הרהורים מהקומה השלישית

כשהדבורה נמשכת לפרח, מתמגנטת לצוף, היא לא שואלת שאלות, היא פשוט שם, היכן שטוב לה.
------------------------------------------


כשחשבתי שכבר עזבתי, שהתיק נארז, שהארון ננעל. כשחשבתי שמחול השדים שבי נדם, הפך להלוויה, נקבר עמוק באדמה, נרקב ותם, היא הופיעה שם, הקוסמת, הכוהנת הגדולה. מכשפת במתק מילים, מרהיבה בשרביט המשפטים. בקול ספק אומר ספק לוחש, ספק מהפנט ספק מחבק, נלחמתי.

רציתי להיאבק בסופה המשברת ענפים, לסובב המערבולת נגד כיוונה, ורק חשתי איך גופי נשאב, נטמע, נבלע, למקום שממנו אין דרך חזרה. וכשהסתבכתי התפתלתי, רשת קוריה הנעתי, אז הערתי, תשומת ליבה הסבתי. העכבישה מיומנת מתקרבת אל קורבנה, בוחנת, ממתינה, סבלנות אין קץ סביב פיתיונה. שעה שכוח התנגדותי נחלש, אני משנה צורתי, כמו גולם ההופך פרפר, משתנה עבורה.

מרגיש כמו ענן המשנה צורותיו, מופיע ככבשה תמה, ומתפשט, ומתלבש שוב, והופך לשד, ומתרחב, ומתכנס עד שמתכווץ. ממטיר גשמיו ומתפזר או נישא ברוח אל על או לאי שם למקום בו לא ביקר. ומתפשט, ומתלבש, עוטה זקנו, מגבעת ותפילין, ומתאדה, ושוב מופיע כראשון הנאורים, וכוס יין בידו, הגיגים בין טיפותיו. שוטף את העיר בחרצובות לשונו, עומד בשער, מתריע, כמו מודיע, ומתפוגג עד ישוב בחזרה למערתו.

מרגיש כמו ענן המחליף מלבושיו, המשנה פניו, המתהדר בטיפותיו. המשרת בקודש, מעלות וכלי זימרה, ריחות של שבת, הילה של חג, ריחות של בשמים. קולו של החזן שהיה אבי עדיין מנסר בי, מפכה, עד התייבש המעיין, ומתפשט ומשתנה לו הענן, עד שמתחלף בקולה של ההשכלה, בשערי המערב. עמוד שדרה וחוליותיו הגיון, וראשו זקוף, בעיניו רוחב היריעה.

מרגיש כמו ענן המחליף זהויותיו, המופיע כנחש, מתפתל על גחונו, לוחש רשפו, מלהטט בקסמיו ומשתנה לו השד, בדמות מכשף המשנה צורתו, עת יבוא כחתול, שעה ישרוט ליבה, בלשונו ילקק דמה, ירקוד סביבה את מחול השדים, המאחז עיניים, הכולא לבבות. אז ישתנה ויופיע שוב, כמלאך מלא עיניים בורקות, ייטול ידה ויוליכה למחוז חפצו.

והנה אחרי שפתחנו שנה חדשה, "טיהרנו" עצמנו מהחטאים עם דף חדש חלק ונקי (טבולה רזה), ו"התרווחנו" לנו בסוכות קיקיוניות, סוף-סוף מגיע לו החג שהוא מבחינתי החג היהודי בה"א הידיעה- שמחת תורה!

את ראש השנה אני די מחבב, לגבי יום כיפור וסוכות אני די ציני עד סקפטי, אבל את שמחת תורה אני ממש אבל ממש אוהב. אם נסתכל נכוחה ונתעלם מכך שמדובר ב"ספר תורה" ובמקום זאת נתמקד בכך שמדובר בספר(!!) נגלה שיש לנו כאן עם שיוצא לרקוד, לפזז ולכרכר עם...ספר!!

אתם קולטים את זה?! כמה עמים כאלה תמצאו ברחבי העולם?!

כמדומני שאנו היחידים שעיקר תרבותנו ומורשתנו מסתכמת בספר אחד שהפך לאלפי ספרים ברבות השנים. עם קטן בעל יכולת גנטית משובחת שהולידה לא מעט גאונים ולא בכדי. עם שפיתח את עצמו מנטאלית על גבי מאות דורות בזכות יכולת חשיבה עמוקה מאין כמוה, שהתחילה איך לא, באותו ספר. עם קטן-גדול שתרומתו לעולם אינה מוטלת בספק. אין גאה ממני להיות חלק מעם כזה, עם שבמסורת שלו כלול מנהג של יציאה לרחובותיה של עיר על מנת לרקוד ולשמוח עם ספר!

