניתן לבקש בה כל מה שרק רוצים, ואם מכוונים מספיק חזק זה אפילו יתגשם. הזמן המאדים אפילו יפה יותר כשמביטים בו דרך הים. שם במחזה מרהיב, במעין ציור אמן שהטבע צייר במכחול בריאתו, גם אחד כמוני שמגדיר עצמו "איש של חורף" נופל שבוי בקסמו של היופי. זו גם הנחמה הגדולה שלי לימות הקיץ הלחים והדביקים שבדרך שיגרה אני מפלל לסיומם המהיר ככל שניתן. אין תימה שתמונה זו הפכה לדגל ספינת הרומנטיקה, מתנוססת בגאווה על תורנה, יוצרת אין ספור משמעויות דביקות אפילו יותר מהקיץ, יוצרת תעשייה מסחרית שלמה בשם האהבה על חשבון הקסם והעשייה הטבעית. לו הייתי צריך לברור שעה אחת מכל שעות היממה, שעה שתעמוד ותיוותר לנצח, ללא יום וללא לילה, ללא שחר וללא ערב, אין ספק שהייתי בוחר בה, בשעת הדמדומים.

נוסע בכביש המהיר, גלגלי המכונית מלטפים באהבה שטיח שחור משובץ אבני אספלט לוהטות. אופק מוזהב נפרש לפניי, לאן שתישא הדרך לשם אני אגיע. אולי לדרך ללא מוצא בתוך מבוך אפלולי, בו השמש לא זורחת, בו השקט כה מקפיא, מאורתם של ערפדים צמאי דם תלויים מרגליהם , שם לים אין צבע ולמים אין טעם. אולי לדרך חדשה, ממנה תיברא התקווה, ממנה ייולד החלום, יער של פיות מכונפות מעופפות ללא הרף, שם לאהבה יש פנים וללב יש שם.

הכביש מהיר, גלגלי המכונית מתנים אהבה עם האספלט הלוהט, האופק מוזהב- לאן שתישא הדרך לשם אני אגיע. מרגיש כמו זר במקום בו אני מרגיש בבית, מרגיש כמו תייר בארץ מולדתי. לא יודע את שפת הסימנים, לא מזהה ולא מפרש את התמרורים. נוסע עד שייגמר לי הכביש או עד שיאזל לי הדלק. בראי- הדרך שכבר עברתי, בשמשה הקדמית- האופק כבר מושחר, רק אורות העיר הגדולה מנצנצים מרחוק. אי שם בתוכם יש עלמה אחת קסומה, פניה מאירים כחמה, עיניה בורקות מלאות חיות, שפתותיה נוטפות דבש, וקולה קול פעמונים מצלצל ומזכיר לאן אני נוסע לאן אני רוצה להגיע...

בוקר. כוס נס קפה עם מעט חלב, סיגריה חזקה כמו שאני אוהב, את הכתבה בעיתון מזמן המרתי בכתבה ברשת. שואב שאיפה עמוקה ובעקבותיה פולט נשיפה ארוכה לחלל החדר. לא מעז לפתוח חלון, חם בחוץ. המאוורר מטרטר לי באוזניים. צריך להחליף אותו מתישהו. הכתבה ברשת, איך לומר בעדינות אנגלית, לא משהו. עובר לכתבה אחרת. אולמרט, עפ"י פרסומים חוץ-ישראליים רוצה להחזיר את הגולן. יופי, עכשיו אני צריך גם אקמול. עוד שאיפה ועוד נשיפה. מתרגע במדורי הספורט. "התחת" של אברם הפך לחלק הכי חשוב בגוף שלו ולשיחת היום באנגליה, וכן גם בישראל. חבורת העיתונאים מתגרדים ומזיעים בניסיונות קלושים לתרץ איך קרסה הקונספציה שלהם. ראה הקנאה מה היא עושה, חשבתי לעצמי. קצת אתיקה מקצועית, איזה קול שפוי במדבר הצייה העיתונאי הזה. נאדה. כלום. לא שמעו על זה במדינת חלם. הכל אינטריגות וכתבי חצר. או נכון יותר, ליצני חצר. חבל שהבדיחה היא על עצמם ועוד יותר חבל שזה לא מעלה אצלי אף לא גיחוך קטנטן לרפואה. מועך את בדל הסיגריה במאפרה הישנה, לוגם את שאריות הקפה שבכוס, ולא שוכח לסגור לרשת את החלון בפנים.

