|
|
|
לא עשינו סקס כבר 3 חודשים,
אני משועממת.
הוא לא רואה אותי - אני שקופה מבחינתו
מה אעשה?
אני טועה ומתבלבת, מחפשת אצל אחרים אבל מפחדת לאבד מה שיש.
הסיכון גדול אבל התמורה - אוי אלוהים מה שהדום הזה עושה לי...
לספר לו? לשתף אותו?
סאבית לשעבר רוצה לחזור. זה גדול ממני.
בהחלט התגעגתי לבלוג שלי,
אין לי אף בלוג אחר בשום מקום -
כי אני לא חושבת שנפש דפוקה כמו שלי
יכולה בכלל להתקיים במקום אחר...
ולענייננו.
אפשר לומר ש"זנחתי" את עולם ה-BDSM
אבל זה לא אומר שאני לא חיה תחת דגלו...
אני עדיין אותה בחורה, עדיין אותה שפחה-כלבה-זונה
גם בהרגשה הפנימית והעצמית שלי
למרות שאני לא "מתרגלת" את התורה...
אני חייה על פניה...
זה כמו להיות דתי - אבל בלי כל המסביב,
אני אדם מאמין -
תוך כדי שאני כותבת שורות אלו - אני צוחקת על עצמי על האנלוגיה ה-הו כה משעשעת
של סקס-אלוהות-כאב-אמונה...
אני לא יודעת למה אני מרגישה צורך לספר את זה -
אולי כי לדעתי זה כמו להיות הומו - או לסבית
ובכל זאת לחיות אורך חיים רגיל הטרוסקסואלי -
אולי אני מרגישה צורך לתרץ - לא יודעת למה...
אני מודה- קבל עם ועדה שזה חסר לי, אבל רק קצת.
מצד שני - חסר לי סקס בכלליות מאז שהחבר התחיל ללמוד...
זה לא אומר שאני אלך לרעות בשדות זרים - אין לי שום רצון להרוס את הדבר הנפלא שיש בידי.
אבל זה כן מביא אותי למקומות שלא תמיד חשבתי שאהיה בהם...
וזה שוב פעם חלק מהשוביניסטיות של החבר - מהמיני שולט שלי (שבכלל לא מודע שהוא כזה)
הוא נותן לי לחכות,
הוא מטריף לי את החושים
מרטיב אותי
מרגש אותי
מעלף אותי
ואז...
אומר לי לחכות עם זה...
ואני, אני משתגעת... מה שהוא עושה לי
טוב, סטיתתי מהנושא.
לענייני - טוב כבר שכחתי מה היתה הפואנטה שלשמה בכלל התכנסתי פה...
אה כן, הבטחה לבלוג שלי - אני אשתדל לא לנטוש אותך שוב למשך זמן ממושך מידי...
בברכת "סקס ובדוגי!" (שהפכה להיות קריאת השקת כוסות לחיים
בין החברים שלי [קרטיד לברווז עיר])
אני אומרת שלום, אך לא להרבה זמן...
:)
WOW כמה זמן לא הייתי פה.
ושלא תתבלבלו ותחשבו שחלה האטה בחיי.
ההפך, טוב לי כלכך.
יש לי מישהו חדש, שמעלה בי חיוך על הפנים וכמה שאלות
הוא ונילי לגמרי אבל עם טוייסט.
האם האישיות שלי היא כלכך מתמסרת וכלכך סאבית שמוציאה גם ונילים "מהארון"
האם פתיחות מינית, רצון לשתף וראש מספיק גדול
יכולים לשנות בנאדם?
לא יודעת כמה אני באמת רוצה שישתנה
טוב לי עם מה שיש לנו עכשיו,
הוא אומר שהוא נהנה ליראות את המבט הכואב בפנים שלי,
ואני נהנת להרגיש את כף ידו על ישבני,
לוחץ, מכה, יודע - שאני נהנהת מזה
ולא כי אמרתי לו.
(טוב אולי רמזתי בצורה בוטה)
אלא כי הוא באמת נהנה מהמבטים, מהתחושה, מהרעד שעובר לי בגוף אחרי כל מכה.
מעבר לספאנקים (שהם נהדריייייייייייים)
אני מושכת אותו קצת וקצת יותר לעולם הכאב,
אפילו התנסתי בצד השני בגאווה והצלחה מלאה, רק בשביל ששנינו נבין מה עושה לנו טוב באמת.