אז הפעם בלב שלם אני יכול לומר חג שמח:-)

יקרי המציאות הם המקרים המזמנים שני אנשים להיפגש באקראי, ולמצוא מכנה משותף הנפרש בו-זמנית בשני מימדי העומק והרוחב, המשיכה המנטאלית והמשיכה הפיסית.

כימיה כמעט טוטאלית ומשיכה כה ממגנטת היא משהו השייך דרך-כלל לסרטים הוליוודיים בעלי הפי אנד. כאלה שכולנו יודעים כמה אחוזי אמת ריאליסטית טמונה בהם, וכמה אחוזי אילוזיה ותעתוע שכל תפקידם מסתכם במכירת כרטיסים בקופה.

על רקע המציאות ומול נופיה של החוויה האינסטינקט השדוני-דמוני שבי ידע שעה שפגש באותה פייה מכונפת לאותת עמוק פנימה. ידע, ולא יכול היה להתכחש לאותו ניצוץ של קסם מהפנט, ממגנט ומשכר. אותו ניצוץ נדיר ביופיו שאך מעטים זוכים לו. כה בהירה עבורי הידיעה עד שבעודי מרחף מעל הדמויות הזרות ברחוב הסואן הרהרתי, כמה מבין אלפי האנשים ההולכים אנה ואנה עשו פשרות בחייהם, התגמשו על המצוי וויתרו על הרצוי?!
אני משוכנע שלא מדובר באחוזים בודדים, גם אם הם לעולם לא יודו על-כך בפה מלא ו/או בנפש חפצה.

אך מה לעשות והחיים הם לא לגנדה, שדונים ופיות לא קיימים במציאות, והתסריט לא תמיד כתוב כמו בסרט הוליוודי שובר קופות בעל הפי אנד!
על רקע פניה האפרוריים של המציאות אל מול נופיה של החוויה, גם לשדון מותר לפעמים למחות דמעה.

ישנם שני סוגי נשים: האחת תבכר לבוש פרובוקטיבי, זנותי על גבול המציצנות, המסתיר טפח והמגלה טפחיים. כמשל, מיני חושפני שלא מותיר מקום רב לדמיון, חוטיני קטנטן שמבצבץ מעל קו המותן, מחשוף נדיב המסתיר אך פטמות וכיו"ב. כאן המקום לציין שלא בהכרח שאישה/נערה המתהדרת בלבוש פרובוקטיבי וזול, המשפריץ מיניות לכל עבר היא בהכרח קלה להשגה. פעמים הרבה אין כאן כי אם פיצוי על חסך מסוים, ולא נכנס לזה; לעומתה, האחרת, תבכר תלבושת מעודנת יותר, נשית, המשדרת ניחוח ארוטי, המגלה טפח והמסתיר טפחיים. כמשל, שמלה ארוכה ואך שסע לאורך הרגל החושף ירך ענוגה בין הפסיעות, מחשוף נדיב אך כזה היודע להשאיר מקום רב לדמיון וכיו"ב. ובכלל, הדמיון משחק תפקיד ראשי בהצגה הזו. אנחנו אוהבים לדמיין, לפנטז, להסתקרן וליצור בעיניי רוחנו את ההפתעה המסתתרת לה מתחת. המשחק החזותי בין מה שאנו משיגים בעינינו לבין מה שאנו משיגים בעיניי רוחנו הוא בעל אפקט חזק המותיר רושם עז.

זהו המשל. והנמשל הוא על שני סוגי כתיבה ספרותית. הכתיבה הפורנוגראפית, הוולגרית, ההארד קור הפרובוקטיבי והזול. זו שניחנה בבוטות, בדיבור ישיר שלא מאפשר כר לדמיון, המפרטת באופן גלוי על איך ומה כמה ולמה. ולעומתה, הכתיבה הארוטית, המעודנת, המדברת ברמז ובאופן עקיף. זו המטיבה לחושים להידרך, להסתקרן, לרצות עוד ועוד.