כמה רגעים לפני שהשקיעה מסתיימת אני לוקח נשימה עמוקה שכולה אוויר מצונן ועומד. מביט בראי מחפש שם את עצמי מבעד לעיניים. מנסה בפעם האלף להיכנס פנימה, לתוך הגוף, דרך העיניים- אל הנפש. זה לא קל אני כבר יודע, אבל בסוף אני אצליח. החקירה הפנימית גוזלת אנרגיות רבות אבל יש בה שכר נפלא של צבעים וצורות.

בהתחלה, רואים רק צללים וזוויות מעורפלות. משהו בדומה למי שראייתו כבדה עליו. עם הזמן באה המיומנות ואיתה התמונה מתבהרת. עולם פנימי נפתח דרך הלב והנשמה, מחבק את הנפש, רוקד עם החופש. עולם שמקבל צורה וצבע, טעם וריח, ואם באמת מתאמצים ניתן אפילו למשש. זה לא יקרה בן רגע, צריך תרגול רב אולם מעל לכל צריך אמונה. אפשר לומר שמדובר בשלשלת טבעתית כשכל טבעת שלובה ברעותה שקדמה לה ושבאה אחריה. מכאן שהטבעת הבראשיתית היא הידיעה- הידיעה שהכל אפשרי!

לא, רובנו לא מודעים כלל או מודעים אבל לא מספיק מאמינים. ככה זה בעסקים מטאפיזיים, הספקנות לעולם גוברת. היכולת ליצור, לבנות או להרוס טמונה במחשבה בהירה וצלולה. סודה כה פשוט ועם זאת כה מורכב. רק לאחר קילוף השכבות, קליפה אחר קליפה, ניתן להגיע לשורש. רק לאחר הסרת המסכות, מסיכה אחר מסיכה, ניתן באמת להתחפש – הפעם לעצמך!

בראשית ברא האדם את האלהים. ללא ספק אחת ההמצאות המכוננות בהיסטוריה האנושית מתרחשת "רגע תמים" אחר גילוי הפחד או הייאוש. עדיין לא פסקתי פסוקי ואולי אין לדבר סוף פסוק כלל. מה נוצר לפני מה או מדויק יותר מה גרם למה. סיבה ומסובב אולי סתם צחוק הגורל המהדהד בחלל, צוחק צחוקו המתגלגל ואוחז בבטנו המתפקעת. משהו הניע את מוחו הקדמוני הכה אנושי אני משוכנע, גרם לו לתהות, לפלל, ואלי אל לייחל.

הפחד מהכלום, מהלבד. הפחד מחוסר האונים. מאין מי שיכוון ובעיקר מאין מי שיגונן, שישמור, שיסוכך. מהחיים, הרי יצר ההישרדות הוא סוד קיומנו, ואולי בכלל מהמוות, הרי מה נורא יותר מהלא נודע. ואולי זה הייאוש מאותם הסיבות בדיוק. ההבדל גדול ועם זאת דקיק. בראשית ברא האדם את האלהים. בזה אני בטוח. התלבטותי נותרה סביב אותו גורם אנושי אימננטי ומולד שגרם לכך.

לפעמים אני חושב שזה הכי נוח לחיות עם אלהים. לחיות לפי סדר יום צפוי כשהכל מוכתב מראש. לתלות כל דבר בסיבה עליונית. כן, גם את הנורא מכל. להיות מנותק מהאטמוספרה, לחיות בבועה, לחשוב שחיים שלמים מסונכרנים להוויה אחת שאין בלתה. כמו "חיים בהזמנה" עם קטלוג ורשימת הפעלה. ממש מדריך לחיים מבית היוצר שהוא, מה לעשות, כל כך אנושי. אולם כמו תמיד אותה מחשבה מסתיימת אצלי בכמה זה נורא לחיות עם השקר.