העניין הוא שאני לא באה במטרה ללמד אותו, אלו ההרגשות שלי, הרצות והכמיהות שלי שגורמות לו להתנסות במיטה.
האם אני כלכך סאבית שאני גומרת לונילים להפוך למיני-שולטים?
האמת שהוא סוג של דומיננטי, הוא שובינסט - ואני מתה על ההשפלות שהוא לא שם לב אליהם, אבל אני אוספת אותם לחייקי
ומתענגת על ידיעה אסורה...
הוא חצוף, הוא חסר טאקט, יש בו את כל המאפיינים של מישהו שיכול להתאים בעולם הזה שאני כל לא יודעת כמה אני שייכת אליו...
בכל מקרה, רק רציתי לעדכן, ושהבלוג לא ירגיש בודד...
טוב לי, כיף לי
ואני שמחה...
שמחה שיש לי אותו, שמחה שיש לו אותי,
שמחה שהוא לא מפחד ממני וממה שמתחבא מתחת לפני השטח.
הנסיך שלי...
כי מלך הוא לא ואני גם לא רוצה שיהיה...
נסיך האופל שלי, המושל על ממלכתי, המושך בחוטים...
אוהבת אותך.
כלכך.
פשוט אוהבת.
אני הבנאדם הכי לא שחצן בעולם,
בכלל.
אני הכי מתחשבת, אני הכי דואגת לאחרים יותר מאשר עלי
אבל די,כמה אפשר
כמה אפשר לתת שידרכו עליך, ושלא יתיחסו אלי?
מה כבר ביקשתי?
אמת?
יחס?
כבוד?
נכון אני כלבה, נכון אני סמרטוט שלא ראוי, אבל מהקצת,
מהפתח הזה.
חיבוק, אהבה, זה היה קשה?
אבל לא, כל הדומיקולים פה בכלוב
כל אחד חושב שהוא דון-ז'ואנן
אבל ברגע הקריטי לא יודעים אפילו להחזיק אותי ישר.וזה לא שאני קשה...
אני הבנאדם הכי מתמסר בעולם.
אתה רק צריך למשוך בחוטים הנכונים...
אז מצאתי מישהו כזה.
הוא מושך לי בחוטים,
הוא מחזיק אותי קצר
הוא חזק, הוא טוב והוא נפלא.
הוא שלי
והוא לא מהעולם הזה!
אין לו את היחס המגעיל שיש לרוב האנשים כאן
אין את ההתנשאות.
נכון, זה לא כולם כאן
ויש אנשים נפלאים שהכרתי בדרך שבגללם אני נישארת פה.
אז מחפשת אני לא.
אבל בשביל לדבר עם אותם אנשים שעזרו לי,
שהיו שם בשבילי
שסידרו לי את המחשבה
כשכל השאר הרסו אותה...
אני פה.
אז תודה לכם.
לא נעלמתי,
אני ברקע,
אבל הרבה הרבה הרבה פחות...
😄
ואם יהיה משהו מעניין,אני בטוח אכתוב עליו,
התרגלתי לבלוג הזה
אני אוהבת אותו
:)
לא.
לא כיף לי
לא כיף בכלל...
למה לעשות את כל הדברים האלה,
אם הכוונה מראש היתה סתם.
למה למשוך אותי באף,
לתת לי להרגיש רע וחרא
רק בגלל סתם.
בגלל שבא.
זה לא כיף,
ומכאיב לי.
אני כואבת, ועצוב לי.
לא מבינה איך זה תמיד שאני נופלת על הפנים?
אני תמימה מידי, ילדה מידי, בטוחת מידי
אבל אני לא מכירה אחרת.
זו אני.
כניראה שנועדתי לסבול ולכאוב,
כי אנשים מנצלים אותי
את הנחמדות שלי
את ההתמסרות שלי.
עצוב לי שוב.
עד שקצת היה חיוך...
😐
יומן של כלב
8:00 : בונזו! הדבר שאני הכי אוהב!
9:30 : נסיעה באוטו! הדבר שאני הכי אוהב!
9:40 : טיול בפארק! הדבר שאני הכי אוהב!
10:30 : מלטפים אותי! הדבר שאני הכי אוהב!
12:00 : קיבלתי עצם! הדבר שאני הכי אוהב!
13:00 : שיחקתי בחצר! הדבר שאני הכי אוהב!
15:00 : כשכשתי בזנב! הדבר שאני הכי אוהב!
17:00 : ארוחת ערב! הדבר שאני הכי אוהב!
19:00 : נתנו לי לשחק בכדור! הדבר שאני הכי אוהב!