זהו עניין של קלאס וסטייל, ויש שיאמרו עניין של רמה. אולי הבדל תרבותי-חברתי אולי הבדל אישי-אופיי. כך או אחרת, שמלת השסע בהחלט תעשה לי את זה.

שם הצמחתי את מה שקטפתי
שם חרשתי את מה שזרעתי
אז אכלתי את מה שבלעתי
לרגע נגעתי ואפילו הבנתי
אורו עיניי מה נפלא המחזה
חלום ודמיון ארוגים בזריחה

שם שאלתי את מה שהבנתי
שם הרעשתי את מה שהחרשתי
שם חלמתי את מה שהקצתי
אז הרעלתי את מה שלגמתי
בסנוורים הוכיתי הפכתי סומא
ביער שדונית מצאתי מקלט

שם צילמתי את מה שערכתי
שם צבעתי את מה שציירתי
שם דמיינתי את מה שניפצתי
לרגע הארתי את מה שהחשכתי
שקיעה באישונים על מרפסת הים
על רפסודת החיים צף עוד יום

מבעד לחומות ליבו, חלחלה בין סדקי טירתו.
פיית התענוגות, היפה בנשים, חליל הקסם המהפנט.
טפטפה ארס רעלה, בנשיקת ערפד הקימה לתחייה.
בישרה חיים, פריחה ולבלוב, ביד ענוגה חתמה המוות בשפתיו.
בקצה הזרת האירה עיניו, בטעם הדבש מרחה איבריו.
לקחה בשבי ונשבתה אף היא, צחוק הגורל המהדהד.
חישבה להימלט, להתיר צעדיה מהמכמורת,
שם נלכדה רגלה, הסתבכה בתיל, אבדה ברשת.
במערבולת המתרחשת, הרוחשת, הסובבת,
השואבת שניהם למעמקים, למצולות החוויה.
שם נחו, רגעו פניהם, שם נגעו, הלמו ליבותיהם,
שם ידעו איש אישה, בקרקע המצולות למדו אהבה.

מושח עכוזיה בשמן,
טובל שדיה בדבש,
על שפתיה הקצפת,
לשונה טעם הדובדבן.

אהבתיה בנשיכת ערפד,
ליטפתיה בשריטות חתול,
בתאוות בשרים נשבעתי לה,
נצח נעורים הבטחתי.

סביב זרועה נכרכתי,
כנחש התפתלתי,
טבעת יצרתי,
אחיזתי הידקתי,
צווארה לפתי,
רגע לפני שחנקתי,
או-אז הרפיתי.

מראות וריחות, צלילים וטעמים, תחושות ומגעים, גברים ונשים. לכל אחד החוש הדומיננטי הבוער בו, המתווה את דרכו, המשמש תריס דרכו הוא צופה בעולם, קולט, מבין. מכאן באה גם הפרספקטיבה השונה. מכאן הדעות הסובייקטיביות המאפיינות כל פרט ופרט, והמבדילות אותו מהאחר. כאן גם טמון השוני הגדול בין המינים:

הגברים הם יותר ויזואליים, חזותיים. חוש הראיה שלהם הוא לרוב המפותח ביותר. הם קולטים את העולם בעיניים, נמשכים ליופי, לאור, לצבע. הנשים קולטות את העולם בעיקר דרך החוש התחושתי. הן רגישות לטעם, לריח, למגע. זהו הבדל עצום שדי אם נבין אותו לעומקו על שלל משמעויותיו כדי שנטיב להבין את הצד שמנגד, את השונה.

הערה: אמנם ישנם גם אנשים המושפעים יותר מהחוש השמיעתי, אולם בהבדלה כללית ודי ברורה גברים ונשים מתפלגים לפי החושים שלמעלה, החזותי והתחושתי בהתאמה.

אלכוהול מתערבב בדם, נשפך האגו, מתערבב בנשים. עיניים מתערבבות בעיניים, מתערבבות בשפתיים, נשטפות בידיים, מתערבבות בשיער, מתערבבות בגוף. אודם נמרח על פנים, נמרח על צוואר, נשטף בשדיים. שדיים נמחצות בידיים, נמחצות אל גוף. גוף נצמד אל גוף, מתערבב בבשר. רגליים פשוקות מול רגליים חודרות. מנגינת הגוף לא תיפסק היא רק תמשיך במקומות אחרים. שיר הבשר, מחול הגוף, המנון הטבע, תענוגות הרגע, יין התשוקה, שיכרון החושים.