בראשית ברא האדם את האלהים. זה ניכר בכל דפוסי קיומו. אל אוהב ומקנא, סולח ומרחם, כועס ונוקם, נלחם ומשמיד, מתפייס ובונה, מתעצב ומתחרט...זה האלהים הכי אנושי שהכרתי בחיי. אולי בגלל זה כה רבים האנשים המתחברים לדמותו.

בלילה ללא כתובת מאחורי הצללים
מסתתר האיש הפנימי, הקטן, המסוגר
מסרב להיפתח לשפוך אשר על ליבו
לדרוש בשלומה של ההזיה הממכרת
בלאט גווע לאיטו מאחורי הצללים
הופך לצל הנטמע בסביבה האפורה
בצבעי הסוואה מכסה את פניו
צבעי אושר ועצב, אור וחושך.


משמש של תחושות מעורבבות בצללים
מהולות בשיכר, נמהלות באור הנר
האיש הקטן לא מספר, סגור על ליבו
מביט דרך חלונות עיניו, ישר בעיניים
בשקיעתה של התשוקה המסנוורת, המתחלפת
במציאות מפותלת כמו המבוך המפתה
המבוך המושך אותך בעבותות ברזל
כולא דמויות וצללים, מציאויות וחלומות.
ציפורים מנוונות כנף נלכדות שם בסבך
נשכחות בצללים, בדירה ללא כתובת
ביתו של האיש הפנימי המסתיר פניו
מרחוב סואן עמוס אנשים וצביעות.

הערה: הקטע נכתב אז ומזמן. איכשהו אני עדיין אוהב את זה למרות התווים הפסימיים-קודרים המשתמעים ממנו.

השעון תקתק עצמו לדעת כמו התעקש להפר את הדממה. בעקשנות של פרד גירד עוד שנייה ועוד דקה משעון החיים. לשעון חוקים משלו הוא למשל מתקתק מהר יותר כשאת בסביבה וזאת עובדה מוגמרת. טוב, ככה זה כשהזמן מקבל פרצוף של סמיילי. אני כבר מזמן הפסקתי לחשב את הרגעים עד לפגישה הבאה. יש משהו מעייף במרוץ נגד השעון, נגד הזמן.

הכנות אחרונות, ואני כבר מזמן לא יכול לחכות. שוקל איחור אופנתי או לפחות איחור של פאסון, אבל תמיד זה לא יוצא ותמיד זה ברגע האחרון. ואת, את תחכי לי שם בדיוק איפה שקבענו. איכשהו זה תמיד מתחיל ברע בינינו ואיכשהו זה תמיד מסתיים בטוב. למרות שזה לא חדש אני לעולם לא יודע למה לצפות. אולי זה מה שמאתגר אותי תמיד מחדש. אי הידיעה לעולם ממכרת, במיוחד למי שנולד עם סקרנות חתולית.

ואת, כבר חתולה מנוסה, מתחככת או שורטת לפי הצורך. מתחפשת לפרפר כשאת יונקת ולדבורה כשאת עוקצת, יודעת בדיוק על איזה מיתר לפרוט בליבי. ועכשיו כשתקתוק השעון מתחלף בתקתוקו של הלב אני מתאמץ להפר את הדממה במילים, כאילו שכחתי לרגע שגם ללב יש חוקים משלו, וגם הוא מתקתק מהר יותר כשאת בסביבה...

ואת כבר אישה בשלה, מתחפשת לפייה כשאת קוסמת ולערפד כשאת נושכת, משאירה בי סימנים עם טעם של עוד.