20:00 : וואו! ראיתי טלוויזיה עם האנשים! הדבר שאני הכי אוהב!
23:00 : לישון על מיטה! הדבר שאני הכי אוהב!
יומן של חתול
יום מספר 947 בשבי: השובים שלי המשיכו לענות אותי עם חפצים מרצדים מוזרים.
הם סועדים ברעבתנות בשר נא, בזמן שאני ושאר האסירים מקבלים סוג של גרגרים יבשים. למרות שאני מוחה בבירור נגד הקצבת המזון, אני חייב לאכול כדי לשמור על הכח שלי.
הדבר היחיד שמחזיק אותי זה החלומות על הבריחה.
בניסיונות להגעיל אותם, אני מקיא על השטיח שוב.
היום ערפתי את ראשו של עכבר וזרקתי את הראש לרגליהם, בתקווה זה יצליח להכניס פחד ללבבות שלהם, מכיון שזה מראה בבירור את היכולות שלי.
למרות זאת, הם בסך הכל העירו הערה מתנשאת על איזה "פנתר קטן" אני, הנבלות.
היתה סוג של אסיפה של משתפי הפעולה שלהם. הכניסו אותי לבידוד לאורך כל הפגישה, אבל יכלתי לשמוע את הקולות והריח של האוכל. הצלחתי לדלות שהמאסר שלי היה מכורח "אלרגיות". אני חייב ללמוד מה זה אומר, ולנצל את זה לטובתי.
היום כמעט הצלחתי להתנקש בחיי אחד המענים שלי על ידי הסתובבות סביב רגליו כשהוא הולך. עליי לנסות שוב מחר, אבל בקצה המדרגות.
אני משוכנע שהאסירים האחרים הם שטינקרים עלובים.
הכלב מקבל פריבילגיות מיוחדות. הוא משוחרר לעתים קרובות, אך נראה מרוצה בהחלט לחזור. הוא בלי ספק מפגר.
הציפור כנראה שתולה. אני מסתכל עליה מתקשרת עם השומרים על בסיס קבוע. אני בטוח שהיא מדווחת על כל צעד שלי. השובים שמו אותה בתא מוגן ומוגבה, אז היא בטוחה, בינתיים..
2 גופים.
זזים, מזדיינים, משתכשכים.
חבוקים - קרובים אבל רחוקים.
הוא מחליט.
הוא עושה.
הוא אומר.
הכל קורה כמו שהוא רוצה.
טיפת זיעה זולגת מכתפו
נוטפת על גופי.
הזיעה שלו מתוקה...
רוצה עוד
ללקק את כולו.
להרגיש את שערות החזה,
את שרירי ידיו,
את כעסו ואת חום גופו
מצמיד את גופו לשלי
כבר לא מבדילים מי זה מי.
הזיעה מתערבבת, החום עולה...
עוד!
עד שיגמור!
אני הבובה.
הוא האדון...
תמיד אני עם עיניים סגורות,
נוח לי יותר.
אני מתכנסת בעצמי,
אני עם המחשבות שלי
קל לי יותר
לא צריכה להתמודד עם החוסר ביטחון שלי
עם המבטים הנועצים.
אבל רציתי לפתוח,
רציתי לראות,
רציתי להסתכל עליך,
בעיינך.
להתרגש ממילותיך עוד יותר
שתחדור אלי גם במבטך...
אומנם קצת פחות,
אבל עדיין כאן
עדיין כמהה
עדיין רוצה
עדיין מפחדת...
ממשיכה ללמוד על עצמי
ממשיכה לחפש את מהותי
אובדת עצות ואובדת דיעה בים של רגעים שניראים כאילו לא קשורים לחיי.
חייה, שמחה, כבר פחות עצובה
אבל עדיין נשמה תועה.
רוצה כבר כיוון
רוצה מחשבה
רוצה את האחד שלרגליו אני ארגיש שוב שלמה.
בים של אנשים מקווה שלא לטבוע
צריכה את היד המושטת הגדולה, הטובה
שתרים אותי,
שתחזיק אותי
שתהיה איתי.
אני שלך!
רק תבוא.
עדיין לא סגורה על עצמי
אבל אני בדרך...
עם כמה הבנות חדשות לגבי בתוך הקהילה שכאן.
מקווה למצוא את מה שאני מחפשת,
מקווה לחזור ולהיות שלמה עם עצמי
רוצה להפסיק את מצבי הרוח המשתנים
רוצה שיחזור החיוך...
😐