הוא יכול לשגע פילים עם הקפריזות שלו. לילה אחר לילה הוא ילך לישון איתי ובכל פעם מחדש יפסע דרכו בחשדנות והססנות לעבר מקומו החמים והבטוח מתחת לשמיכה שלי...כשהוא נרדם בסופו של יום (ובוקר וצהריים ולפעמים גם ערב) אין דבר חמים ממנו. מעין כרית חימום קטנה ואלסטית במשקל 5 ק"ג שפשוט אי אפשר שלא לחבק. עם הזמן גיליתי שזה ממכר ולפעמים אני פשוט לא מצליח להירדם בלעדיו.

נכון, הוא חשדן והססן, וכשהוא שולף ציפורניים מסוכן להתעסק איתו, ובכל זאת יש בו משהו נאיבי כזה כמי ששואל בכל פעם מחדש את אותה השאלה רק כדי לגלות שהתשובה לא השתנתה. לקח לו זמן להתאקלם, להרגיש חלק אינטגראלי מהבית. אבל בעקשנות של חתול הוא עבר את כל השלבים בהצלחה. כשאני רוצה שיעור חינם בסבלנות אני עוקב אחר מאמציו לתפוס זבוב טועה שביצע את המשגה וחדר לטריטוריה הפרטית שלו. הוא יעקוב אחריו בשקט, יבחן את צעדיו ואז ברגע הנכון יזנק לעברו. הוא לא יתייאש כשהלה יחמוק מבין ציפורניו השלופות, אלא ימשיך וימשיך עד שישיג את מטרתו או עד שהזבוב ינוס על נפשו. לזה אני קורא דבקות במטרה.

אם יש משהו שאני מחבב במיוחד זו האצילות החתולית. ההילוך הטווסי בראש מורם, לעיתים גם רגע לאחר שנפל למטה (על הרגליים אלא מה), האתלטיות, הגמישות הבלתי נגמרת- משווים לו לעולם את תפקיד הנסיך הקטן של הבית. לא לחינם הוא כבש את ליבי. אני מודה שקשה לי לכעוס עליו ליותר מכמה רגעים. הוא תמיד ימצא את הדרך להתחנף כשצריך וכמו שצריך. הוא הרי חתול -וחתול טוב יודע לקחת...

מכבי של השנה מתאפיינת באמביוולנטיות מסוימת: מהמתרס האחד, חבורת פועלים שחורים בצהוב, "אבירי" הצווארון הכחול. מעין אסופת חוטבי עצים ושואבי מים הבאים לעשות מלאכתם כמעט בדרך קבע. ומהמתרס הנגדי, חבורת לוחמים שרפית גאה המציגה את הסקור הגבוה ביותר באירופה. מה שנקרא אולי אפור אבל יעיל.

בתחילת חודש מאי (בשני וברביעי בו), יום לאחר יום הפועלים הגדול, יתייצב כח צביקה למשימת קרב סימבולית: הפיינל פור הבא עלינו לטובה. צריך להיות הוגן ולהודות שכל מה שמכבי תשיג מעבר למה שכבר השיגה העונה, הוא בגדר דיבידנד. מכבי מגיעה למעמד הנכבד מדדה על קביה: מאמן שהתפוטר; פרשיה, ספק פלילית, שהייתה גורמת לנתק הדדי בו ובמקום בכל קבוצה שפויה אחרת, אבל לא במכבי הקרה והמחושבת; איבוד גביע בצורה רשלנית; הפסדים לא צפויים בליגה הלוקאלית; שחקנים שנפלו בדרך, וכאלה שרק החלימו מפציעות העבר- הם הם סממניה הבולטים של עונה המפליגה בבטחה לעבר חוף הסוריאליזם. ובכל זאת, בשורה התחתונה, עוד פיינל פור, המי סופר כמה של מכבי, בדרך מרשימה בהחלט. חבורת לוחמים כבר אמרתי...??

כל מה שנותר לי הוא לכסוס ציפורניי, לגייס את מלוא הסבלנות שכבר מזמן אבדה לי, לספור ימים לתחילת חודש מאי ואז לפלל לסיכולן הממוקד של עוד שתי יחידות אויב מובחרות בידי כח צביקה למשימות מיוחדות.

חג פ-ו-ע-ל-י-ם צהוב ושמח!!